באמת, יש לי עוד הרבה על מה לכתוב

ראיון עם רות אלמוג

נפגשתי עם רות אלמוג במה שנראה כ'מגרש הבית' שלה, בית קפה, סמוך למקום מגוריה,  המשלב ניחוח משכר של עוגיות אפויות, קפה מהביל והמון ספרים וכתבי-עת ספרותיים. רות נראתה קורנת, שמחה, חוגגת. ספרה החדש כל האושר המופרז הזה  ניבט אלינו הן ממדפי הספרים והן ממרכז שולחננו ושיחתנו.

רות, ספר חדש כל האושר המופרז הזה מכיל מבחר מסיפורייך שפורסמו עד כה וסיפורים חדשים, איך ההרגשה?  האם תוכלי להתייחס גם לכריכה ולכותרת?

הספר הזה מאד משמח אותי. אני  מודה להוצאת כתר   שאפשרה הוצאה לאור של אסופת סיפורים זו המסכמת שלושים שנות יצירה שלי.  התקבלותו של הספר בחנויות ובין הקוראים טובה.  היה לי קשה בהתחלה  להתרגל לחדשנות שבכותרתו של הספר, שנבחרה על-ידי העורך שמעון אדף,  ובעטיפתו שהיא צילום ולא ציור. אבל עכשיו הן העטיפה והן כותרת הספר,  שהיא גם אירונית וגם פיוטית, נראים לי הולמים ומתאימים לספר, לי, ולקוראים הפוטנציאליים.

ספר זה המכנס  יצירה של שלושים שנה מאפשר התבוננות רטרוספקטיבית ומסכמת  על התהליך שעברה כתיבתך עד כה. במהלך התקבלות יצירתך יש מעבר  בולט מהשוליים של חוסר ההכרה וההתקבלות ועד לב ליבה של המערכת הספרותית, שאחד מדובריה וקובעי טעמה המרכזיים גרשון שקד מגדירך כ"אחת משתי אימהות ספרות הנשים העברית".  איך נראה מהלך  מתעתע ובלתי עקבי זה של התקבלותך מזוית הראיה שלך – היוצרת?

האכזבה הראשונה הייתה עם הרומן הראשון שלי בארץ גזירה (1971). עורכי עם עובד באותן שנים א.ד. שפיר וירוחם לוריא אמרו לי לאחר שקראו את הספר שזה 'ספר שואה' הטוב ביותר שנכתב.  וכגודל הציפיות שניטעו בי כך גודל האכזבות. המבקרים קראו את היצירה כ'רומן אהבה' ולא הבינו את רבדיו הסמויים. לאחר כישלון ההתקבלות של ספר זה, שמונה שנים מאוחר יותר, נתקלתי בקשיים רציניים להוציא את קובץ הסיפורים החדש   אחרי ט"ו בשבט (1979): בהוצאה אחת, הספר  המתין מעל לשנה  ותרצו את אי-הוצאתו בהיקפו המצומצם (האם היו זקוקים לשנה שלמה כדי להבחין בכך?), ועורך הוצאה אחרת טען ש'הספר מתחת לרמה של ההוצאה' דבר שמאד פגע בי.  התקבלותה של הנובלה הבאה שהוצאתי  את הזר והאויב   (1980) הייתה מכה אנושה. בניגוד לחברותי הסופרות, ונשים אחרות, שקיבלו את הספר בהתלהבות רבה וטענו שזו פעם ראשונה שספר המדבר בשם הנשים ועוסק בבעיותיהן יוצא בארץ, ובניגוד לכתיבה המהירה והספונטאנית שלו שביטאה את הצורך העצום שלי בכתיבה על הנושא, הספר התקבל בקרירות ובחוסר הבנה. חוויה הזכורה לי במיוחד, היא הזמנתי לתוכנית ספרות בטלוויזיה  החד-ערוצית של סוף שנות השבעים, כשמצידי האחד יושבת הדסה וולמן ומנסה לשאול אותי על הספר, ומצידי האחר, המבקר גרשון שקד, שלא מאפשר לי להוציא מילה, ופוסק באופן נחרץ: "הספר לא טוב". חזרתי משם בתחושת עלבון חריפה, הרגשתי שבוישתי  בפומבי לעיני כל עם ישראל. אחר-כך, לא יכולתי עוד לפתוח את הספר הזה. גם בעקבות הרומן  מוות בגשם   (1982) נכתבו דברים רדודים וצפויים, שוב נקלט רק ההיבט השטחי של 'סיפור אהבה', תוך התעלמות מההיבט הפוליטי שבספר המתאר את יוון של הקולונלים בשנת 1967 ומוחה נגד הדיקטטורה ומעשי הפשע  של אותם שנים, כמו-גם העיסוק  באקולוגיה, נושא שלא עסקו בו כלל בשנים אלו. הקובץ נשים  (1986) תואר על-ידי גרשון שקד כ'קובץ של סיפורים פאטתיים".

רות, מדוע דמויות הילדים בקובץ תיקון אמנותי זוכות  באפשרות ה'תיקון' ולו גם באופן פוטנציאלי. ואילו בקובץ נשים יש משהו חסום ומעיק. מדוע לא הצעת גם להן את פוטנציאל התיקון? מדוע הנשים כולן,  בעלות המקצוע וחסרות המקצוע, נשואות ויחידות, מדוע כולן אומללות, חולות ובלתי ממומשות?

הקובץ נשים שיקף את האופן שבו ראיתי את מצב הנשים  באותן שנים. המשותף לכל דמויות הנשים בקובץ הוא חסר מעיק שבא לביטוי במחלות כמטפורה למצב הנשי הקיומי והנפשי. לנשים יש פוטנציאל בלתי ממומש. אין בעולמן שום דבר מנחם.  כך אני הכרתי נשים, כך קלטתי את  מצבן הקיומי. הסביבה הייתה שוביניסטית, מכבידה וחוסמת. גם אני חייתי  וחוויתי אותה ככזאת. באותן שנים עסקתי גם בציור, והסמכויות הגבריות השונות שהקיפו אותי ביטלו את ערך הציורים שלי. הרגשתי שבגלל שאני אישה אין לי סיכוי לפרוץ למרכז הבמה ולקבל הכרה. הרגשתי שעולם היצירה סגור וחסום בפני. כאשר פורסם הסיפור הראשון שלי רחל שטרן רוצה לפגוש את פליני - 1966  בעיתון הארץ, אמר בנימין תמוז עורך המוסף הספרותי דאז, לישראל הר, עורך ספריית 'תרמיל' והאדם היחיד כמעט שהאמין בי מתחילת דרכי: "זה סיפור טוב, אבל רות אלמוג לעולם לא תהיה סופרת".

מה אם כך הייתה נקודת המפנה?

ב 1985 הייתי מתוסכלת עד עפר מחוסר האפשרות לפרוץ דרך ולהתקבל.   הרגשתי שלא מבינים על מה אני באמת כותבת, נצמדו לעלילת  'סיפור אהבה', ולא גילו רבדים  משמעותיים הקיימים בכתיבתי. בנוסף, באמצע שנות השמונים, הייתה פריחה גדולה מאד של סופרים-גברים, בני דורי, שהחלו לכתוב יחד איתי, בסוף שנות השישים, דבר שהגביר את התסכול שלי ואת תחושת אי-ההתקבלות.

האם שקלת לפרוש מהכתיבה?

פרישה מהכתיבה בשבילי זה מוות.  למרות הכול לא התערער הביטחון שלי, הייתי בטוחה שאני  סופרת טובה. הבנתי שאם אני רוצה לפרוץ דרך עלי לכתוב 'כמו גבר' – לעסוק בבעיות הגדולות ובגלוי. רציתי לכתוב 'רומן טוטאלי'  בז'אנר של רומן חניכה פסיכולוגי פוליטי עם קטעים סוריאליסטיים. לקח לי הרבה שנים לכתוב את שורשי אויר. את המחקר הראשוני שלי עשיתי על דמותו של ניסים בכור אלחדף, התלמיד הראשון של מקווה ישראל שלמד אצל קרל נטר, אגרונום ביסוד המעלה מטעם הברון רוטשילד. תוך כדי עיון בכתבי-עת שעסקו בנושא גיליתי זיכרונות של הבילויים מגדרה וכך עיצבתי את דמותו של לבדובי. מירה מבוססת על דמותה של אישה שעוררה בי הערצה רבה. קיוויתי שספר זה יעשה את פריצת הדרך, ואכן לאחר פרסומו, ההתקבלות שלי הייתה יותר קלה. עד לספר זה הרגשתי שאני בשוליים. התקבלותו של שורשי אויר  (1987) הייתה הפתעה ושמחה גדולה.  כשעמדתי לפרסם את תיקון אמנותי  (1993) חששתי שלא ימצא לו קהל קוראים. בדיעבד התברר  שנתתי קול לדור השתוק של ניצולי השואה. אשר לאגם הפנימי (2000),  מלכתחילה ידעתי שלא יהיו לו קוראים. אבל היה לי חשוב מאד להוציא אותו. זה ספר קשה ובכל-זאת, זה השיא שלי, זו ספרות ואמנות טהורה, הכי קרובה לשירה. בתוך כל המהלך הזה הספר לבני הנעורים המסע שלי עם אלכס  (2001) התקבל מצוין, ואני סקרנית לראות איך יתקבל ספר נוסף שלי לבני נעורים שעומד לצאת עוד חיבוק אחד.

בהתבוננות רטרוספקטיבית על כלל יצירתך האם יש סיפורים שלא זכו לתשומת-לב, שמשמעותם הוחמצה?

הסיפור האהוב עלי  סוסים מהקובץ תיקון אמנותי לא זכה להתייחסות. בנוסף, אני אוהבת מאד את הנובלה מעיל קטון, אני רואה  בה את ההישג הגדול ביותר שלי. זו  יצירה שלא נגעו בה בצורה משמעותית. דווקא בגרמניה, תיאולוג נוצרי התייחס לכך ששמות הרחובות בסיפור הם של מקובלים  ויצא מנקודה זו לפרשנות מעניינת. מסיפורי החדשים, שפורסמו בכל האושר המופרז הזה, אני אוהבת במיוחד את הסיפור מודה, מודה על כל מה שיש,   סיפור צ'כובי שלא מגלה את עצמו ושמעטים יבינו את חנו.

רות, בראיונות השונים בהם סיפרת על חייך, התמקדת  בילדותך האידילית במושבה, בדמות אביך, במותו בהיותך בתחילת גיל ההתבגרות,  ובהשפעת דמותו ומותו  עלייך. לעומת זאת, מיעטת מאד הן בראיונות והן ביצירתך לתת ביטוי לדמות אימך, ולחוויית האימהות שלך. האם תוכלי להתייחס להיבטים אלו בחייך?

לא יכולתי לכתוב על אימי או לשוחח עליה בראיונות משום, שבניגוד לאבי, היא הייתה בחיים. אמי הייתה  דמות דומיננטית. דמות מופת. אישה שכל חייה עשתה למען הזולת. רופאה. עזרה לאנשים מוכי גורל  ללא תמורה כספית. אמי הייתה צדקת. אבל לא יכולתי לכתוב עליה. אמי הייתה במתח רב ביחס לכתיבה שלי, היא חששה מאד שתיכנס לתוך הסיפורים שלי. היא לא יכלה לסבול את הסיפור אחרי טו בשבט המתאר את האווירה בבית סביב מות אבי. היא לא יכלה לסבול חשיפה, רצתה שהכול יהיה חשאי, סודי ופרטי. אני עצמי התחנכתי על ערכים אלו. אחרי מותה כתבתי עליה טקסט שפורסם בגרמניה בשם אמי,   והוא יכנס לספר שאני כותבת על משפחתי. אני מלאת פליאה  והערצה כשאני חושבת עליה. היו לה כוחות בלתי נדלים. אחרי מות אבי היא נשארה ללא פרוטה, והלכה לסיים את הכשרתה כרופאה  - לעשות סטאז' בבלינסון. היא הצליחה לקיים שני ילדים, לבדה, בתנאים מאד קשים, בעבודה קשה, וכשלא היה כסף לכלום.  אמי באה מבית מאד עשיר ומפנק  בגרמניה, ולא קיבלה שום הכנה לחיים האלה. כשעמדה לעלות לארץ אמרה לה סבתי:  'קחי איתך מכונת תפירה', ובאמת, אמי תפרה אחר-כך בגדים לכוורנים. היה לי קשה עם דמות המופת הזאת. הייתי 'ילדה רעה'. היו קונפליקטים רבים על רקע זה שרציתי להיות סופרת וציירת. אמי חשבה שזה לא מציאותי ושאי-אפשר להתפרנס מזה. אנחנו מאד שונות. אמי מאד מעשית ומסודרת ואני לא. כשהייתי צעירה היו הרבה מתחים בינינו, אחרי שנולדו בנותיי הכול השתנה.

החינוך הדתי?

 החיים התחילו להיות קשים אחרי מות אבי. הילדות  בעולם הדתי הייתה מוגנת וטובה. אהבתי ללכת לבית-הכנסת, בעיקר בשמחת תורה. אהבתי את הקידוש בליל שבת. לא היינו דתיים קיצוניים. אבי הלך לכדורגל כל שבת ולקח אותי איתו. הקונפליקט עם עולם הדת התחיל מספר שנים לאחר מות אבי. לאחר שאבי מת נדרתי נדר שלמרות שאני כבר לא מאמינה, הרי שאמשיך לשמור מצוות מתוך נאמנות לאבי. אמי לחצה עלי ללמוד את מקצוע ההוראה כדי שאוכל להתפרנס ואני לא רציתי ללכת לסמינר דתי, התעקשתי על 'בית הכרם' – סמינר למורים לא דתי.  על העזיבה הסופית של מצוות הדת סיפרתי בסיפור חול בגביע הכסף,  הלכתי עם חברה בשבת, ירד גשם חזק, מישהו עצר לנו ל'טרמפ', היססתי רגע לפני שנכנסתי למכונית בשבת,  ואחר-כך כבר לא שמרתי יותר את מצוות הדת. לקח לי הרבה זמן להתמודד עם רגשי האשמה . אחי לעומתי נעשה מאד דתי.

חוויית האימהות?

ילדתי בגיל מאוחר – 35. ההריונות והלידות היו קשים מאד. בתי הבכורה נולדה פגית ושרדה בקושי. רק לאחר 4 חודשים יצאה מהאינקובטור.  בין בנותיי יש הבדל של שנה וחודש וגידלתי אותן כמו תאומות. היו לי שתי תינוקות והיה לי קשה מאד. אני זוכרת צהריים אחד בין השעות שתיים לארבע, כאשר שתיהן צורחות, אני לוקחת אותן על הידיים זו אחר זו, הן לא נרגעות והשכנים צועקים לי 'שקט, שקט'. זה היה נורא. בן-זוגי עשה הכול – חיתל והאכיל. והיו גם שתי סבתות שעזרו. יש עונג גדול בגידול ילדים.  כשהיו קטנות התענגתי במיוחד. ביני ובין בנותיי יש קשר חזק מאד עד היום. מה שמטיל צל הן החרדות הקשות והלא רציונאליות שיש לי בכל מה שקשור אליהן.   אני מאושרת שבנותיי הן בעלות מודעות פמיניסטית גבוהה ולא נתקלות באותם קשיים שאני נתקלתי בהם כנערה וכאישה צעירה בחברה שהייתה שוביניסטית באופן קיצוני.

החל מספרך הראשון  יש בכתיבתך ביטוי בולט ליסודות אוטוביוגרפיים, וזאת בניגוד ליוצרים אחרים, בני דורך, שהסוו  והדחיקו את  היסודות האוטוביוגראפיים שלהם והעלו אותם לפני השטח רק לאחר עשרות שנות כתיבה. האם היית מודעת לייחוד זה שלך? האם היתה כאן החלטה ברורה מצידך לכתיבה אוטוביוגראפית חשופה?

אני כתבתי את מה שהיה אמיתי ונכון בעיני. זה בא לי באופן טבעי. לא הייתי מודעת לזה שאחרים לא כותבים כך. בבית ספר כשפרסמתי סיפורים שכתבתי, והילדים צחקו עלי, הבנתי שיש משהו לא בסדר בכך שאני מספרת על עצמי.

במסגרת עבודתך  במוסף הספרותי של הארץ את קוראת המון ספרים. האם קריאה אינטנסיבית זו מזינה את כתיבך, מעכבת? משתקת? מאיימת?

התשוקה לקרוא באה לי מאבי. אבי אהב לקרוא ספרי בלשים. מגיל צעיר מאד אהבתי לקרוא. לא היה אז בידור אחר. הסופר שהשפיע עלי ביותר היה דוסטויבסקי ובעיקר ספריו: האדיוט ושדים.  כמעט ואיני קוראת ספרות עברית, משום שקריאה זו מכניסה אותי למתח, אני מרגישה שאני נמצאת בתחרות עם הסופרים הישראליים.  ספר ישראלי אחד בכל זאת  ריגש אותי מאד - מומנט מוסיקאלי של יהושע קנז.  שום דבר לא ישווה לחוויית הקריאה שלי בברנר ובמיוחד במסביב לנקודה ובמכאן ומכאן. אני עדיין שבוייה בקסם השורה המסיימת: "ההוויה הייתה הוויית קוצים, אבל כל החשבון עוד לא נגמר"

רות, מוטיב החוזר בכל יצירתך הוא מוטיב השיגעון. בשורשי אויר למשל לכל הדמויות מיוחס השיגעון. מדוע העיסוק האינטנסיבי במאפיין אישיות זה?

בילדותי במושבה היו המון משוגעים. פחדתי מהם.  בצעירותי קראתי ספר  שכנראה השפיע עלי מאד מאורת הנחשים שמספר על בית משוגעים ועל שוקים חשמליים. אמי רצתה להתמחות בפסכיאטרייה. כשהייתי נערה  למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה העממית וזה פתח בפני עולם מפחיד, מעניין ומרתק. סיבה אפשרית נוספת היא שתמיד תפסתי את עצמי כחריגה ועניין אותי האלמנט הזה בבני האדם. בעיני אף אחת מהדמויות שלי לא באמת משוגעת.

חייתי בסביבה של אמנים, משוררים, ציירים ושחקנים. האנשים בסביבתי נחשבו קצת 'מטורללים'.  הם היו אנשים ששתו ואולי גם לקחו סמים. אני עצמי הייתי קצת 'מטורללת', וזה חוץ מהשנה האיומה שהייתי בדיכאון. הסביבה שגרנו בה הייתה בוהמית,  גרנו סמוך לדוד אבידן שהיה עושה מסיבות על גג ביתו, ושם היה מופיע האמן יואב בראל שניסה שוב ושוב להתאבד והיה ה'גורו' של יאור הורוביץ.  סמוך אלינו גם גר פנחס שדה שהיה דמות לא רגילה, בעלת השפעה וכוח משיכה עצום לכל מיני צעירים  כמו יותם ראובני. היינו שייכים לחבורה שהייתה מתכנסת בביתו של יוסל ברגנר, בחבורה הזו היו גם ניסים אלוני, אורי זוהר ויוסי בנאי, וגם רינה שני עם הבעל שגנבה לרחל איתן. זו הייתה החבורה שהקיפה אותי כולם אנשים יוצאי דופן. אנשים נורמאליים בקושי הכרתי. אולי  בחדר-מורים בבית ספר שבו לימדתי היו אנשים יותר נורמאליים. היו הרבה התאבדויות בסביבה. היינו חבורה של בוהמיינים:  נתן זך שהיה החבר הטוב ביותר של בעלי בימים ההם. בנימין תמוז שאליו היו באים דן צלקה, ישראל פנקס ואברהם אופק הצייר. חבורות-חבורות.  באמת, יש לי עוד הרבה על מה לכתוב.

מראיינת – אסתי אדיבי-שושן.