כתיבה באזור אסון

כתיבה באזור אסון

על 'נופל מחוץ לזמן'  וספרים נוספים של דויד גרוסמן  העוסקים בשכול.

תקציר

מטרת המאמר היא לתאר את כתיבתו של דוד גרוסמן – בעקבות מות בנו אורי גרוסמן - על נושא השכול. מאז מות בנו עוסק גרוסמן אך ורק בנושא השכול בכתיבתו לנמעניו המבוגרים כמו גם לנמעניו הילדים. כמו אורפאוס,  כך, 'האיש ההולך' מספרו החדש של גרוסמן נופל מחוץ לזמן אינו מסוגל להשלים עם מות בנו אהובו ויוצא למסע של חיפוש והשבה של האהוב/ה המת/ה במחוזות המוות האסורים. נופל מחוץ לזמן הוא תשליל, צילו החשוך, של הספר אשה בורחת מבשורה (2005).  שני ספרי הילדים  של גרוסמן   החברה הסודית של רחלי (2010) וחיבוק (2011) מהווים מעין 'ניסוי כלים'  בעודם מכוננים ומטרימים, בפשטות המתאימה לילדים, את הספר נופל מחוץ לזמן. ליבתו של הספר נופל מחוץ לזמן הוא קינה על מות הבן אורי גרוסמן. כדי לבטא את עוצמת הכאב של ההורה השכול מופקע האבל מאב ספציפי על בנו האחד  ומוכל על ההוויה ההורית כולה. ייחודו  של נופל מחוץ לזמן היא בחתירתו תחת החלוקה הדיכוטומית, המובהקת מכל,  בין חיים ומוות, ובהקבלה, בלשון הספר, בין 'כאן' ל'שם'.  ספרו האחרון של גרוסמן  לילדים מי רוצה שק קמח? מרמז על מהלך חדש בכתיבתו של היצמדות לבן החי. השימוש  שעושה גרוסמן בנופל מחוץ לזמן ובמי רוצה שק קמח?  בשמות שני בניו, שם הבן המת 'אורי' ושם הבן החי 'יונתן'  מהווים סימון  למעגל חיים שלם של הורות-אבהות ישראלית. ייחודה של הפואטיקה הגרוסמנית מתבטאת במציאת המילים המדויקות לתיאור חוויית הורות זו על כל מורכבותה.

"בחיפה, במורד הכרמל [...] יעל"

 

"בחיפה, במורד הכרמל [...] יעל"

על קבוצת השירים בנושא "לחיות בארץ ישראל" מתוך תוכנית הלימודים החדשה בספרות

 

"ואין בארץ הזאת שום דבר יפה?" שואל בהתרסה נמענו של הדובר בשירו היפה של יצחק לאור אהבת הארץ. השיר כולו הוא תשובה לשאלה תוך פירוט חומרי היופי של 'הארץ הזאת': 'בחיפה, במורד הכרמל', 'יעל', 'מיטתה',  'גפן סמיכה', 'אביב' 'סמדר', 'אשכולות ענבים כבדים מרוב עסיס', 'חמש דבורים זהב', ו'רוח מן הים'  כל אלה שותפים בבניית קו-האהבה.  פרטי הטבע המוזכרים בשיר הם בעלי ניחוח מקראי ומהדהדים את  הרקע לפניית הדובר לאהובתו בשיר-השירים: "התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לכי לך רעיתי יפתי" . בשיר זה של לאור  'אהבת הארץ' כרוכה באהבת אישה, ומטונימית לה המיטה שבחדרה הבנויה כסוכה המלאה בפרי הארץ, יופיו ועסיסו. קן-אהבה זה משמש כתמונת תשתית להתנהלותו האינטלקטואלית של הדובר בעולם: "בכל מקום שבו אני הולך, לא חשוב מה אני/ שומע או אומר, מה אני רואה ומספר, מה עונה/ ושואל, אני יכול לראות לי אותם בחלון המסורג/ של יעל, שני אשכולות בוערים במורד הכרמל"

"והיה לי שער זהב והיו לי עיניים כחולות"

 

על הפרק "זהויות" בתוכנית הלימודים החדשה בספרות.

 

עשרה שירים, כל אחד של משורר/ת אחר,  נבחרו על ידי ועדת מקצוע ספרות בנושא "זהויות",  חמישה של משוררים-גברים: עמיחי, גורי, ביטון, סומק ואדף,   ומספר זהה של משוררות-נשים:   זלדה, רביקוביץ, זרחי, וולך וחוריי.  רובם של המשוררים-משוררות  זכו להכרה ומעמד בתרבות הישראלית וחלק ניכר מהשירים לעיון פרשני מעמיק. קריאה בשירים אלו כקבוצה, שנושאה "זהויות",   משקפת  תפיסה המבדילה  במובהק בין  מרכיבי  הזהות הגברית לנשית. הזהות הגברית בשירים מעוצבת על ידי מאפיינים סוציולוגיים ברורים של גניאולוגיה, היסטוריה וגיאוגרפיה ישראליות-יהודיות במובהק.   השירים שותפים בעיצוב ביקורתי ומפוכח של הנרטיב הישראלי-יהודי, ומאפשרים  את קריאתם והוראתם בהקשר חברתי-פוליטי-תרבותי שבו הם נכתבו ואליו הם מתייחסים.  לעומת-זאת, הזהות הנשית המעוצבת בשירי המשוררות-נשים מנותקת במובהק מכל מאפיין של זמן או מקום. ההוויה הנשית  מתוארת כפרטית-אישית ומאפייניה הבולטים הם תלישות, פאסיביות, נרדפות ופגיעות. בשירים שנכתבו על ידי משוררים-גברים  מעוצב  דובר בגוף-ראשון, בעל מאפיינים אוטוביוגראפיים מובהקים ומוכרים, בדרך-כלל בן דמותו של המשורר, המטונימי לקבוצות שונות בקולקטיב הישראלי. לעומת-זאת, ברוב הגדול של השירים שנכתבו על ידי נשים-משוררות נעדרים לחלוטין  מאפיינים אוטוביוגראפיים,  הדוברות, מתרחקות מהאני הפרטי שלהן, ומשתמשות  ב"מסכות"  כדי להשמיע קול שיבטא את המצב הנשי.

שמישהו יזמין אמבולנס

 

שמישהו יזמין אמבולנס

על  עץ, בית,  טקס מאת אפרת דנון

 

יחודו של ספרה החדש של אפרת דנון עץ, בית, טקס הוא במבנה  של 'סיפור בשלוש פעימות' המאתגר את הקורא לגילוי נקודות הדמיון בין שלוש הנובלות המופיעות בו ומהדהדות זו את זו.

הנובלה עץ,  המוקפדת ומכמירת הלב,  פותחת את הספר, ומספרת את התמודדותה של שירה, ילדה צעירה כבת 12 עם התאבדות אמה, אבלם  וניכורם של אביה ואחיה והעזובה השוררת בבית. זמן ההווה של הנובלה הוא 44 הימים, כפי שהם נספרים בדייקנות על ידי הבת האבלה,  מאז הסתלקותה של האם. והבית עדיין  מלא 'שדות מגנטיים'  שעל הבת  להיזהר מלהילכד בהם: שולחן האוכל ובו תמונות ודפים שנותרו מספר המחזור שהכינה האם המורה לתלמידיה, נעלי הבית ומברשת השיער של האם. מות האם מביא לקריסה מוחלטת של הסדר הקמאי שנכח בבית, ובמקומו שוררת בבית  מציאות מפורקת נזילה ומנוכרת שהסובלת העיקרית ממנה היא הבית הצעירה שמזווית ראייתה מסופרת הנובלה.

במרפסת בצפון-תל אביב

 

במרפסת בצפון-תל אביב

על רוח מאת מיכל בן-נפתלי

המרפסת, הסף שבין הבית לרחוב, מקום-לא מקום, נבחר על ידי מיכל בן-נפתלי, למרחב המובהק המייצג את הדמות חסרת הקול והשם עליה היא כותבת בספרה החדש רוח. בספר זה לוקחת על עצמה בן-נפתלי משימה קשה במיוחד  - לתת קול, מילים ותכונות אופי  למי שקורות חייה עיצבו אותה כחסרת קול  ונוכחות מוצקת ומשמעותית  בעולם.

"אדם צריך שתהיה לו מילה"

"אדם צריך שתהיה לו מילה"

על "אושר אקספרס" – שלמה ארצי

בשיר "קיץ בארץ לו" מתוך אלבום השירים החדש של שלמה ארצי אושר אקספרס מדבר הדובר, בין דמותו של שלמה ארצי,  על כוחו של השיר הבודד: "ושיר אחד יכול לשנות הכול, את הלמה כן והלמה לא, את כולנו שרוצים את זה אחרת.", בשיר "לתת ולקחת"  נפתח הפזמון החוזר בהצהרה: "אדם צריך שתהיה לו מילה".  שלמה ארצי, בנה את עצמו במשך עשרות השנים בהם הוא מתפקד כזמר-על/זמר-אב, גם כיוצר  בעל אמירה חברתית.

חברה, חברה, רגע, רגע...

על משאלה אחת ימינה – אשכול נבו

החבורה הגברית שנוסדה בימי התיכון, שרדה את שנות הצבא,  וממשיכה להתנהל במלוכד במהלך שנות העשרים ותחילת שנות השלושים של חבריה עומדת במרכז הרומן החדש של אשכול נבו משאלה אחת ימינה. הרומן מבקש לבחון  האם "החבורה הגברית", מיתוס ישראלי שראשיתו בחבורות החלוצים, דרך חבורות הפלמ"ח ועד חבורות הילדים המתבגרים נוסח שמונה בעקבות אחד וחסמב"ה, מצמיחה את חבריה ואת כוחם ויכולת התמודדותם כפרטים וכקבוצה, או מצמיתה, מחלישה ומהווה תחליף אשלייתי לעקרות ולשיממון של חיי היחיד. נושא נוסף הנבדק ברומן הוא יכולת ההשתנות של הפרט, יובל, המספר ברומן, מתרגם בעיסוקו,  מתלבט אודות התרגום הנכון למינוח changeability  "ניתנות להשתנות" "מוכנות להשתנות" או אולי "תמורתיות".  נושא עבודת התיזה שלו, שפרקים מתוכה משובצים ברומן, הוא "מטמורפוזה: הוגי דעות ששינו את דעתם",  סיפורים מתוך מטמורפוזות של אובדיוס מדגימים מצבי שינוי ברומן,  ולגבי כל אחת מהדמויות  נבדקת מוכנות השתנותה. כמו-כן, מתעוררת מתוך הספר   התהייה בדבר אפשרות ההשתנות  בכתיבתו של אשכול נבו ביחס לספרו הקודם  ארבעה בתים וגעגוע (2004), שזכה להתקבלות נלהבת ביותר,  והעמיד בכך רף גבוה במיוחד לספר חדש ועוקב זה  של הסופר.    

הנאה עצומה של בית עם סימני עתיד נחשלים

הנאה איומה של בית עם סימני עתיד נחשלים

על "הילד האחרון של המאה" – סמי ברדוגו

ייחודו של סמי ברדוגו,  כסופר צעיר  בספרות העברית של העשור האחרון,  היא בחתירתו העיקשת והאמיצה 'בבריכת המילים' של השפה העברית  במטרה לדייק ולזקק את קולו החוזר ומספר סיפור אחד, מתגוון ומתפתח. במרכז סיפורו האחד של ברדוגו  גבר צעיר, מופנם, רגיש ביותר, המספר בגוף-ראשון-יחיד את סיפור הגירת הוריו מצפון אפריקה למדינת ישראל הצעירה, ואת חייו של בנם,  יליד המקום. צבר זה חי במקום פריפריאלי נטול שם, מתחנך במערכת החינוך הישראלית-אשכנזית-הגמונית  ומתקשה  לעצב את זהותו  תוך שהוא חוזר ונופל בפער העצום שבין המרחב הפרטי-משפחתי למרחב הציבורי אליו הוא כפוי לצאת.

הדרך שלא נבחרה

.

נוילנד ספרו החדש של אשכול נבו הוא ספר ההולך בגדולות כפי שמעידה על כך כותרתו המתכתבת  עם אלטנוילנד ספרו המכונן של תאודור הרצל חוזה המדינה. ספר חדש זה  של נבו ממשיך בדרך של הדהוד, צמיחה והתעצמות את הרומן הראשון שלו ארבעה בתים וגעגוע שהתקבל בעניין רב הן על ידי הקהילה הספרותית כמו גם  על-ידי מערכת החינוך על מוריה ותלמידיה. שני הספרים מתנהלים בשני מישורים מקבילים:  המישור הגלוי מורכב מעלילות שונות השזורות זו בזו ומשקפות סוג מסוים של 'ישראליות'  עכשווית,  ואילו המישור הסמוי עוסק בבעיות העומק של החברה הישראלית.  ארבעה בתים וגעגוע העמיד במרכזו את אידיאת ה"בית" תוך שהוא מתארו כ"בית מריבה" ששני לאומים שונים, יהודים וערבים, אוחזים בו וטוענים "כולו שלי". נוילנד מעמיד במרכזו את אידיאת "מדינת היהודים",  תוך שהוא מבקש לבדוק את מימושה הקיים מול חזון העבר של תיאודור הרצל חוזה המדינה, ומול מימוש נוסף ישן-חדש שלה כפי שהוא מתואר  בספר זה. בספר יוצר נבו מבנה מורכב ומשוכלל של עלילות,  דמויות, מרחבים  וזמנים היסטוריים מגוונים ומתחלפים ועל-ידי כך מאפשר לקורא התבוננות מחודשת באקט הציוני המרכזי על מבוססת הציונות – ההתיישבות בארץ ישראל והקמת המדינה.

קינה עמומה, אבודה ועקשנית

קינה עמומה, אבודה ועקשנית

על בין חברים – עמוס עוז

ספרו החדש של עמוס עוז בין חברים הוא ספר של סופר מבוגר עתיר ספרים ובעל  ונוכחות בולטת  בהווייה התרבותית ישראלית. ספר חדש זה הוא בבחינת חזרה לנקודת המוצא  והוא מהווה סגירת מעגל  לנושאים ולפואטיקה של ספרו הראשון ארצות התן  כמו גם ספריו האוטוביוגראפיים המוכרים אותו הים וסיפור על אהבה וחושך.  שיבה מאוחרת זו משביחה ומעוררת  מחדש את תוכנו וענייניו של הקנקן הישן, ומאפשרת לעוז לחזור לשמוע ולהשמיע את ה"קינה העמומה" על הרעיון הקיבוצי ומימושו בקבוץ יקהת בשנות החמישים של המאה הקודמת.