כתיבה באזור אסון

כתיבה באזור אסון

על 'נופל מחוץ לזמן'  וספרים נוספים של דויד גרוסמן  העוסקים בשכול.

תקציר

מטרת המאמר היא לתאר את כתיבתו של דוד גרוסמן – בעקבות מות בנו אורי גרוסמן - על נושא השכול. מאז מות בנו עוסק גרוסמן אך ורק בנושא השכול בכתיבתו לנמעניו המבוגרים כמו גם לנמעניו הילדים. כמו אורפאוס,  כך, 'האיש ההולך' מספרו החדש של גרוסמן נופל מחוץ לזמן אינו מסוגל להשלים עם מות בנו אהובו ויוצא למסע של חיפוש והשבה של האהוב/ה המת/ה במחוזות המוות האסורים. נופל מחוץ לזמן הוא תשליל, צילו החשוך, של הספר אשה בורחת מבשורה (2005).  שני ספרי הילדים  של גרוסמן   החברה הסודית של רחלי (2010) וחיבוק (2011) מהווים מעין 'ניסוי כלים'  בעודם מכוננים ומטרימים, בפשטות המתאימה לילדים, את הספר נופל מחוץ לזמן. ליבתו של הספר נופל מחוץ לזמן הוא קינה על מות הבן אורי גרוסמן. כדי לבטא את עוצמת הכאב של ההורה השכול מופקע האבל מאב ספציפי על בנו האחד  ומוכל על ההוויה ההורית כולה. ייחודו  של נופל מחוץ לזמן היא בחתירתו תחת החלוקה הדיכוטומית, המובהקת מכל,  בין חיים ומוות, ובהקבלה, בלשון הספר, בין 'כאן' ל'שם'.  ספרו האחרון של גרוסמן  לילדים מי רוצה שק קמח? מרמז על מהלך חדש בכתיבתו של היצמדות לבן החי. השימוש  שעושה גרוסמן בנופל מחוץ לזמן ובמי רוצה שק קמח?  בשמות שני בניו, שם הבן המת 'אורי' ושם הבן החי 'יונתן'  מהווים סימון  למעגל חיים שלם של הורות-אבהות ישראלית. ייחודה של הפואטיקה הגרוסמנית מתבטאת במציאת המילים המדויקות לתיאור חוויית הורות זו על כל מורכבותה.

"בחיפה, במורד הכרמל [...] יעל"

 

"בחיפה, במורד הכרמל [...] יעל"

על קבוצת השירים בנושא "לחיות בארץ ישראל" מתוך תוכנית הלימודים החדשה בספרות

 

"ואין בארץ הזאת שום דבר יפה?" שואל בהתרסה נמענו של הדובר בשירו היפה של יצחק לאור אהבת הארץ. השיר כולו הוא תשובה לשאלה תוך פירוט חומרי היופי של 'הארץ הזאת': 'בחיפה, במורד הכרמל', 'יעל', 'מיטתה',  'גפן סמיכה', 'אביב' 'סמדר', 'אשכולות ענבים כבדים מרוב עסיס', 'חמש דבורים זהב', ו'רוח מן הים'  כל אלה שותפים בבניית קו-האהבה.  פרטי הטבע המוזכרים בשיר הם בעלי ניחוח מקראי ומהדהדים את  הרקע לפניית הדובר לאהובתו בשיר-השירים: "התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לכי לך רעיתי יפתי" . בשיר זה של לאור  'אהבת הארץ' כרוכה באהבת אישה, ומטונימית לה המיטה שבחדרה הבנויה כסוכה המלאה בפרי הארץ, יופיו ועסיסו. קן-אהבה זה משמש כתמונת תשתית להתנהלותו האינטלקטואלית של הדובר בעולם: "בכל מקום שבו אני הולך, לא חשוב מה אני/ שומע או אומר, מה אני רואה ומספר, מה עונה/ ושואל, אני יכול לראות לי אותם בחלון המסורג/ של יעל, שני אשכולות בוערים במורד הכרמל"

"והיה לי שער זהב והיו לי עיניים כחולות"

 

על הפרק "זהויות" בתוכנית הלימודים החדשה בספרות.

 

עשרה שירים, כל אחד של משורר/ת אחר,  נבחרו על ידי ועדת מקצוע ספרות בנושא "זהויות",  חמישה של משוררים-גברים: עמיחי, גורי, ביטון, סומק ואדף,   ומספר זהה של משוררות-נשים:   זלדה, רביקוביץ, זרחי, וולך וחוריי.  רובם של המשוררים-משוררות  זכו להכרה ומעמד בתרבות הישראלית וחלק ניכר מהשירים לעיון פרשני מעמיק. קריאה בשירים אלו כקבוצה, שנושאה "זהויות",   משקפת  תפיסה המבדילה  במובהק בין  מרכיבי  הזהות הגברית לנשית. הזהות הגברית בשירים מעוצבת על ידי מאפיינים סוציולוגיים ברורים של גניאולוגיה, היסטוריה וגיאוגרפיה ישראליות-יהודיות במובהק.   השירים שותפים בעיצוב ביקורתי ומפוכח של הנרטיב הישראלי-יהודי, ומאפשרים  את קריאתם והוראתם בהקשר חברתי-פוליטי-תרבותי שבו הם נכתבו ואליו הם מתייחסים.  לעומת-זאת, הזהות הנשית המעוצבת בשירי המשוררות-נשים מנותקת במובהק מכל מאפיין של זמן או מקום. ההוויה הנשית  מתוארת כפרטית-אישית ומאפייניה הבולטים הם תלישות, פאסיביות, נרדפות ופגיעות. בשירים שנכתבו על ידי משוררים-גברים  מעוצב  דובר בגוף-ראשון, בעל מאפיינים אוטוביוגראפיים מובהקים ומוכרים, בדרך-כלל בן דמותו של המשורר, המטונימי לקבוצות שונות בקולקטיב הישראלי. לעומת-זאת, ברוב הגדול של השירים שנכתבו על ידי נשים-משוררות נעדרים לחלוטין  מאפיינים אוטוביוגראפיים,  הדוברות, מתרחקות מהאני הפרטי שלהן, ומשתמשות  ב"מסכות"  כדי להשמיע קול שיבטא את המצב הנשי.

שמישהו יזמין אמבולנס

 

שמישהו יזמין אמבולנס

על  עץ, בית,  טקס מאת אפרת דנון

 

יחודו של ספרה החדש של אפרת דנון עץ, בית, טקס הוא במבנה  של 'סיפור בשלוש פעימות' המאתגר את הקורא לגילוי נקודות הדמיון בין שלוש הנובלות המופיעות בו ומהדהדות זו את זו.

הנובלה עץ,  המוקפדת ומכמירת הלב,  פותחת את הספר, ומספרת את התמודדותה של שירה, ילדה צעירה כבת 12 עם התאבדות אמה, אבלם  וניכורם של אביה ואחיה והעזובה השוררת בבית. זמן ההווה של הנובלה הוא 44 הימים, כפי שהם נספרים בדייקנות על ידי הבת האבלה,  מאז הסתלקותה של האם. והבית עדיין  מלא 'שדות מגנטיים'  שעל הבת  להיזהר מלהילכד בהם: שולחן האוכל ובו תמונות ודפים שנותרו מספר המחזור שהכינה האם המורה לתלמידיה, נעלי הבית ומברשת השיער של האם. מות האם מביא לקריסה מוחלטת של הסדר הקמאי שנכח בבית, ובמקומו שוררת בבית  מציאות מפורקת נזילה ומנוכרת שהסובלת העיקרית ממנה היא הבית הצעירה שמזווית ראייתה מסופרת הנובלה.

במרפסת בצפון-תל אביב

 

במרפסת בצפון-תל אביב

על רוח מאת מיכל בן-נפתלי

המרפסת, הסף שבין הבית לרחוב, מקום-לא מקום, נבחר על ידי מיכל בן-נפתלי, למרחב המובהק המייצג את הדמות חסרת הקול והשם עליה היא כותבת בספרה החדש רוח. בספר זה לוקחת על עצמה בן-נפתלי משימה קשה במיוחד  - לתת קול, מילים ותכונות אופי  למי שקורות חייה עיצבו אותה כחסרת קול  ונוכחות מוצקת ומשמעותית  בעולם.