הגוף שלי חיכה למילים

על דוויד ובת דודו – אריאלה בהלול דימנד

המבנה המשפחתי כמקור שייכות ומשמעות מצד אחד, וכמושא לפירוק והתרחקות עומד במרכז הרומאן הראשון דוויד ובת דודו  של אריאלה בהלול דיאמנד. המשפחה מתוארת כבעלת כוח ממגנט המושך את בניה מקצות העולם למפגשים קבועים וחוזרים. כך מגיע דוויד  גבר מבוגר בשנות הארבעים לחייו,  שגר עם משפחתו במרסיי, מדי חופשת קיץ לבית סבתו בישראל לשהייה בת שבוע. כך גם מגיע ליה, אשה צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה לבית סבתה.

עצב היד המגששת אחר העברית

על פרק ה'אנסין' בבחינת בגרות בספרות

בדיקה של עשרות-מאות ואלפי בחינות בגרות בספרות, של מועד חורף האחרון,  מעלה תחושה של אי הבנה גדולה, ואולי, יותר מכך,  משקפת פער תרבותי גדול בין המורות-מורים בבית הספר התיכון לבין תלמידותיהן-תלמידיהן. אי-ההבנה מתמקדת בפרק האחרון של בחינת הבגרות - "שיר שלא נלמד".  בפרק זה, ששמו מעיד עליו, מתבקש התלמיד לקרוא ולדון בשיר שלא למד אותו קודם לכן, ולבטא בדיונו את ה'כלים' שרכש לקריאה והתמודדות עם טקסט ספרותי באשר-הוא. בבחינה הבגרות שהתקיימה בחורף זה, התבקשו התלמידים,  בפרק זה, לדון בשיר "מתחת לפני האדמה" של אלי אליהו.

ואוציאהו משאול תחתיות

על הגבעה מאת אסף גברון

 ספרו החדש של אסף גברון הגבעה מבקש ללכת בגדולות. הספר מתאר  את האפוס החדש של ישראל בתחילת שנות האלפיים כפי שהוא מתממש בהיאחזות 'מעלה חרמש ג'' ביהודה ושומרון. המשפט הראשון בספר: "ראשונים היו השדות" מתכתב עם  הוא הלך בשדות  מאת משה שמיר, ספר מיתולוגי קודם, שתיאר את אפוס הקמת המדינה. ספרו של שמיר משרטט את דיוקנו של הצבר האולטימטיבי,  אורי כהנא, עם קום המדינה, על רקע קיבוצו ומחנה הפלמ"ח ממנו הוא יוצא אל מותו. לעומתו, ספרו של  גברון משרטט את דיוקנו של המתנחל הטיפוסי  'עתניאל עסיס', על רקע ההיאחזות אותה הוא מקים, המשמשת מקום גאולה ומקור מים-חיים לתושביה.

המבזבזת עצמה לדעת

על סימנים של גבר זר מאת מיכל זמיר
 

ספרה החדש של מיכל זמיר סימנים של גבר זר, כמו שני ספריה הקודמים ספינת הבנות (2005) ומתקנים ואטרקציות  (2008) הוא ספר של התנגדות. התנגדות לאורח החיים המקובל והמצופה מאשה ישראלית בשנות העשרים-שלושים-ארבעים לחייה,  ובהתאם לכך,  התנגדות לשפה ספרותית-מהוגנת. מושא ההתנגדות העיקרי בספר הוא הנישואים וההתברגנות הזוגית והמשפחתית  כפי שהם ניכרים בשני מושגים החוזרים,  נבדקים ונדחים  במהלך הספר:  'הקמת בית בישראל'  ו'בית יהודי'.

למי שייכת היד הכרותה?

 

על שירו של אברהם סוצקבר היא שייכת לי

 

"היא שייכת לי היד הכרותה" מצהיר הדובר בשירו של המשורר היידי אברהם סוצקבר. שיר זה הוא אחד השירים המופיע בתוכנית הלימודים החדשה בספרות המיועדת לתלמידי תיכון, במסגרת הנושא "שירים בעקבות השואה". הכנסת שיר זה לתוכנית הלימודים היא התחלה של יצירת קשר בין  תלמידים ישראליים צעירים, נמעניה של תוכנית הלימודים ושל התרבות הישראלית לבין משורר 'ענק' ובלתי מוכר זה. בה-בעת זו התחלה של יצירת קשר ביניהם לעולם ולתרבות האידיש.  בלשון השיר, ניתן לומר שנמצאה כאן 'יד כרותה' - שירי סוצקבר והיצירה האמנותית הכתובה באידיש -  ועכשיו,  נעשה ניסיון לשייך אותה למורות הספרות בישראל, שגרירות התרבות היהודית-ישראלית,  ולתלמידיה.

כתיבה באזור אסון

כתיבה באזור אסון

על 'נופל מחוץ לזמן'  וספרים נוספים של דויד גרוסמן  העוסקים בשכול.

תקציר

מטרת המאמר היא לתאר את כתיבתו של דוד גרוסמן – בעקבות מות בנו אורי גרוסמן - על נושא השכול. מאז מות בנו עוסק גרוסמן אך ורק בנושא השכול בכתיבתו לנמעניו המבוגרים כמו גם לנמעניו הילדים. כמו אורפאוס,  כך, 'האיש ההולך' מספרו החדש של גרוסמן נופל מחוץ לזמן אינו מסוגל להשלים עם מות בנו אהובו ויוצא למסע של חיפוש והשבה של האהוב/ה המת/ה במחוזות המוות האסורים. נופל מחוץ לזמן הוא תשליל, צילו החשוך, של הספר אשה בורחת מבשורה (2005).  שני ספרי הילדים  של גרוסמן   החברה הסודית של רחלי (2010) וחיבוק (2011) מהווים מעין 'ניסוי כלים'  בעודם מכוננים ומטרימים, בפשטות המתאימה לילדים, את הספר נופל מחוץ לזמן. ליבתו של הספר נופל מחוץ לזמן הוא קינה על מות הבן אורי גרוסמן. כדי לבטא את עוצמת הכאב של ההורה השכול מופקע האבל מאב ספציפי על בנו האחד  ומוכל על ההוויה ההורית כולה. ייחודו  של נופל מחוץ לזמן היא בחתירתו תחת החלוקה הדיכוטומית, המובהקת מכל,  בין חיים ומוות, ובהקבלה, בלשון הספר, בין 'כאן' ל'שם'.  ספרו האחרון של גרוסמן  לילדים מי רוצה שק קמח? מרמז על מהלך חדש בכתיבתו של היצמדות לבן החי. השימוש  שעושה גרוסמן בנופל מחוץ לזמן ובמי רוצה שק קמח?  בשמות שני בניו, שם הבן המת 'אורי' ושם הבן החי 'יונתן'  מהווים סימון  למעגל חיים שלם של הורות-אבהות ישראלית. ייחודה של הפואטיקה הגרוסמנית מתבטאת במציאת המילים המדויקות לתיאור חוויית הורות זו על כל מורכבותה.

"בחיפה, במורד הכרמל [...] יעל"

 

"בחיפה, במורד הכרמל [...] יעל"

על קבוצת השירים בנושא "לחיות בארץ ישראל" מתוך תוכנית הלימודים החדשה בספרות

 

"ואין בארץ הזאת שום דבר יפה?" שואל בהתרסה נמענו של הדובר בשירו היפה של יצחק לאור אהבת הארץ. השיר כולו הוא תשובה לשאלה תוך פירוט חומרי היופי של 'הארץ הזאת': 'בחיפה, במורד הכרמל', 'יעל', 'מיטתה',  'גפן סמיכה', 'אביב' 'סמדר', 'אשכולות ענבים כבדים מרוב עסיס', 'חמש דבורים זהב', ו'רוח מן הים'  כל אלה שותפים בבניית קו-האהבה.  פרטי הטבע המוזכרים בשיר הם בעלי ניחוח מקראי ומהדהדים את  הרקע לפניית הדובר לאהובתו בשיר-השירים: "התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לכי לך רעיתי יפתי" . בשיר זה של לאור  'אהבת הארץ' כרוכה באהבת אישה, ומטונימית לה המיטה שבחדרה הבנויה כסוכה המלאה בפרי הארץ, יופיו ועסיסו. קן-אהבה זה משמש כתמונת תשתית להתנהלותו האינטלקטואלית של הדובר בעולם: "בכל מקום שבו אני הולך, לא חשוב מה אני/ שומע או אומר, מה אני רואה ומספר, מה עונה/ ושואל, אני יכול לראות לי אותם בחלון המסורג/ של יעל, שני אשכולות בוערים במורד הכרמל"