"היחד שאנחנו [...] נרכון מולו, נידום"

על "שירון המהפכה שירה האוהלים"

בשנת 1982, בעקבת מלחמת לבנון הראשונה, ניסח נתן זך ב "שיר NO  טיפוסי"  את שורות המחאה האולטימטיביות: "על הזכות הגדולה להיות פה/ על הזכות הגדולה לאמר לא." תפיסת העולם המשתמעת מטורי שיר אלה החורזים, מהדקים ומנמקים את 'הזכות הגדולה לאמר לא' ב'זכות הגדולה להיות פה' עומדת גם בתשתית מחאת קיץ 2011   כמו גם בחוברת "שירון המהפכה שירת האוהלים" שיצאה בעקבותיה.  אקט המחאה המתממש  ביציאתם  של מאות אלפי אנשים  לרחובות משותף לשתי המחאות. אבל בעוד שמחאת 82' הייתה מופנית החוצה כנגד יציאה למלחמה  נוספת, ומרחב העוול כנגדו התרחשה המחאה היה מעבר לגבולות מדינת ישראל, הרי שמחאה זו מופנית פנימה כנגד המדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה, ומרחב העוול נגדו היא יוצאת היא לב מדינת ישראל. ביטוייה הממשי והסמלי של מחאה זו הוא האוהל על דלותו, ארעיותו והיותן תחליף לבית שאיננו.

שירת המחאה בעקבות מלחמת לבנון שכונסה בשני קבצים "חציית גבול" ו"אין תכלה לקרבות ולהרג" הובלה על ידי משוררים ממרכז המערכת הספרותית ובראשם זך ורביקוביץ,  אליהם  הצטרפו משוררים קאנונים כויזלטיר, בז'רנו, לאור, עצמון  ונוספים. בשונה מכך, המשוררים המפרסמים את שיריהם בחוברת זו אינם מוכרים לקהל הרחב ונעדרים מהם פרסונות משורריות מוכרות למעט שבתאי, ביטון וסומק.  כותרתה של חוברת השירים "שירון המהפכה שירת האוהלים"  מעידה על ריבוי הפנים של השירים המתפרסמים בה,  כמו גם על האופן האמביוולנטי  בו עורכיה קולטים את יעודה. הכותרת בנויה מכפל אוקסימורונים  העושה שימוש מתעתע  בצמד המושגים הארס-פואטיים:  'שירון' ו'שירה'.   בעוד ש'שירון' הוא מושג מנמיך,  הרי ש'שירת-ה' הוא  צירוף מגביה המופיע כבר במקרא ותוכנו דברי הלל לאלוהים.  כפילות ארס-פואטית זו ניכרת ברמת מורכבותם של השירים כמו גם בחזותם החיצונית. חלק מהטקסטים נעדרי כל מורכבות שירית והם נראים כשורות פרוזאיות משורבטות המייתרות את הצורך בניקוד.  באחרים, ניכרת המורכבות השירית הדורשת  את הניקוד המדייק ומזקק את השפה השירית. כפל פנים מתעתע זה ניכר גם באוקסימורון הנוסף המופיע בכותרת החוברת: 'מהפכה', המתארת מהלך חברתי היסטורי גדול מימדים, בעוד ש'אוהלים' מעידים על חלופיות וארעיות. התצלום הגדול על כריכתן הקדמית והאחורית של החוברת מציג באופן חזותי את סמלי מחאת 2011 – האוהל כשברקעו מגדל-פאר, והמרחב העירוני המתפקע מצעירים מחוייכים הצועקים סיסמת מחאה ומרימים את אגרופ-המחאה.

מחאה זו מקבלת את ניסוחה השירי-סיסמאי-פתגמי דווקא בשיר שנכתב כחצי מאה קודם לכן על ידי המשורר אמיר גלבוע "שיר בבוקר בבוקר" שהולחן ומושר על ידי הזמר שלמה ארצי. שורת הפתיחה של השיר, כמו ניתקה מהשיר כולו וקיבלה מעמד עצמאי של סיסמא: 'פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת', והיא חוזרת ומהדהדת בפי דוברים  וכותבים שונים. כך  למשל במאמרו של דוד גרוסמן "חלון לעתיד חדש" מ ה5 באוגוסט 2011: "אבל הנה פתאום, ובניגוד לכל התחזיות, משהו קם ונהיה, אנשים מתעוררים נפתחים...".

"שירון המהפכה" נפתח בשני שירים של המשורר הוותיק אהרון שבתאי שנכתבו בסוף שנות התשעים והם בבחינת ברכת הדרך והעברת לפיד המחאה מדור המשוררים המבוגר לדור המשוררים הצעיר.   השיר השני "מוחמד אלבועזיזי" מאת שחר-מריו מרדכי מצביע על תכניה של החוברת, אמירתה הפוליטית כמו גם הפואטיקה של השיר החברתי-פוליטי. הדובר בשיר זה עוטה על עצמו זהות בדויה לא לו, ובחסותה הוא מספר בגוף-ראשון-יחיד  את הסיפור האולטימטיבי של המחאה:  דיכוי מתמשך ומולו קריאה לעמדה פוליטית חדשה - התקוממות וזקיפות קומה. לשיר פותח זה  יש ערך תיעודי היסטורי בהצבעה על ה'ניצוץ' שהדליק את התבערה. כך בהערה  המבארת בתחתית השיר מוצג הדובר: "מוחמד בועזיזי, ירקן תוניסאי בן 27, הצית עצמו בדצמבר 2010 במחאה על סגירת דוכן הירקות שממנו התפרנס בקושי רב."

מוטיב המת-החי שנוצר בשירת אלתרמן המוקדמת ולווה את השירה העברית החל מקום המדינה תוך שהוא חלחל לשירתו של גורי, ולשיריהם של רבים נוספים, חוזר ומופיע בשיר זה תוך שהוא מקבל תפנית מפתיעה. בחוברת זו, מוטיב המת-החי אינו מעצב עוד את  הנערים הישראליים ש"אין אות אם חיים הם או אם ירויים" מ"מגש הכסף" האלתרמני, וגם לא את החיילים הישראלים המתים-הדוברים מ"הנה מוטלות גופותינו" של חיים גורי. המת-החי בשירו של מרדכי  מקבל זהות אחרת: "אני מוחמד אלבועזיזי,/ ועל אף שמתי/ וחייתי בתוניסיה, שבה נרמסתי לרגלי עריצים,/ אני אומר לכם [...] שאין בעולם ארץ שאי אפשר לזקוף בה קומה/ אם רוצים.". בחירתו של המשורר הישראלי-יהודי בפרסונת הצעיר התוניסאי-ערבי מצביעה על אפיון מרכזי נוסף של שירי החוברת כך, נדחקות דיכוטומיות העבר, ששימשו כמאפייני זהות ראשוניים,  ונוצרות בריתות חדשות. השיר  מסלק את התוויות שסימנו והגדירו את אויבי העבר  - 'יהודי' 'ערבי',  ומציע במקומם ברית של עשוקים המעודדים זה את זה בקריאה לזקיפות קומה תוך גילוי ומימוש החירות הפנימית והרצון הפוליטי.

מוטיב מרכזי בשירי הקובץ, כמו גם במחאה החברתית אליה הם מגיבים, הוא הבית – שאיננו – תוך מציאת "פתרונות דיור"  אלטרנטיביים עלובים ועולבים. כך, משוררים שונים, בני לאומים, דתות, גילאים ומינים שונים מתאחדים בכאב הבית שאיננו תוך שהם יוצרים ברית – של אויבים לשעבר -  בכתיבת שירה על נושא זה.  כך למשל שירו הקצר, הגבישי והמכתמי של אדם דובז'ינסקי שכותרתו – המתבררת בדיעבד כאירונית -  "פתרונות דיור" יוצרת תקווה המתנפצת במהלך השיר. שני טוריו הראשונים של השיר: "חדרי,/דלתו." מצביעים על  ה'פתרון' להיעדר הבית  – בן שחוזר לגור בבית אביו  -  שאינו פותר מאומה אלא מחריף את הרגשת הכאב של האב מול כישלון הבן למצוא לעצמו מקום משלו: " אבי [...] מתהלך הוא בביתו/ כשכול/ אבל על אובדן הכבוד/ של הבן/ אשר היה לו פעם." אימן סיכסק, סופר ופובליציסט ערבי-ישראלי, מספר את כאב עמו דרך פירוק הקלישאה  שבכותרת 'דירה להשכיר', והמרתה, בחילוף אות אחת, ב'דירה להזכיר'. השיר כולו יוצר אשליה של פיתרון למצוקת הדיור של ערביי ישראל "באמצע יפו, משופצת, נחמדה (מעמידר)", אלא שמילת הסיום – הבלתי צפויה של השיר – 'דם', המתחרזת בשיר עם 'ים', מספרת, בתשתית העומק של השיר את מאבקם של ערביי יפו על ביתם. כזהו גם "המזוודה" שירו הקצר של המשורר הערבי הוותיק סמיח אל קאסם, שתורגם מערבית על ידי ששון סומך המהדהד את אמירתו של מחמוד דרוויש: "מולדתי אינה מזוודה ואני אינני נוסע".  בשירו של אל-קאסם 'המזוודה' אינה מהווה תחליף למולדת, אבל היא התחליף, היחיד שישנו לבית שאיננו: "תקרתה נמוכה, בין קירותיה/ נצח תמים./ האומר אפוא שהיא ביתי?/ ובכן, אין לי בית זולתה, אין לי."

נושא נוסף העולה מתוך שירי החוברת הוא העוני הנשי. כך למשל מתכתבת יודית שחר בשירה "חדר משלי" עם התביעה הבסיסית שתבעה וירג'יניה וולף עבור האשה היוצרת באשר היא – 'חדר משלך'. שחר  הופכת את וולף לנמענת שירה בעודה כותבת: "אין לי חמש מאות לירות, וירג'יניה/ ואין לי חדר משלי,/ יש לי שני ילדים/ שני חדרים/ שתי משרות/ ושני חשבונות - / בשניהם בחובה,/ ויש לי מורשה ויש לי תורשה/ ומשכורת הוראה שבקושי מכסה." המענה לאומללות החומרית, מורשתה האינטלקטואלית פמיניסטית של ה'אם' הרחוקה וירג'יניה וולף  היא מימוש תשוקת הכתיבה כפי שהיא ניכרת בכתיבת שיר זה: "יש לי עט ונייר/ ותשוקה שתוקה...".

השירה הישראלית לדורותיה מתאפיינת במאבק קבוע בין 'גוף-ראשון-רבים' ל'גוף-ראשון-יחיד'. השירה הפוליטית של 2011  חוזרת מתוך בחירה לגוף-ראשון-רבים, תוך שהיא רואה ב"אנחנו" ערך חברתי נשאף, כפי שהדבר ניכר למשל, בשירו של יחזקאל רחמים: "באמצע האני נחת פתאום 'אנחנו'". שירו של אמיר אור  נקרא "היחד שאנחנו" כשצמד מילים זה פותח את כל שבעת בתי השיר, תוך שבית הסיום שלו מבקש מהקוראים להכיר ולהוקיר בכוחו של ה'אנחנו': "היחד שאנחנו, שכל מקום מלא אותו, שאיבריו אנחנו,/ אל נא נסיר מסווה מעל פניו, כי אם נוכל – נכלה;/ נגע ולא נגע, נראה ולא נראה, נרכון מולו, נידום."