אתר חדש - שלי - "מחשבות על ספרים"







רשימות, בעיקר, על ספרים חדשים שראו אור, וטקסטים ספרותיים אחרים.




אשמח לדעת אם קראתם, מצאתם עניין, וכמובן, אשמח ואשיב על כל תגובה




יום שלישי, 14 בינואר 2014

מומיק – דיוקנו של ילד שסוע


 מומיק – דיוקנו של ילד שסוע

 

מומיק הוא הגיבור המרכזי של נובלה בשם זה שכתב דוד גרוסמן כפרק הראשון בספרו עיין ערך אהבה (1986), נובלה שהוצאה-לאור,  שנים מאוחר יותר,  כיצירה בפני עצמה בשם מומיק (2005).   השם מומיק הוא צירוף אפשרי כפי שרומז לכך גרוסמן עצמו (שם,2002) של שמותיהם של שני גיבורים ספרותיים מעולמות רחוקים ביותר זה מזה:  האחד, מוטל בן פייסי החזן מספר בעל שם זה של שלום עליכם (1916), והאחר, אליק, גיבור הספר במו ידיו – פרקי אליק מאת משה שמיר (1950).  גיבורים ספרותיים אלה מגלמים קטבים שונים בדיוקן היהודי-ישראלי במחצית הראשונה של המאה העשרים. מוטל בן פייסי החזן, מייצג את העולם היהודי-הגלותי במזרח-אירופה בתחילת המאה העשרים,  בעוד שאליק, אחיו של משה שמיר שנהרג במלחמת העצמאות,  ש'נולד מהים' מגלם את דיוקנו המובהק של  הצבר החל מקום המדינה ואיילך. 


 

מהלך הלמידה

"מומיק" היא יצירה מורכבת, דחוסה וטעונה המזמינה למידה איטית מושהית תוך שימת לב לרקמת הטקסט ולפרטים הקטנים הבונים אותו.

 

שיעור ראשון הפתיחה  - עמ' 7-13

* סוג המספר – מספר חיצוני הצמוד לתודעתו של מומיק.

* הזמן  (ההיסטורי)  - שנת תשי"ט 1959.

* השפה – שילוב של רובדי לשון שונים:

א. דיבור ילדי "זה היה ככה" "קיבל מומיק סבא חדש",

ב. שימוש במילים מהשפה האידיש שמומיק קולט מסביבתו  ושדמויות המשנה מרבות להשתמש בהן כמו בלה למשל: 'שווארצֶע'  'וֵוי איז מיר' (שם, 7)

ג. עברית משובשת של דמויות המשנה שאינן ילידות הארץ אלא פליטים ומהגרים מארצות            שונות כמו דיבורם של נהג האמבולנס  ובלה למשל: "נו גיברת, [...] אולי תגידי לי איפה הם, כי אצלהם בבית יש אף-אחד", וגם: "בטח שאין אף-אחד עכשיו בבית שלהם, הם לא פריזיטים, הם אנשים מה עובדים קשה בשביל הפרוסת-לחם," (שם, 8)

           

* האירוע המרכזי – הגעתו של סבא אנשל. באירוע זה משתתפות דמויות רבות: נהג האמבולנס, בלה, מומיק, אמא, אבא, מקס ומוריץ (גינצבורג וזיידמן)    והסבא – תגובותיהן של הדמויות השונות להגעת הסבא כפי שהיא ניכרת בדיבוריהם ובתנועותיהם מבטאות את יחסן לסבא – ולשאר ניצולי השואה - במהלך היצירה כולה.

א. תארו את הסבא דרך אמצעי האפיון בהם הוא מתואר (אמצעי אפיון ישירים – תיאור ישיר של תכונה) (אמצעי אפיון עקיפים – מראה חיצוני, התנהגות, דיבור, עבר:  אמצעי אפיון אנלוגיים )

ב. תארו, במדויק  - תוך שימת לב לפרטים ותוך ציטוט משפט משמעותי של כל אחת מהדמויות -  את יחסה של כל אחת מהן להגעתו של סבא.

ג. כיצד מתאר יחס זה – בשלב מוקדם זה של היצירה – את הדמויות  השונות (הסבא ושאר הדמויות) ואת יחסן לניצולי השואה.

 

שני מוטיבים משמעותיים המופיעים בפתיחה והמלווים את היצירה לכל אורכה

  1. פתיחת הסגור

א.     כאשר מומיק מתבונן בסבא הסגור באמבולנס הוא:  "נזכר דווקא באיכר השוויצרי העצוב, שדודה איטקה ודוד שימק הביאו במתנה סגור בתוך כדור זכוכית קטן עם שלג יורד שמומיק במקרה שבר, ובלי לחשוב הרבה פתח מומיק את הדלת..." (שם, 8-9)

במשפט זה מופיע פרט בעל משמעות סמלית, 'כדור זכוכית קטן עם שלג'  שמשמש כמאפיין מרכזי של מומיק לאורך כל היצירה. למומיק צורך נפשי עז ובלתי נשלט לפתוח את הסגור. 'פתיחת הסגור' משמשת כמוטיב מרכזי  ביצירה.

מומיק הוא ילד סקרן וחקרן, החי בעולם בו הוריו נחושים להסתיר ממנו את אימי השואה, כמו גם את העובדה שלאביו היה בן נוסף שנרצח בשואה. מומיק, בן, חי,  יחיד להוריו ניצולי השואה, רגיש מאד לכאב הזולת.  יש בו צורף נפשי עז, שאינו בר כיבוש, לגאול, לשחרר ולהושיע את המבוגרים, המוחתמים באימי השואה, הסובבים אותו. תכונות אלה של מומיק, בשילובן, מתממשות בשבירה ששבר מומיק את כדור הזכוכית שכלא את האיכר העצוב. שבירה זו, המוזכרת באופן אגבי,  מסמלת ומטרימה את המעשה המוזכר מיד אחר כך – פתיחת דלת האמבולנס. בשני אירועים אלה, האחד אגבי-לכאורה, והאחר,  מרכזי ושייך למציאות המתוארת, פועל מומיק בדרך זהה ובגלל אותן סיבות. מומיק מזהה עצבות וכאב בזולת רחוק מעולמו: פעם אחת, מוצר מסחרי-אומנותי - איכר שוויצרי,  ופעם שנייה דמות ממציאות חייו - זקן זר, שניהם כלואים במיכל סגור. ה'איכר שוויצרי' בכדור זכוכית מושלג, וה'זקן זר' באמבולנס המדומה לאקווריום.  ללא שליטה, ובניגוד לאיסורים חיצוניים מומיק חייב לגאול  את הכלואים  ולהושיעם, וכך הוא עושה: הוא שובר 'במקרה' את כדור-הזכוכית ופותח,   בעצמו,  את דלת האמבולנס,  וזאת למרות שהוא מוקף במבוגרים אחרים שאמורים לעשות זאת. פעולות אלה מטרימות ומסמלות את פעולותיו של מומיק בכל הקשור להוצאת 'החיה הנאצית', אילופה והושעת עולם המבוגרים המקיף אותו.

 

ב.     דברי רקע כלליים

היצירה כולה מתוארת מזווית-ראיה של מומיק, שהוא כאמור, ילד רגיש, נבון, סקרן התאב להבין את סביבתו. מומיק מוקף במבוגרים ניצולי שואה הלומי טראומת שואה. הוא ילד יחיד ב'סימטה' בה הוא גר.  המבוגרים המקיפים אותו  מוכים ופגועים בשל   עברם, ויחד עם זאת, ישנה הסכמה קולקטיבית ביניהם, בלי שאף אחד ינסח אותה   במפורש ובקול, שלא מדברים על השואה לפני מומיק, נציג ראשון של דור הצברים שנולד כאן בארץ.   מומיק  בן 9 בהווה של היצירה, כלומר, יליד 1950, שנתיים לאחר קום המדינה. האווירה השלטת בציבוריות הישראלית, בשנים אלה,  היא שיש לגדל בארץ דור חדש של צברים המשוחרר מאימי השואה ומטראומת העבר הגלותי. אווירה זו היתרגמה לשתיקה הגדולה של שנות החמישים שהתנפצה בקול גדול  במשפט אייכמן (1960)

ג.      החידה הקשורה בידי האב

      האבא שם את ידו על הכתף של הזקן ומומיק אומר לעצמו: "הנה הסבא לא מת כשאבא נגע בו ביד שלו, אבל הרי זה ברור, כי מי שבא משם לא יכול להיפגע." (שם, 13)

מומיק חש שיש מסתורין בידיים של אבא,  שיש מוות בידיים שלו, ובכל זאת, הסבא לא מת כשאבא נגע בו בידיו שלו. מסקנתו הלוגית של מומיק היא שמי שבא מ'שם'  לא יכול להיפגע.

שיעור שני – עמודים 13-29.

קראו בתשומת לב עמודים אלה וענו על  השאלות הבאות:

א. המחסן הוא מרחב מרכזי ביותר ביצירה.

תארו את המחסן תוך התייחסות להיבטים הבאים:

מיקומו; יחסו של מומיק למחסן; תכולת המחסן; מעשיו של מומיק במחסן; המניע לירידתו; תגובתו הגופנית של מומיק לשהות במחסן;

 

ב. היצירה עוסקת גם בתהליך היווצרות האומן-הסופר. מציאת סיפורו הישן של הסבא והעתקתו ל'מחברת הריגול' של מומיק הם רגע לידתו של הסופר.

תארו את כל המידע הקשור לרגע זה תוך התייחסות להיבטים הבאים:

מקור המידע על הימצאותו של הסיפור של הסבא; מיקומו; איכותו החומרית; הפעולות שעושה מומיק לגבי הסיפור; שפת הסיפור; עיקרו; ריחו של הדף; ותובנותיו של מומיק לגבי דף זה.

 

ג. בלה  -  "גם היא, כמו כל האנשים המבוגרים שמומיק הכיר, באה מהארץ שנקראת ארץ שם [...] אבל בלה היא בכל זאת קצת אחרת," (שם, 20)

א.    ציינו את כל נקודות השוני בין בלה ל'אנשים המבוגרים האחרים' שמומיק מכיר.

ב.     בלה אומרת למומיק: "החיה הנאצית בעצם יכולה לצאת מכל חיה, אם רק ייתנו לה את הטיפול המתאים ואת האוכל המתאים" (שם,21)

משפט זה הוא משפט מרכזי ביצירה, המניע את העלילה כולה ומבטא את השקפת העולם של המחבר-המשתמע ושל היצירה כולה.

דונו במשתמע ממשפט זה בשלב מוקדם זה של היצירה.

 

ד. הניצולים האחרים - "כי בימים האחרונים, בלי שסבא בכלל ירגיש, הוא התחיל למשוך אליו כל מיני אנשים, ודווקא כאלה זקנים, שעד אז כמעט לא שמו לב אליהם בסמטה, אם אם שמו לב, השתדלו לא לדבר עליהם." (שם, 21)

א.      תארו 3 דמויות מהניצולים האחרים תוך התייחסות לאמצעי האפיון המעצבים את דמויותיהם (שם, מקום מגורים, מערכות יחסים, הדיבור של הדמות, האביזרים הצמודים לדמות, העבר של הדמות בהשוואה להווה שלה ועוד).    

ב.      נסו להרכיב 'פרופיל קבוצתי' של ניצולי השואה המקיפים את מומיק. תארו את המשותף לכולם.

ג.        תארו את מערכת היחסים בין מומיק לבין ניצולי השואה יושבי הספסל.

שיעור שלישי – עמודים   29  - 69

א. היבט ארס-פואטי

בולטים ביצירה היבטים ארס-פואטיים.  ניתן לקרוא  את היצירה גם כעיצוב דיוקן הסופר כילד כותב.  היהפכות מומיק לסופר  ניכרת ביחסו ל'סבא אנשל': מומיק רואה בסבא  אובייקט סגור שיש לפתוח, סוד שיש לפענח ומפעיל לגביו  'שיטות בילוש רציניות ומסודרות, כמו שהוא יודע' (שם, 29).  מומיק  הולך אחרי סבא עם מחברת ועט 'ובסבלנות של ברזל היה רושם באותיות בעברית את הקשקושים שלו' (שם); הכתיבה הכפייתית במחברת והביקורים התכופים בספריה הם מימושים נוספים של  תהליך הפיכת הילד הצעיר לסופר.

א.    תאר את המחברת, את פעולת הכתיבה, את תוכן הנכתב.

ב.     תאר את ביקוריו של מומיק בספריה ואת המשתמע מביקורים אלה.

 

מומיק כילד גלותי המסרב להיהפך ל'צבר' .

עוז אלמוג בספרו הצבר – דיוקן (1997) משרטט בפירוט רב את דיוקן הצבר, בין השאר הוא מציין את המאפיינים הבאים: שלילת הגלות והיהודי הגלותי, הצבר כהתגלמות היהודי החדש, הצבר כדוד יפה עיניים, שימוש בשמות עבריים  ופולחן הנעורים.

מומיק, שבפתיחת היצירה,  בשנת 1959, הוא ילד בן 'תשע ורבע',  נולד כשנה-שנתיים  לאחר קום המדינה למשפחת 'נוימן' (אדם חדש). ישנה ציפייה  ותביעה קולקטיבית, בעקבות טראומת השואה שבארץ יולד, יגדל ויעוצב 'צבר' – אדם חדש. מומיק, בגלל סביבת גידולו, הוריו והסמטה המלאה בניצולי שואה 'מסרב' (באופן בלתי מודע) להיהפך לצבר וכל הווייתו מוטבעת בסימן הגלותיות, הזקנה והנשיות  ההולכת ומתעצמת עם הגעת הסבא. אחד הגילויים הבולטים לסירוב להיות 'צבר'  הוא גופו של מומיק.

 

מוטיב הגוף.

על פי מאפייני הצבר, שמציין אלמוג בספרו,  הצבר צריך להיות גבוה, רחב, שזוף, וכדברי חיים גורי בשירו הרעות:   "יפה בלורית ותואר". בניגוד גמור לכך, גופו של מומיק, בן ה'תשע ורבע' פגום וחסר. פגימות זו ואי היענותו, אי התאמתו,לדיוקן הצבר המבוקש ניכרים בדברי בלה, השכנה הדואגת, המנסה בהווייתה  ובתפקודה לחבר בין 'כאן' ל'שם': "ספורט, ינגֶעלֶע, צריך לדאוג קצת גם לגוף, ותיראה כמה אתה חיוור וחלש ורזה, ממש פֶערְטֶל, איך ייקחו אותך לצבא איך" (שם, 30) . מומיק נתפס כחריג ושונה, בראש וראשונה,  על ידי בני גילו "הם קוראים לו הלן קלר כי יש לו משקפיים וגשר בשיניים" (שם, 31)

אסוף מתוך עמודים אלה, ומתוך היצירה כולה, התייחסויות שונות לגופו של מומיק.

א. סכם, במילים שלך, כיצד נראה גופו של מומיק וכיצד מגיב גופו לאירועים שונים שבהם משתתף מומיק.

ב.     דון במשמעות 'גוף' זה בעיצוב דמותו של מומיק ובעיצוב נושא היצירה.

    ג. עיין במאפייני הצבר כפי שמתאר אותם עוז אלמוג בספרו, ובדוק את התאמתו/ אי התאמתו של מומיק למאפיינים אלה. סכם ממצאיך.

 

מאפייני התקופה ההיסטורית

סיפורה של משפחת נוימן ממוקם בתקופה היסטורית מסוימת. גרוסמן מקפיד מאד על תיאורים מדויקים של ה'כרונוטופ' (הזמן והמקום) של היצירה. כך למשל מעוצב ההקשר הפוליטי של התקופה דרך אזכור שמותיהם של ראש הממשלה, המפלגה השלטת והעימותים הפוליטיים של הזמן: "אבא של מומיק [...] שנא את בן גוריון, כי הוא היה בשלטון, ושנא את הציונים הכלליים, כי הם היו נגד השלטון, ושנא את יערי, כי הוא היה מהקומוניסטים, שישכבו באדמה. ועכשיו הוא אמר שמאז שהאדוקים עזבו את הקואליציה, בא עלינו החורף הזה, והרוחות והבצורת." (שם, 45)

כמו כן, ממקם גרוסמן את היצירה בהקשר של העימות הקבוע בין הישראלים לערבים: "מומיק גם היה מוכרח לחשוב על תכסיסים והשבעות מיוחדים בכל פעם שנאצר הודיע שיעצור אוניה שלנו בתעלת סואץ," (שם,89); וגם: "כמו שיהודה קן-דרור התגרה במצרים במיתלה כדי לפתות אותם לירות וככה לגלות איפה הם מתחבאים, אבל ליהודה קן-דרור היו חברים שחיפו עליו מאחור,"  (שם, 94); וגם: "דאג המרשלד מהאומות המאוחדות, שבדיוק עכשיו בא לבקר בארץ ונסע עד לשדה בוקר בשביל לאכול ארוחת-ערב עם בן-גוריון" (שם, 96)

 

א. לקטו את כל מאפייני התקופה המופיעים בעמודים אלה ובספר כולו.

ב. תאר את דיוקן התקופה כפי שהוא  עולה ממאפיינים מטונימיים אלה.

 

אחד הקונפליקטים הטעונים של התקופה הוא הויכוח אודות 'השילומים'.

א.  תאר בקצרה, ממקור חוץ ספרותי,  את  נושא השילומים כפי שהיה נוכח בחברה הישראלית בשנת 1959.

ב. תאר התייחסויות שונות לנושא ה'שילומים' מצד דמויות שונות ברומן. תאר כיצד  יחס  זה לשילומים מאפיין את הדמות, את התקופה ואת נושא היצירה.

 

אזכורים בין טקסטואליים

במאמרו: "ספרים שקראו אותי" מספר גרוסמן  על ההשפעה הכבירה של ספרי שלום עליכם עליו. גרוסמן מציין שהוא תפש לפתע, בהארה, שבפעם הראשונה אביו מזמין אותו פנימה: "לשם; שהוא נותן לי את המפתח למנהרה שתוליך מילדותי לילדותו." (קרטון-בלום, 2002, 35)

ביצירה  מומיק אזכורים רבים לדמות הספרותית  - מוטל בן פייסי החזן מספרו של שלום עליכם בשם זה.  כדי לתאר את הזדהותו של מומיק, הצבר הישראלי, עם דמות ספרותית גלותית זו, כמו גם את  הגלותיות של אמו ואת מערכת היחסים ביניהם, משתמש גרוסמן בדיבור משולב של שתי דמויות ספרותיות בדיונות 'מומיק' מספרו שלו  ו'מוטל' מספרו המוקדם יותר של שלום עליכם:  "אמא שלו היא קטנה מאד ושמנה, [...] היא מרטיבה את האצבעות שלה ברוק, ומסרקת לו את השערות של מוטל בן פייסי החזן, שלא יהיה כל כך פרוע, ומנקה גם איזה לכלוך קטן מהלחי ומהשרוול, ומומיק יודע טוב מאד שאין שם לכלוך, אבל היא אוהבת לנגוע בו, והוא, היתום, עומד בסבלנות ובלי לזוז [...] מציץ בדאגה לעיניים שלה, שאם יתברר שהן חולות אולי לא יתנו לנו את הסרטיפיקט להיכנס לאמריקה, ואמא, שבכלל לא יודעת שהיא עכשיו האמא של מוטל, אומרת לו מהר ובלחש, שכבר אי-אפשר יותר עם האבא הזה שלו,  [...] (שם, 32)

בהמשך היצירה מומיק, מתעצמת נוכחותו של מוטל בהווייתו הפנימית של מומיק כפי שהדבר ניכר בהשתלטות לשונו הייחודית  של שלום עליכם על דיבורו של הילד מומיק. תופעה פסיכולוגית זו באה לידי ביטוי לשוני בשימוש הרב והדחוס שעושה מומיק בציטוטים הרבים מתוך היצירה מוטל בן פייסי החזן תוך שימוש במילות-צופן ייחודיות ליצירה זו כמו 'אחי אליהו' 'חיימובה' ו'גניבת הגבול לאמריקה': " ומוטל לוחש לה בלב, בקול של  אחי אליהו, די די, אמא, נו, הס מלבכות, האדון הדוקטור אמר שאסור לייגע בדמעות את העין, למען כולנו, אמא, ומומיק נשבע בלב שהוא ישיג לה את האבן הירוקה שיודעת לרפא את העיניים החולות ואולי גם חולירות אחרות, [...] בינתיים אומר בלב שבע פעמים את מילת הקסם "חיימובה" שאותה צריכים לומר לערלים בבית המרזח שליד הגבול, ככה כתוב בספר מוטל בן פייסי, כי כשאומרים להם חיימובה, הם תיכף עוזבים כל מה שהם עושים באותו רגע ונשמעים לכל מה שתגיד להם, בפרט אם אתה מבקש מהם שיעזרו לך לגנוב את הגבול לאמריקה, שלא לדבר על דברים יותר פשוטים, כמו לטפל בפראים מכיתה ז', שמומיק עוד לא שולח נגדם את הערלים רק בגלל הטוב-לב שלו."  (שם,33)

משאלת לבו של מומיק להחיות את הדמות הספרותית-בדיונית מוטל, תוך העתקתו למציאות הישראלית הנבנית במדינת ישראל הצעירה מתממשת ב'בול הצנחן' אותו הוא מצייר: "ואחר-כך צייר  את מוטל  שלו בתור הצנחן בבול עשור הצנחנות העברית, " (שם, 65);

 

א.    אסוף במהלך היצירה כולה אזכורים נוספים לדמות ספרותית זו.

   ב. בדוק אלו פרטים לוקח גרוסמן מטקסט המקור (מוטל בן פייסי החזן)  וכיצד הוא משלב אותם בטקסט החדש שלו (מומיק). נסה לחשוב מה 'מרוויח' גרוסמן משילוב זה של פרטי הטקסט הקודמים ביצירה החדשה. כלומר, מה הפונקציה של תבנית בין-טקסטואלית זו.

 

 

 

מוטיבים ביצירה

היצירה שזורה מוטיבים רבים.  מעקב קפדני  אחריהם משקף את רקמתו הייחודית והמורכבת של הרומן ומעצבת את נושאיו.

 

מוטיב הקרֶעכְצים

ה'קרֶעכְץ', אנחה יהודית-גלותית, מטונימי לסבל שעבר הניצול 'שם' ולסירובו לדבר על סבל זה. כך מתלוננת אמא על אבא באוזני מומיק: "וכבר אי-אפשר לסבול אותו ואת הקרֶעכְצים שלו כאילו שהוא זקן בן תשעים, ..." (שם, 32) ;וגם: "אבא של מומיק לבש גַאטקֶעס צהובים [...] מסתובב בבית מפה לפה, ועושה קרֶעכְצים. (שם, 44); וגם: "ואמא עשתה קרֶעכְץ קטן של זיכרונות ואמרה..." (שם,85); וגם: "הוא כותב [...] איך יהודי עושה קרֶעכְץ," (שם, 95);

ביטוי בולט לתהליך ה'הזדקנות' של מומיק והיהפכותו לדמות גלותית ניכר בכך שהוא עצמו, צבר ישראלי בן 'תשע ורבע''  מתחיל 'לעשות קרֶעכְצים' : "נהיה לו חֵנדֶעלֶע חדש, וזה שהוא התחיל לעשות קרֶעכְצים ממש כמו זקן, אפילו בכיתה זה בורח לו, וכולם מסביב מתחילים לצחוק," (שם, 104)

 

מוטיב הריח (היהודי)

האמא מתלוננת בפני מומיק על האבא: "כבר שבוע הוא לא התרחץ, ורק בגלל הריח לא באים לקנות פה פיס" (שם,32); מומיק מספר על יחסו ל 'מקס ומוריץ' בעבר לפני הגעת הסבא ולפני התיידדותו המחודשת איתם: "הוא אף פעם לא דיבר איתם [...] ותמיד השתדל להתרחק מהם כמה שיותר. [...] הוא גם קצת זלזל בהם, בגלל איך שהם נראים ומסריחים ואיך שבכלל".

מומיק מבין שעליו להשתמש בחוש הריח כדי לגרום ל'חיה הנאצית' לצאת מתוך החיות שלו ומשתומם על עצמו שלא הבין זאת מראש: "כי הרי אפילו הצב הישנוני שלו נזכר פתאום שהוא צב כשהוא מריח את הקליפות של המלפפון-ירוק" (שם, 95)

לקראת סיום היצירה השימוש במוטיב הריח מתעצם. כך כאשר מוריד מומיק את 'סבא אנשל' למחסן – בעל כורחו ו'בהסכמתו' – תוך שהוא מודיע לחיה: 'הנה הבאתי לך אותו', הוא מסובב את הסבא: "קצת ימינה ושמאלה, שיתפזר ממנו הריח לכל הכיוונים." (שם, 110); תוך כדי כך, מומיק מאבד את השליטה שלו בעצמו תוך שהוא צועק לחיה  בשפת אידיש של ניצולי השואה: "יוּדֶה יוּדֶה, הנה הבאתי לך יוּדֶה כמו שאת אוהבת, יוּדֶה אמיתי שנראה כמו יוּדֶה ומדבר ומריח כמו יוּדֶה ." (שם, 111); בהמשך, לאחר שהוא מוריד למחסן את שאר חבריו  הזקנים, ניצולי השואה, בעודם הולכים לאורך הקירות תוך שהם מסתכלים בתמונות שמומיק תלה: "ככה התחיל לצאת מהם ריח חריף וישן שכמעט החניק את מומיק, אבל הוא ידע טוב מאד שדווקא הריח הזה הוא אולי הסיכוי האחרון, (שם, 115);

מוטיב הנבואה והישועה

הנבואה והישועה מיוחסים הן לסבא והן למומיק.  כך למשל אומר מומיק על סבו: "וסבא שלו אנשל, הוא נביא לאחור כזה, שכל הזמן מספר מה שהיה,"

דון במוטיבים אלה ובמוטיב נוסף, על פי בחירתך, מתוך היצירה.

"הכל מעורבב לגמרי" – מספר בלתי מהימן

אחד הנושאים המשתמעים מהיצירה הוא היות השואה אירוע טראומטי בלתי נתפס. מומיק שהוא ילד נבון, סקרן וחקרן האוסף מכל סביבתו רמזים ופיסות מידע על השואה אינו מסוגל ל'הרכיב את הפאזל' וליצור תובנה  לכידה משמעותית וריאלית  לגבי אירוע טראומטי זה. סיוטיו של האבא הנמנע מלדבר עם בנו, ובכלל, על טראומת עברו משמשים למומיק אדנים שעל בסיסם הוא מחבר את סיפור עברו של האב על פי הבנתו הילדותית והשגויה:

"אחרי שחוקרים את הצעקות האלה באור של היום, הכול מתחיל להיות הרבה יותר ברור ופשוט. וזה היה ככה, שבממלכה ההיא הייתה מלחמה, ואבא שלו היה שם הקיסר, אבל גם הלוחם הראשי. חייל קומנדו הוא היה. לחבר אחד שלו (אולי אפילו לסגן שלו) קראו זונדר, אולי זה מין שם מחתרתי כמו שהיה בזמן האצ"ל והלח"י. הם חיו כולם בתוך מחנה גדול עם שֵם מסובך, שבו הם התאמנו וממנו  הם יצאו למבצעים הנועזים שלהם, שהיו כל-כך סודיים, עד שאפילו היום אסור להגיד  עליהם כלום וצריך לשתוק אותם. היו גם רכבות בסביבה, אבל זה לא כל כך ברור. אולי כמו הרכבות שאחיו הסודי ביל מספר לו עליהן. רכבות כמו אלה שהפראים האינדיאנים היו מתקיפים? הכול מעורבב לגמרי. אצל אבא שלו בממלכה היו, כמובן, גם מבצעים גדולים ומפוארים, שהשם שלהם אַקְציוֹת, ולפעמים היו עושים שם, בשביל הגאווה של תושבי הממלכה, מצעדים צבאיים נהדרים, כמו ביום העצמאות. שמאל-ימין, שמאל-ימין, צועק אבא שלן מתוך שינה, לינְקְס-רֶעכְטְס  הוא צועק בשפה שבלה בשום אופן לא מסכימה לתרגם למומיק, ורק כשהוא כמעט צעק עליה, היא אמרה בכעס שזה לשמאל ולימין. זה הכול? התפלא מומיק, אז למה היא כל כך התעקשה לא לתרגם?" (שם, 41)

סיוטי האב נצעקים במילים שבורות ובודדות: 'מלחמה', 'קומנדו', זונדר', 'מחנה' 'רכבות' 'אקציות' 'מצעד' 'לינקס-רעכטס'. מילים אלו נשזרות  בדמיונו של הילד לסיפור אגדה המאדיר את אביו שהיה שם לתפיסתו: , "הקיסר, אבל גם הלוחם הראשי". לעומתו הבנתו הילדית של מומיק, מבין הקורא מאחורי גבו של הילד הקטן, המספר הבלתי-מהימן, שאביו של מומיק היה ב'זונדרנקומנדו' ושזו הסבה  המיידית שהוא  בוחר שלא לגעת – לא לזהם – את בנו החי היחיד.

 

 

הבא דוגמאות נוספות, מתוך היצירה כולה, לתופעה זו.

 

מערכת היחסים בין מומיק ל'סבא-אנשל'.

מומיק וסבא הן  דמויות, שעל פני השטח של היצירה,  רחוקות ביותר זו מזו: הם שייכים לדורות שונים ('סבא' ו'נכד'), ילידים ותוצרים של תרבויות ומקומות  מרוחקים ושונים (פולין וישראל), לא מכירים זה את זה, ומדברים בשפות שונות (אידיש ועברית). למרות זאת, מומיק ו'סבא' נמשכים מאד זה לזה,  מוצאים עניין רב ביותר זה בזה ומוצאים דרכי התקשרות ו'דיבור' ייחודיים להם. בנוסף, מומיק מאמץ את סבא אנשל כמודל לסופר ומגלה בעצמו תשוקה עזה להיות סופר כמוהו.

 

תאר את מערכת היחסים בין מומיק לסבא לאורך היצירה.

 

שיעור רביעי  עמ' 69- 120

סצנות מסוימות מתוך היצירה הן בבחינת טיפה בים המעידה על הים כולו.

 

א. בחר שתיים מהסצנות הבאות, תאר אותן במילים שלך, הסבר כיצד הן מאפיינות את הדמויות המשתתפות בהן וכיצד הן מעצבות את נושא היצירה.

 

* סצנת ארוחת הערב (עמ' 69-71)

* סצנת  חברותו עם אלכס טוכנר והזמנתו לביתו.  (73-76)

* סצנת חזרתו של מומיק מהספרייה.  (עמ' 88-89)

* סצנת מערכת היחסים עם לייזר  (עמ' 90 – 91)

* סצנת הביקורים בספריית בית-העם   (עמ' 92, 93)

 

מומיק מגדל את ה'חיה הנאצית' במחסן

א.    תאר את הפעולות השונות שעושה מומיק  הקשורות בגידול ה'חיה הנאצית'.

ב.     תאר את הקשיים בהם נתקל מומיק בגידול ה'חיה הנאצית' ואת דרכי התמודדותו עם קשיים אלה.

ג.    תאר את המחסן והמתרחש בו.

 

"הילד מתקלקל להם מול העיניים" (שם, 105)

מומיק עובר תהליך של היפרמות ונסיגה. בלה מרגישה בכך ומסרבת להמשיך לענות על שאלותיו, גם ההורים שלו מסתכלים עליו 'במבטים עקומים לגמרי'. רופאת הילדים, אליה לוקחים ההורים את מומיק אומרת להם שזאת לא המחלה אבל: "ההורים הרגישו טוב-טוב שהילד מתקלקל להם מול העיניים ושהם לא יכולים לעשות כלום"  (שם, 105);

 

א. תאר את ה'סימפטומים' להתקלקלותו של מומיק,  מהם הגורמים להתקלקלות זו, וכיצד מתמודדים איתה מומיק מצד אחד והוריו מהצד השני.

ב.     כיצד מאפיינת 'התקלקלות' זו את מומיק, את הוריו ואת נושא היצירה.

 

"אלה היו ימים רעים"

סיום היצירה מתאר שלושה כרונוטופים שונים: הסמטה בכללותה, המחסן, והמרחב הגדול יותר – מדינת ישראל הצעירה בסוף שנות החמישים. המתרחש במרחבים אלה מתאר את אחריתם של שתי הדמויות העיקריות – מומיק וסבא.

 

א. הסמטה

ביתו וסביבת הולדתו של מומיק מכונים לאורך היצירה כולה 'סמטה',  ולא במושג הישראלי הרווח באותן שנים 'שכונה'.  הכינוי 'סמטה'  ממחיש את תפיסתו של גרוסמן לגבי אי היקלטותם של קבוצת ניצולי השואה במדינת ישראל הצעירה. ניצולי שואה אלו, שהגיעו למדינת ישראל, לא התערו בתוכה ולא בנו בה מרחב חדש ואחר. הם העתיקו את המרחב הגלותי מ'שם' ל'כאן'. בנוסף, הכינוי 'סמטה' מבליט את תחושת הסגירות והמועקה של ניצולי השואה במדינת ישראל. לקראת סיום היצירה, עם התקדמות הניסיון של מומיק לגדל ולאלף את 'החיה הנאצית'  אקלים הסמטה  השתנה לרעה: "אלה היו ימים רעים. [...] הייתה הרגשה שהסמטה השתנתה, ושכל הזמן שומעים בה קולות של אנשים שכבר מתו, וסיפורים שרק פה עד זכרו אותם [...]" (שם, 106)

 

ב. במחסן – "יצאה ממנו צעקה נוראית של חיה"

סצנת הסיום של הנובלה מתארת את המחסן הסגור ובתוכו סבא, כל יושבי 'הספסל הירוק'  ומומיק שהוביל את כולם וסגר אחריהם את דלת המחסן. הזקנים מתחילים להתפזר במחסן ולהתבונן בתמונות שמומיק תלה, החיות נהיו עוד יותר עצבניות ומומיק עצמו כורע – פיזית ונפשית – תחת גודל המשימה שלקח על עצמו:  "מומיק נפל על הברכיים ועל הידיים והכניס את הראש פנימה וחשב איזה מטומטם הוא היה שהאמין..." (שם:115)

במחסן, בשלב סיום זה של ניסיונו של מומיק, לאחר שיחד איתו נמצאים שם גם סבו וגם ניצולי השואה האחרים,  מתברר התהליך שחל במומיק על כפל-פניו.  מומיק נהפך, בו-זמנית,  גם לקרבן וגם לתליין. היהפכותו של מומיק לקרבן היהודי ניכרת בהרמת הידיים תוך חיקוי (בלתי מודע)  של תמונת השואה המפורסמת ובה ילד קטן מרים הידיים מול נאצי מבוגר העומד מולו. היהפכותו של מומיק ל'תליין' , ל"חיה הנאצית" ניכרת בצעקת החיה היוצאת מתוכו: "והוא הרים את הידיים שלו והתחנן שדי, שייפסק כבר כל זה, והוא הרים את הידיים כמו נכנע, כמו ילד שראה פעם אחת בתמונה, אבל פתאום יצאה ממנו צעקה נוראית של חיה, וזה היה כל כך מבהיל," (שם; 116)

המחסן, על פרטי התפאורה שנעשו בידי מומיק נהפך לגטו. ניתן להצביע על נקודות דמיון רבות בין המחסן לגטו: פעולת הכליאה; המקום הקטן והסגור; הטלאי הצהוב המצוי על מעיל היהודי; הרעבת הכלואים; סצנות התאכזרות המופיעות בתמונות שמומיק העתיק בספריה (תיקן) ותלה במחסן. כאלו הם גם דברי הסיכום של המספר החיצוני הכל-יודע: "והמחסן היה מלא קולות של סכנה ופחד, בכלל לא יכלו לזכור שבמרחק של  חצי דקה יש עיר ואנשים ורדיו ומטבח." (שם,119)

 

ג. מדינת ישראל -  המורה נטע

מדינת ישראל מתוארת – באופן מטונימי – על ידי המורה נטע. 'המורה נטע' היא דמות שולית ביותר ביצירה אבל היא בעלת תפקיד מרכזי ביותר בעיצוב משמעות היצירה. אזכוריה ביצירה מועטים ביותר ויש להם מכנה משותף מובהק – היא תמיד ה'מורה', ובאופן קבוע מבטאת חוסר שביעות רצון מהתנהלותו הלימודית של מומיק. כך, כאשר מומיק יושב לבדו במחסן החשוך מול הכלובים יש לו: "מחשבות לא טובות [...] למה אף אחד לא מתערב לטובתו ולא מרגיש מה קורה כאן, לא אמא ואבא שלו, [...] ולא המורה נטע שרק יודעת לצעוק עליו שהוא יורד ויורד..." (שם,96); סיום היצירה,  מתאר את הוקעתו והקאתו של מומיק מהמסגרות הרגילות של החברה הישראלית והגלייתו להטרוטופיה  - המקום האחר – "בית ספר מיוחד ליד נתניה". (שם,120). מי שמבצעת, בפועל, את אקט ההגליה והגירוש היא ה'מורה נטע'. דמות זו, היא היחידה בכל הנובלה,  בעלת שם ישראלי המעיד על כך שהיא היחידה  הנטועה בלב החברה הישראלית. היותה נציגה יחידה ומובהקת של החברה הישראלית על מוסדותיה ניכר מתפקידה כ'מורה' ומאחריותה ובעלותה על הנייר הפורמאלי 'התעודה'.  בסיום היצירה,   באה 'המורה נטע' לביתו של מומיק:  "לדבר עם ההורים שלו בבית, והם סיכמו כל מיני דברים. [...] בסוף השנה היה כתוב למומיק בתעודה שהוא כן יעלה כתה אבל לא בבית ספרנו." (שם, 120);

 

 

 

 אחריתם של מומיק וסבא

ההסבר למעשה יוצא דופן זה של סילוקו של מומיק, בן יחיד ותלמיד מצטיין, מבית הספר, מסמטת מגוריו ומבית הוריו ניתן  על ידי פרט קטן ושולי-לכאורה המוזכר בקטע הסיום לפני תיאור תעודתו של מומיק. כך, כבדרך אגב, מציין הסופר החיצוני הכל-יודע: "לשתי הסוסות "פלורה" ו"הלינקה" מהתערוכה החקלאית העברית בבית דגון נולדו סייחים, והחליטו לתת להם שמות עבריים, "דן" ו"דגן". (שם). פרט קטן ושולי לכאורה זה מצביע בדרך של אנאלוגיה ניגודית על כישלון הוריו של מומיק, כמו גם מערכת החינוך הישראלית לייצר  צבר - 'אדם חדש' כמתחייב משם משפחתו של מומיק. הסוסות בעלות השם הגלותי, 'פְלוֹרָה' ו'הָלינְקָה'  הצליחו להוליד סייחים צברים ישראלים, כפי שהדבר ניכר בשמותיהם הישראלים המתנגנים והאולטימטיביים -'דן' ו'דגן'.  בניגוד להם, הוריו של מוריו נכשלו בלגדל בן צבר בארץ ישראל הצעירה. לאורך חמשת החודשים המתוארים ביצירה מומיק הולך ונסוג מדיוקן הצבר אל עבר ה'אַלְטֶר-קוֹפּ' כפי שמכנים אותו, באכזריות ובדיוק רב,  ילדי השכונה. מומיק הוא 'ראש זקן', הוא עסוק באופן אובססיבי בשואה, הוא הולך ומידמה לסבו, וכמו כל המבוגרים ניצולי השואה המקיפים אותו הוא מדבר לעצמו באידיש ומשמיע את אנחת הדורות – ה'קרֶעכְץ' . הקאתו של מומיק מהחברה הישראלית המתהווה  במדינת ישראל הצעירה משמשת כתב אישום לא נגד הילד הקטן וגם לא נגד סביבתו הקרובה החבולה מאימי המלחמה שזה עתה עברה, אלא נגד מדינת ישראל הצעירה. כך, מתאפיינת החברה הישראלית בספר, דרך דמותה של ה'מורה נטע'   בהומוגניות אטומה, באידיאולוגיה חמורה ובהגליית ה'אחר'  גם כאשר הוא עצם מעצמה. כל זה ניכר ביחסה למומיק ילד בן תשע ורבע, חכם, רגיש ומיוחד השונה בכל מאודו מהצבר בן הזמן.

 

רשימה ביבליוגראפית

אלמוג, עוז, 1997, "הבן המובחר של העם הנבחר", בתוך: הצבר – דיוקן, עם עובד, עמ'  216-124.

גרוסמן דויד, 2002, "ספרים שקראו אותי", בתוך: מאין נחלתי את שירי – סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 49-33.

 

6 תגובות:

  1. סיכום משובח שעזר לי ביותר PLZ NO COPY PATSA

    השבמחק
  2. אסתי, למה הפסקת לכתוב?

    השבמחק
  3. אסתי, רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך

    השבמחק
  4. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  5. שלום חבר נפגעתי ושבורת לב כאשר קרתה בעיה גדולה מאוד ביני לבין בעלי לפני שבעה חודשים בנישואיי. כל כך נורא שהוא לקח את התיק לבית המשפט לגירושין. הוא אמר שהוא לעולם לא רוצה להישאר איתי שוב ושהוא כבר לא אוהב אותי. אז הוא ארז מהבית וגרם לי ולילדי לעבור כאבים עזים. ניסיתי בכל האמצעים האפשריים להחזיר אותו, אחרי הרבה תחנונים, אך ללא הועיל. והוא אישר שקיבל החלטה ולא רצה לראות אותי שוב. אז ערב אחד, בדרכי חזרה מהעבודה, פגשתי את חברתי הוותיקה שחיפשה את בעלי. אז הסברתי לו הכל, אז הוא אמר לי שהדרך היחידה שבה אוכל להחזיר את בעלי היא לבקר אצל זורק כישוף, כי הוא באמת עשה את זה גם. אז מעולם לא האמנתי בקסם, אבל לא הייתה לי ברירה אלא למלא אחר עצתו. לאחר מכן הוא נתן לי את כתובת האימייל של זורק הכישוף שהוא ביקר. ד"ר אלאבה. למחרת בבוקר שלחתי מייל לכתובת שהוא נתן לי, ומטיל הכישוף הבטיח לי שאחזיר את בעלי ליומיים הקרובים. איזו אמירה מדהימה!! אף פעם לא האמנתי, אז הוא דיבר איתי ואמר לי כל מה שאני צריך לעשות. ואז אני עושה אותם בלי עלייה, אז ביומיים הבאים, באופן מפתיע, בעלי שלא התקשר אליי ב-7 החודשים האחרונים התקשר אליי להודיע ​​לי שהוא חוזר. כל כך מדהים !! אז הוא חזר באותו יום, עם הרבה אהבה ושמחה, והתנצל על טעותו ועל הכאב שהוא גרם לי ולילדיי. ואז מאותו יום הקשר בינינו היה חזק יותר מבעבר, בעזרתו של זורק קסמים נהדר. אז, אני אמליץ לך אם יש לך בעיות, צור קשר עם ד"ר אלאבה במייל: dralaba3000@gmail.com או צור איתו קשר בוואטסאפ וב-Viber עם המספר הזה: +1(425) 477-2744.......

    השבמחק

  6. נשף ערבי־נאצי בברלין — ha-Tsofeh (Tel Aviv - הצפה, 3 August 1938.
    https://www.nli.org.il/en/newspapers/hzh/1938/08/03/01/article/42?&


    נשף ערבי־נאצי בברלין. לונדון (פאלקור‭—. (‬ ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
    סופרו הברלני של "דיילי טלגראף" מודיע כי
    בקלוב הערבי בברלין התקיים נשף ארצישראלי,
    שבו השתתפו מלבד העסקנים הערביים, השוהים עתה בברלין, גם כמה מראשי המפלגה הנאצית. בנאומיהם שנשאו בנשף דובר על הסולידאריות בין הגרמנים והערבים, המכוונה נגד היהודים ונגד אנגליה.

    Arab-Nazi ball in Berlin. London (Palcor.) The Berlin writer of the "Daily Telegraph" announces that a Palestine ball was held at the Arab club in Berlin, in which, in addition to the Arab activists, who are now staying in Berlin, some of the leaders of the Nazi party also participated. In their speeches at the ball, they spoke of the solidarity between the Germans and the Arabs, directed against the Jews and against England.

    השבמחק