חלולה ומחוללת

או: 'בפנים היה ריק. כל-כך ריק'

על: ספינת הבנות, מאת מיכל זמיר 

"הבחילה התגברה. גרידה חמישית, עוד לא גמרתי שנתיים ואני עוד לא בת עשרים וכבר גרידה חמישית, זאת שאחריה אומרים שאי אפשר יותר להיכנס להריון. ואני לא מאמינה שזאת אני, אבל זאת אני וכל זה קורה לי." במונולוג וידויי, עירום, גלוי, שוטף, אדיש לתכניו המזעזעים,  ובעברית דיבורית יומיומית, חפה מפיוטיות או מהדהודים ספרותיים, מספרת המספרת חסרת-השם ופעורת-הזהות את סיפור החיילות שלה ושל חברותיה הצעירות, בנות החברה הישראלית החילונית בשנות האלפיים. 

כמו הגיבורה, החוזרת ומגרדת מרחמה שאריות בלתי רצויות, כך גם הרומן מבצע מעין גרידה לערכים המרכזיים והפגומים בתרבות הישראלית. הוא מקלף אותם מרחם הקונצנזוס השותק, ושוטח את קיומם העלוב, על ריקנותם ואינותם במרחב הפתוח של השיח הספרותי. כך מוצגים לעינינו בעליבותם מוסד המשפחה, שירותן של בנות בבסיס 'יוקרתי', תפקודם של הקצינים הבכירים המוצבים בו והגוף הנשי של האשה הצעירה החיילת; כמו כן נבחנים יחסה אליו ויחס הקצינים הבכירים כלפיו.   

בספרו תולדות השיגעון  בעידן התבונה סוקר מישל פוקו את הדרכים השונות של  החברה לדורותיה להתמודד עם  תופעת השיגעון. בין השאר הוא מציין את "ספינות השוטים" בתקופת הרנסאנס, שהוליכו את מטענן האנושי הלא שפוי מעיר לעיר (רעיון הלקוח ממחזור הארגונאוטים בסיפורי המיתולוגיה היוונית). באופן דומה, טוענת זמיר בספרה זה, מעלה החברה הישראלית את בנותיה הצעירות על 'ספינת הבנות': "כשהערב יורד, כשהשמים הפרושים מעל הבסיס נמהלים בכחול כהה ושחור, כשהכוכבים רחוקים-רחוקים מתרמזים בנצנוץ מבטיח, כשהשעון מראה חמש והש"ג בשער מתחלף [...] הכול מתחיל להתנדנד. ספינת מגורי הבנות מפליגה לדרכה [...] הכול מזוהם ועלוב, עולה ויורד, נאנח מבעד לקירות, גונח ומתנשם"  (שם, 24); לאקלים הספינתי יש השפעה מוחלטת על הנמצאים בו, כפי שמעיד תת-אלוף-כוכבי, בעל ותק של שנים רבות על הספינה: "זה הולך ומשתלט, המקום הזה, החוקים שלו, הג'ונגל הגס הזה שהכול מתלכלך בו. למקום הזה יש השפעה מטנפת." (שם, 42).

אך אם ההוצאה מחוץ לעיר וההגליה הארוכה מחסות הורית מגוננת ונורמטיבית, משותפת לשתי הספינות, הרי שעל ספינת השוטים הועלו (לנצח) מוקצי החברה ומשוגעיה ועל "ספינת הבנות" מועלות דווקא יקירות החברה, העידית שבעידית, כפי שמעידה קצינת הח"ן: "החיילות בבסיס, [...] כל אחת כאן נבחרה בקפידה רבה". וכן, בעוד שהציבור היה מודע להגליית המוקצים על ספינות השוטים, הרי שעל המתרחש ב'ספינת הבנות' הידיעה של החברה וההורים  משובשת וחלקית בלבד. הבדל נוסף הוא בשיבתן של הבנות מקץ שהות מוגדרת לחיק החברה ששלחה אותן, אם כי, במצב שונה לחלוטין משהיו עת עלו לספינה.

התבוננותה הביקורתית-חתרנית של זמיר ממוקדת במתרחש ב'ספינת הבנות', שמרחב השיוט שלה הוא "המכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה של צה"ל, מוסד מפואר המזכיר לכולנו שצה"ל הוא מקל בעל שני קצוות, סייפא  וספרא" -   'סייפא', כאיברם של הקצינים אותו הם תוחבים לכל מקום ו'ספרא', כעבודות האקדמיות המשמימות שאותן הם כותבים, מעתיקים ומשכתבים בעזרת פקידותיהן הצעירות.  קציני הקבע המשרתים בבסיס   בטלים ומובטלים מעשייה משמעותית ודאגתם נתונה לקידום ענייניהם האישיים תוך שימוש, ביתוק  וניצול גופן של חיילות הצעירות המנותקות מבית ומחסות ההורים, ניצול  זמינותן, נכונותן-לכל,  והיותן שבויות, על פי חוק ורצון.

אחד משורש הפגימות ותולדתה, כפי שהוא מוצג ברומן,  הוא במוסד המשפחה, בית ההורים ובעיקר בדמות האב, המוצגים בריקנותם, עליבותם ובגידתם. אביה של המספרת מוצג דרך תפקידיו הסמכותיים והניהוליים במרחב הציבורי הן בצבא והן מחוצה לו: "סגן אלוף בתחזוקה, מנהל סניף של קואופ' בראשון". חייו מתנהלים בכפילות  בין הבית, משפחתו ואשתו, לבין מזכירתו בת העשרים, כגילה של בתו.  קשר זוגי מסוג זה, בין  גבר מבוגר, נשוי, בעל תפקיד ציבורי בכיר, לבין אשה צעירה מאוד, בעלת תפקיד שירותי-שולי במרחב הציבורי, 'מזכירה-פקידה', המתקיים מאחורי גבה של האשה החוקית - מקבל ייצוגים רבים ברומן.  שותפותו של האב ב'מוסד' ותיק זה, תחזוקו השוטף ובכך אשרורו, מאפשרת ומכשירה את שותפותה של בתו, בתורה, באותו מוסד עצמו, כל אחד מהם בתפקיד ובמיקום המגדרי הקבוע לו מראש, מכוח הנורמות התרבותיות-חברתיות בנות הזמן.

הבת הצעירה, שזה עתה התגייסה לבסיס היוקרתי ונבקעה לאקלים הצה"לי ולמפקדיו, מבטאת כעס על חלקו הפעיל של אביה ב'מוסד' זה, בו נבגדת אמה ומוחלפת במזכירה בת עשרים, ומתנהגת כאילו  אינה מודעת כלל לחלקה שלה באותו 'מוסד' עצמו. את חברתו-שמחוץ-לנישואים של האב היא חוזרת ומכנה 'שרמוטה', ומשתמשת בפועל 'תוקע' כדי לתאר את פעולת האב עליה: "אבא תוקע את המזכירה שלו, שרמוטה בת עשרים עם שיער צבוע," אך כאמור היא עצמה, בזהותה ותודעתה הפגומה, ובמשאלת הלב היחידה שלה - 'נחמד זה כל מה שאני מבקשת' - לא מודעת לכך שגם היא  בעצם 'שרמוטה', מנקודת ראותן של בנות ונשות המפקדים איתם היא  מקיימת יחסי מין.    

האם הנבגדת נותרת במרחב הביתי כפי שמעידה על כך בתה החיילת באחד מביקוריה הנדירים בבית: "מה אמא עושה כל השעות האלה שהיא לבד בבית, לא עובדת, סגורה שעות במטבח? אף אחד לא יודע. שעות היא בבית, [...] מה היא עושה כל הזמן הזה?" (שם, 147). האם, האחראית על התנהלותם התקינה של חיי המשפחה, יודעת על קיומה של ה'מזכירה', וממשיכה באוטומטיות את פעולות השירות הקבועות לבעלה ולילדיה. כך, בעוד הוא הולך 'לדבר במטבח' ו'כולנו ידענו שזאת השרמוטה המחומצנת', וכל אחד מהילדים בבית מגיב בהתכנסות בקונכייתו,  האשה הנבגדת נענית לקוד החיים היחיד אותו היא מכירה ולפיו היא פועלת, ובנאמנותה חסרת-הבחירה-והברירה מוציאה את קרש הגיהוץ, ועד שאבא 'גמר עם ההיא', היא הספיקה לגהץ לו חמש חולצות.  בעוד אבא 'תוקע' את המזכירה שלו, אמא 'תקועה' בבית עם בנה המתבגר ובעלה הבוגד, 'שני גברים וחצי-מזכירה',  חסרת קול ואונים  מול מצב ומצג הבגידה והשקר. דווקא האב הוא זה שקם  מארוחת הערב המשפחתית בצעקה הנרגנת 'אולי תעזבי אותי'. מה שנותר לאשה הנבגדת, היא צידתן הקבועה, והבלבדית של הנשים עוד מימי פנלופה, שהמתינה עשרים שנה לבעלה אודיסאוס: הציפייה הסבלנית לשובו של הבעל בתום מסעותיו במרחב החיצוני: "היא יודעת [...] שהוא יחזור על ארבע וישנא אותה עד יומו האחרון. לא נורא, יש לה סבלנות" (שם, 148).

אבהות מזויפת ופגומה ברומן אינה  רק זו הביולוגית אלא גם זו המטפורית, המתממשת בדאגת גבר מבוגר לנערה-אשה, מוצגת בקיצוניות בדמותו של תת-אלוף דוד כוכבי 'שמחכה פה בבסיס לקידום לדרגת אלוף'. תת-אלוף-כוכבי מזהה את היעדר החסות האבהית בחיילות הצעירות שסביבו, כמו גם את הצורך העז והבלתי מודע שלהן בחסות אבהית זו, ובמסווה כוזב ונצלני של דאגה אבהית חודר למשרדן, חדרן הפרטי,  לבן וגופן. מיכאלה, קודמתה בתפקיד של המספרת, היא קורבנה התמים של מסכת האבהות המזויפת: "ככה הוא נכנס כמה פעמים למשרד, הסתכל עליה כמו אחד שדואג לה, כמו אבא שהולך ומתאהב בה בניגוד לרצונו. [...] והוא עוד נשוי" (שם,14 ). תת-אלוף-כוכבי מזהה את פצע השכול המדמם בנפשה של מיכאלה, בת יחידה להורים מבוגרים ניצולי שואה ואחות ליוסי, שנהרג ביום הכיפור. הוא חודר לתוכו במסווה של דאגה אבהית, תוך ניצול, גירוד  וריקון ערכים "צהליים" בסיסיים -  רעות-גברית של הלוחמים וזיכרון הנופלים. הוא חודר אפילו אל זיכרונותיה בדמות  'החבר ללחימה' של האח-המת,  מי שיכול מכוח סמכותו לחפש בתיקים ולגלות לה: "את כל האמת [...] האמת שהיא תהיה היחידה שתדע".  כך 'משחזר' תת-אלוף-כוכבי  את  עיניו של האח המת, ורותם אותן לטוויית מלכודת השעבוד והתלות של  מיכאלה: "בעיקר הוא נזכר בעיניים שלו, שמשהו בהן נשאר חי לגמרי גם כשהגוף  כבר גסס. אלה היו עיניים מהסוג שאי אפשר לשכוח, עיניים כמו שלה. ואולי כל הפגישה הזאת ביניהם לא מקרית. אולי זאת סגירת מעגל. ואולי העיניים של יוסי מביטות עליהם מאיפשהו בשמים. [...] הוא את יוסי לא ישכח, באמת עלם חמודות, מהכי הכי טובים שלנו" (שם, 14).  מיכאלה  נלכדת במלכודת, והופכת ל'חברתו' 'אהובתו' של תת-אלוף-כוכבי. שבוע אחר-כך התחילו אצלה 'הפרעות' שאחרי חודש החמירו מאוד ובירידתה הראשונה מ'ספינת הבנות' "היא דפקה לעצמה כדור בראש באמבטיה בשישבת אצל ההורים שלה" (שם, 13).

שלושה חודשים לאחר התאבדותה של מיכאלה, מפעיל תת-אלוף-כוכבי  את קסמי אבהותו על מספרת הרומן, חיילת נוספת נטולת חסות אבהית. כך, ב'עשרה לחמש', כאשר היא מבקשת לסיים את יום-פקידותה, הוא נכנס למשרדה, ומתעניין בה באהדה: "לא קל כאן בערבים. גם לך?" במקום להניח לה ללכת להתקלח ולישון, הוא מאלץ אותה להקשיב לסיפור חייו המוחמצים, סיפור אישי שהוא בה-בעת גם סיפורם של כלל קציני הקבע ב'מכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה של צה"ל, מוסד מפואר', כפי שעולה מהחילוף החוזר ונשנה  בדבריו מגוף-ראשון-יחיד לגוף-ראשון-רבים ומפתיחת המונולוג-הווידויי במילה 'אנחנו': "אנחנו פה הולכים ומזדקנים [...] משנה לשנה הכרס גדלה, הקרחת, המדים נראים אידיוטיים.  [...] אתן כל הזמן צעירות ויפות, [...] תראי אותי, נרקב פה, יושב ומחכה לפנסיה  ובינתיים מה? [...] הייתי צריך לצאת מכאן בזמן. עכשיו כבר מאוחר מדי. [...] טעיתי, טעיתי בענק, [...] הייתי אידיוט. תמים. פטריוט. [...] תקוע פה, תת-אלוף, בטלן נצחי, כמו קוץ בתחת של צבא הגנה לישראל, אולי גם קוץ בתחת שלכן. אבל תאמיני לי, גם החיים שלי די חרא. כמו כלב, [...] את מבינה, לנו זה קשה. [...] השירות הצבאי שלי טינף אותי לגמרי. אני יודע שאני חרא, אבל אני לא אשם" (שם, 41-42). כך, בכוח סמכותו המזויפת הוא יכול לבטא אהדה מזויפת ולדרוש ממנה להקשיב בשותפות-ספינתית מזויפת.

בהמשך,  מבקש תת-אלוף-כוכבי להסביר למספרת, הקרבן הבא שלו,  את 'עסקת האבהות-גבריות' שלו עם מי שהוא מכנה 'הבנות שלי': "רוב הזמן אני לא מרגיש שאני צריך, [...] אני לא צריך כלום, רק שיעבור כבר, עם קידום או בלי קידום, עד שאני רואה פתאום אחת שמכריחה אותי, שבכוח אני חייב להוכיח לה ולעצמי שאני גבר. [...] אני מוכן לקחת אותן טרמפ הביתה, לדאוג שייתנו להן כבוד בבסיס, ואני באמת דואג לבנות שלי, אבל הן צריכות לדאוג לי, לרצות אותי, להתעלם מהבטן והקרחת והריח הרע מהפה. הן מוכרחות לאהוב אותי" (שם, 44);  תת-אלוף-כוכבי, באבהותו הרחומה, דואג לעזור ל'בנותיו' לגרד את מה שהוא מותיר ברחמן, כך, הוא מלווה את המספרת להפלה  שהוא מממן מכיסו,  'מזמין' אליה,   בבית רופא פרטי בתל-אביב,  תוך כדי שהוא מעודד ומרגיע אותה: "אין לך מה לפחד, אני נכנס איתך לרופא, מלווה אותך עד חדר ניתוח. הרופא הזה מכיר אותי לא מהיום. תאמיני לי, זה כלום. הייתה לי פקידה שגירדה אצלו עשר פעמים. אפילו חום לא היה לה אחר-כך. זה רק עשה לה יותר טוב" (שם,107).

דגם נוסף של קצין-קבע מעמיד סגן-אלוף עירד שוורץ, מפקד 'ספינת הבנות' שבוחר לא לראות, לא לדעת, ולא להבין שום עניין או שערורייה מהמתרחש  על ספינתו.  עניינו היחיד הוא פרנסת משפחתו והשלמת עבודת הדוקטורט שלו: "הוא אמנם בצבא, אבל רואה את עצמו איש אקדמיה. יש לו מאסטר בהיסטוריה, ולדעתו לא יידרשו לו יותר מחודשים אחדים להשלים את הדוקטורט. [...] הוא הרי אוטוטו לא פה. הוא רק מקפיד לעשות את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר" (שם, 15); לאחר התאבדותה של מיכאלה, נכנס תת-אלוף-כוכבי לחדרו של סגן-אלוף שוורץ, והם מסכמים ביניהם את העניין בלי לחולל מהומות. ואכן, גם כאשר מבקשת ממנו המספרת, פעם אחר פעם, לעזוב את עבודתה משום שהיא 'לא מרגישה טוב', קוד גלוי לבחילות של תחילת הריון,  הוא מפענח את הצופן מיד ומאשר את יציאתה הנחפזת, בהתעלמות נחרצת ומוחלטת ממשמעויות הקוד ומהכרוך בו.

בדיבור-משולב של המספרת, החיילת-פקידה-זוטרית, קורבן הבעיה, ושל סגן-אלוף עירד שוורץ, המופקד על הטיפול בה והמקפיד להתעלם ממנה, מועלית בגלוי הבעיה העיקרית של "ספינת הבנות": "העניין הזה של ההפלות. האמת היא, שזוהי שערוריית השערוריות בצה"ל. שערורייה שהיקפיה כלל אינם ידועים. שאין עליה שום נתונים סטטיסטיים" (שם, 22). סגן-אלוף שוורץ מודע ל'שערוריית השערוריות בצה"ל' אך מקפיד להישמר מכל מגע עמה: "מה הוא כבר יכול לעשות בעניין הזה? מקסימום לא לשתף פעולה. הרי להעלות את הנושא בציבור, זה מעשה שלא יעלה על הדעת, זה עשוי להכפיש את כולם, ויש גם אנשים מוסריים בינינו. חוץ מזה, זה עניין של טעם, כל אחד יכול לבחור במה הוא נלחם, הוא לא אוהב לפשפש במכנסיים של אחרים, ועל אחת כמה וכמה לחולל מהומות, [...] הוא עצמו פיכח מספיק כדי לראות שאין מה לעשות, שאי אפשר לעצור את זה, והוא מקפיד להתרחק עד כמה שאפשר. [...]  מי יודע, חתיכה אחת יכולה להעביר סיפליס לכל אלופי המטכ"ל. ובכלל, ההוצאות הכרוכות בדבר, והדם והנפלים והסיבוכים והזיהומים, [...] ובסוף כל הזוהמה הזאת תעלה כמו ביוב ותציף את הצבא. וכנגד כל זה פשוט אין מה לעשות" (שם, 23).

האקט המיני בין החיילות-הצעירות למפקדיהן-המבוגרים 'מגורד' אף הוא ממשמעויותיו הרגשיות, החושניות והארוטיות ומיוצג כריק, עקר, טפל ונטול תשוקה. זהו אקט אחד בתוך סידרה ארוכה ונמשכת של אקטים דומים, שהחודרים והנחדרות המשתתפים בהם, בהסכמה פסיבית נטולת חיוניות,  חסרי כל מאפיינים אישיותיים ייחודיים  ומתחלפים דרך קבע באחרים ואחרות.  כך, כאשר בא 'שלום-מפקד-חטיבה בשטחים', לקחת את העבודות שהמספרת מדפיסה בשבילו לסיום התואר, הוא משליך אותה למיטה: "איתו זה סתם, כי התרגלנו, מין טובה אישית. אנחנו לא עושים עניין וגם אין לי כוח להתווכח. זיונים עייפים. גם הוא לא מתלהב". המספרת מודעת לחוסר קיומה כסובייקט בעלת זהות אוטונומית ייחודית, ולהיותה בסך הכול - 'גמירה', אובייקט-חדיר, כפי שהיא מסכמת זאת: "יש לו כמוני עוד מאה, עוד מאה גמירות לא משהו בתוך הווה בין שמונה-עשרה עד עשרים" (שם, 25). 'שלום, מפקד-חטיבה בשטחים'  משלם על ההדפסות ותמיד מוותר על העודף: "במקום זה אנחנו מזדיינים קצת, ממש קצת, עניין של כמה דקות" (שם, 166). לקראת סוף פקידותה-הצבאית, המספרת מסיימת את הדפסת עבודותיו ומסכמת ביובש: "הזיונים איתו כבר נעשו מטרד בלתי נסבל. קצת כסף בצד הצלחתי לשים" (שם, 172). זמין, מהיר, חסר כל משמעות וניתן לתחליף מיידי הוא גם האקט המיני בין המספרת ל'אלוף-משנה אסף סגין, מפקד זרוע אוויר, טייס ופילוסוף', ש"מזיין אותי פשוט כי אני כאן"  (שם, 30), כך גם עם תת-אלוף דוד כוכבי: "כמעט בלתי מורגש. לא הרגשתי לא כשנכנס ולא כשיצא, והכול נמשך דקות אחדות" (שם, 101); גם לאחר ההפלה של עוברו לא מוותר כוכבי על האקט המיני, עלוב, מופחת ונסוג ככל שיהיה.

מול המודל הנשי הנקוב, המשומש, חסר החסות וההגנה, המבוזה ומחולל הן על ידי החיילות הצעירות נציגותיו והן על ידי הסובבים אותן,  מציג הרומן  ייצוגים נשיים אחרים, שבמקום לתפקד כאובייקט-חדיר  עליו משאירים אחרים סימנים, בוחרות להיות סובייקט-פעיל המשאיר סימן בעולם. לכל אחת מאלו, ה'משאירות סימן בעולם', מוקדש, בהתאם לפועלן, פרק נפרד הנושא את שמן: מיכאלה, רחל, עלמה וסיוון. בניגוד למספרת נטולת השם, הבעולה ובלועה בעולם המסופר, זו שאינה משאירה סימן בהווה של היצירה היא נטולת פרק על (היעדר) שמה ברומן.

 המספרת עצמה משתמשת בקריטריון זה של 'השארת סימן'  כדי להבחין בינה וחברותיה חסרות היכולת לבין האחת-האחרת, בעלת היכולת.  כך, כאשר היא מספרת על טלילה, החיילת היפה שגרמה ל'תת-אלוף יאיר דגן' להפסיד ובגדול, לעזוב את משפחתו ולפרוש מתפקידו, היא מסבירה זאת  כך: "בניגוד לכולנו, הצליחה להשאיר אצלו סימן. [...] היא זיינה אותו ולא הוא זיין אותה. גם אני רוצה להשאיר סימן אצל אסף סגין, אבל כנראה זה לא יצליח לי [...] אני לא טיפוס שמשאיר סימנים".

עלמה, שלא כמו המספרת מרובת-הגרידות, מסרבת לעשות הפלה, בניגוד לעמדת הסביבה כולה, חברותיה לבסיס, אמה, קצינת ח"ן הראשית וקציני הקבע בעלי הדרגות הגבוהות - קובעת ש"הצבא הוא האבא". היא מסרבת להקדים את שחרורה ובוחרת 'להשאיר סימן', בבסיס, בצבא, ובתודעתן המגורדת של עמיתותיה. 'השארת הסימן' ניכרת קודם כל בנוכחותה הבולטת של הבטן-ההרה פורצת המדים והנורמות של הבסיס הצבאי: "לעלמה יש בטן בולטת. ממש בולטת. חודש שביעי. חולצה גברית XXL  כבר לא פותרת את הבעיה. היא צריכה בגדי הריון. אין לנו בגדי היריון באפסנאות." 'השארת הסימן' ב"ספינת הבנות" ובתודעת השטים בה ניכרת במטמורפוזה שיוצר ההיריון באקלים של הבסיס. סביב ההיריון, המטונימי להוויה  ולסובייקט של אמת  נוצר אי  של ממשות, ערך ואמת בניגוד להוויה הכוללת של כזב והיעדר משמעות וערך המאפיינת את "ספינת הבנות": "אצלנו, [...] התעוררה תחושה של משפחתיות [...] הקמנו פה בבסיס משפחה חדשה. אהבה חדשה קשרה בינינו, אהבה משפחתית או לפחות שותפות גורל, עזרנו בקטנות..." (שם, 54); בניגוד לקשרי התזזית והתחליף שבין הנשים והגברים בבסיס הרי שבין האם ותינוקה נכרתת עמיתות נצחית כפי שהיא ניכרת בין השאר גם בשם  התינוק - "עמית".

רחל, הכלבה הנצמדת למספרת, עומדת אף היא כניגוד לטפל ולריק שבחייה. הכלבה נהפכת לחברתה הטובה  של המספרת ודרך הדיבור אליה ואיתה מתאפשר לה חשבון נפש: "אני מתנצלת, פשוט אין לי אף אחד ואני בהיריון, פעם חמישית בהיריון, [...] ושחור לי לא רק בלב [...] אלא גם בראש" (שם, 32). עיקור הכלבה שנעשה בתשומת לב רבה ביותר, עומד כניגוד אנלוגי לגרידותיה התזזיתיות של המספרת ומעצים את יחסה המבטל והמזלזל של המספרת לעצמה, לגופה, להריונותיה, להפלותיה ולאפשרות אימהותה בעתיד. בניגוד למספרת הנטולת כל שם, דווקא לכלבה ממציאה המספרת שם, 'רחל', מתעקשת על הגייתו הנכונה במלעיל ולא במלרע, ונזכרת שבסיפור המקראי "היא בכלל מתה בלידה" (שם, 35). דרך העיסוק השהוי, המתלבט והזהיר בעיקור הכלבה מנסה המספרת לבצע תיקון לגרידותיה החוזרות ותוכפות. דווקא ביחס לכלבה העזובה, עוסקת המספרת, בפעם הראשונה והיחידה ברומן, בהיבט המוסרי של פעולת העיקור ובחוויית האימהות הנשללת כתוצאה ממנה; היבטים שבהם היא נמנעת מלעסוק ביחס לעצמה. בניגוד למעשיות-הטכנית בה 'מתקתקת' המספרת את גרידותיה, לגמרי לבדה, ללא כל דאגה אימהית חברית או נשית כלשהי, הרי שלכלבה העתידה להיות מעוקרת היא מבטיחה את מה שנמנע ממנה עצמה: חברות, דאגה ואחווה נשית: "ידעתי שאני אדאג לה. [...] אני סומכת על רחל ועל עצמי. אנחנו נסתדר" (שם, 35,38)

דרך התנגדות נוספת לגורל הבנות בספינה היא זו שבה בוחרת סיוון,  המסרבת לעלות ל"ספינת הבנות" ובוחרת  להעביר את השירות הצבאי שלה בבידוד בבית חולים תל השומר, אליו היא חוזרת ומגיעה בשיטות  שונות, חיתוך ורידים, מחלת צהבת וסתם התמוטטות, כל אלה בחסות  ה'שיגעון' מקלטן  הקבוע של נשים מימים עברו. מול הווייתה וגופה הנקוב והמשומש של המספרת, מייצגת סיוון מודל גופני-נשי שונה:  טהור,  מבודד,  בלתי-נגוע, בלתי-חדיר,  המחכה לאחד ויחיד והפועל על  פי קול הלב כפי שהיא מעידה על עצמה: "אני צריכה שיקטפו אותי. אני צריכה להיות בוואזה בסלון של מישהו, ממש בעדינות. [...] דברים כאלה שומעים בלב" (שם,116);  המגע-המיני הראשון והיחיד שהיא מקיימת, עם מי שבחרה בו, בעיתוי שבחרה בו,  מוטבע בגופה ובנשמתה כחוויה כה ייחודית ומשמעותית עד שהיא שוקעת לאחריו בשנת 'היפהפייה הנרדמת' של עשרים וארבע שעות.

בסיום הרומן, לאחר אשפוזה של המספרת בבית החולים בעקבות כוויה ממי המיחם של התה/קפה שהייתה אמורה להכין לאחד ממפקדיה, והתוודעותה  לאנשי השוליים של הצבא, המסרבים לשתף פעולה עם חוקיו ומהלכיו, היא מבקשת לבטא את השינוי שחל בה בהחלטתה 'להשאיר סימן בעולם'. על סף שחרורה מבית החולים, היא מוציאה מטבע של שקל "ושורטת את כל הקירות. חריץ אחד ודק נקרע בצבע השמן האפרפר. שיהיה",  אחר כך, על קיר נוסף: "קו ארוך וארגמני של ליפסטיק". דרך נוספת ל'השאיר סימן'  היא ההשתנה לא רק היישר לתוך פתח הג'ריקן  אלא גם 'קצת על החצאית והנעליים'.  לפני ירידתה האחרונה והסופית מ"ספינת הבנות" מחליטה המספרת 'להשאיר סימן' בגברים שעד כה היו הם שהשאירו סימן בה, על ידי הוספת חוות דעתה עליהם בתיקם האישי. כך על רב סרן איתי כץ מראשון לציון היא 'כותבת בצד בקטן' "נחמד שלא לצרכי רווח",  ובתיקו האישי של אסף סגין, שהחליף אותה בחיילת אחרת, היא כותבת: "מניאק [...] כלב מסופלס [...] אפס [...] ובן זונה".  בתיקו האישי של שלום,  היא מצטטת את מה שהוא אומר לה על אשתו, תוך כדי שהוא שוכב איתה פקידתו-מדפיסתו: "אני אוהב את אשתי", ומוסיפה: "אני מקווה שאותה לפחות הוא מזיין כמו שצריך."

ביטוי נוסף לכך שבסיום הרומן מבקשת המספרת לשנות את התנהלותה בעולם  הוא בחפץ היחיד אותו היא לוקחת בירידתה מ"ספינת הבנות". לאחר שהות בת שנתיים וחמש גרידות, היא לוקחת איתה  רק את תמונתה של מיכאלה, זו שסירבה-עד-מוות לשתף פעולה עם  המהלך המסואב של המתרחש בספינה, ובכך, 'השאירה סימן בעולם' של מרד, סירוב ומחאה.  לקיחת התמונה של מיכאלה היא ביטוי ללמידתה והפנמתה של המספרת  את  הסירוב המוחלט  להיות אובייקט- פסיבי עליו משאירים (גברים) אחרים סימנים,  ואת הכרח ההיהפכות לסובייקט פעיל  המשאיר סימן בעולם. בזמן ההווה המתואר ברומן, לקראת שחרורה, היא עושה זאת באופן  אינפנטילי וסתמי, בלי להבין עד תום את משמעות מעשיה,  דרך החריץ /סימן פרימיטיבי אותו היא חורצת על הקיר,  ההשתנה, כלומר הלכלוך, ההוצאה החוצה של משהו שבדרך כלל הוא אינטימי כמו-גם  בכתיבה 'בצד ובקטן' בתיקים האישיים של מפקדיה. עם התבגרותה כאישה צעירה, שנים לאחר שהיא עוזבת את הבסיס היא מממשת את 'השארת הסימן' באופן משמעותי יותר במעשה הכתיבה של הרומן.  כך, מזווית ראיה של חיילת תמה ובעלת מודעות מוגבלת  המתארת באופן מדויק ותמים-לכאורה את המתרחש ב'ספינת הבנות',  מבקשת  המספרת שבגרה 'להשאיר סימן בעולם' -    'חריץ' (?)   'שריטה'(?)  'לכלוך'(?)  - בשיח הספרותי ובתודעה הקולקטיבית הישראלית, ובכל מקרה, תיעוד מגוף-ראשון,  גוף האישה  - תיעוד של אמת.