הדרך שלא נבחרה

.

נוילנד ספרו החדש של אשכול נבו הוא ספר ההולך בגדולות כפי שמעידה על כך כותרתו המתכתבת  עם אלטנוילנד ספרו המכונן של תאודור הרצל חוזה המדינה. ספר חדש זה  של נבו ממשיך בדרך של הדהוד, צמיחה והתעצמות את הרומן הראשון שלו ארבעה בתים וגעגוע שהתקבל בעניין רב הן על ידי הקהילה הספרותית כמו גם  על-ידי מערכת החינוך על מוריה ותלמידיה. שני הספרים מתנהלים בשני מישורים מקבילים:  המישור הגלוי מורכב מעלילות שונות השזורות זו בזו ומשקפות סוג מסוים של 'ישראליות'  עכשווית,  ואילו המישור הסמוי עוסק בבעיות העומק של החברה הישראלית.  ארבעה בתים וגעגוע העמיד במרכזו את אידיאת ה"בית" תוך שהוא מתארו כ"בית מריבה" ששני לאומים שונים, יהודים וערבים, אוחזים בו וטוענים "כולו שלי". נוילנד מעמיד במרכזו את אידיאת "מדינת היהודים",  תוך שהוא מבקש לבדוק את מימושה הקיים מול חזון העבר של תיאודור הרצל חוזה המדינה, ומול מימוש נוסף ישן-חדש שלה כפי שהוא מתואר  בספר זה. בספר יוצר נבו מבנה מורכב ומשוכלל של עלילות,  דמויות, מרחבים  וזמנים היסטוריים מגוונים ומתחלפים ועל-ידי כך מאפשר לקורא התבוננות מחודשת באקט הציוני המרכזי על מבוססת הציונות – ההתיישבות בארץ ישראל והקמת המדינה.

המסע – ההיטלטלות – בין 'כאן' ל'שם' הוא העיקרון המרכזי של הספר, וציריו העלילתיים, המנוגדים  ומשלימים זה את זה,  נרמזים בהקדשת הרומן: "לסבתי, פרחה פרישברג ז"ל (2010-1916), שאם לא הייתה נוסעת משם, לא הייתי כאן." כך,  בהתאמה מלאה, מעמיד הרומן זוגות של  מסעות המעומתים זה עם זה כשהקולות המלווים אותם הם תופי הטם-טם של מלחמות.  המסע הראשון  של לילי ומאהבה-אהובה פימה, בשנת 1933, מ'שם' ל'כאן'  על גבי אוניית מעפילים כשהיעד הברור והנחרץ הוא  ציוני אידיאולוגי טריטוריאלי –  ארץ ישראל והקמת מדינה לעם היהודי. סיומו של מסע זה הוא יום אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשכותרות העיתונים בארץ זועקות:  "שואה!". המסע השני, המתאפשר בזכות הראשון,  הוא מסעם של דורי וענבר,  באפריל-מאי 2006.  כיוונו של המסע  הוא מ'כאן' ל'שם',  מתוך ארץ ישראל אל עבר יעד לא נודע, כשמטרתו היא מציאת אביו הנעלם של דורי, סיום מסע זה  הוא עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006,  כשטילים נופלים בלב הארץ - בחיפה.  'מני', שם האב הנעלם, 'מנץ', כפי שהוא מכונה באהבה על ידי אשתו,  הוא ה'גיבור' הישראלי המובהק,  בן הארץ, שקיבל 'עיטור עוז' לאחר מלחמת יום כיפור,  ובחיי השגרה שלו מצטיין בעבודתו כיועץ אסטרטגי למצבי משבר עסקיים.  כאבי הגב העזים שלו, החוזרים ומוזכרים במהלך הרומן,  מהווים איתות לצד הסמוי של 'גיבור-המלחמה', תוך שמתברר מצבו הנפשי הפוסט-טראומטי -  כמו  של המדינה כולה -   המנמק את  מסעו כמו גם את הליכתו המכוונת והמוכרחת לאיבוד.  

היציאה למסע נובעת מהכרח להתמודד עם משבר והיא כרוכה בהתנתקות מחיי השגרה, דמויותיה ואביזריה. כך, יוצא מני למסע לאחר מות רעייתו האהובה תוך שהוא מתנתק מילדיו ונכדיו. יוסי וחנה יוצאים למסע לאחר משבר התאבדותו של בנם החייל שהחריף את הניכור והזרות שבחייהם הזוגיים.  תוך כדי כך הם מתנתקים מבתם היחידה הנותרת לבדה בארץ, מהם המבוגרת, ניצולת שואה, הגרה לבדה ומארצם-מולדתם. . דורי יוצא למסע בעקבות המשבר של העלמות אביו, תוך שהוא נאלץ להיפרד מאשתו ובנו הקטן נטע ומהאביזרים המאפשרים או מסמלים את הקשר בינו לבנם. כך, הוא משאיר את טבעת הנישואים בבית ושוכח לקחת אתו את מכשיר הטלפון הנייד.

המשותף למסעות  כולם הוא אופיים הממושך, הפתלתל, המזמן מעצם טיבעו מפגשים, אנשים ואירועים בלתי מתוכננים וצפויים.  כמו-כן, מאפשר המסע התבוננות חדשה ואחרת במראות מוכרים. כך למשל מזהה מני את הישראלים המטיילים בעולם על פי הכאב הניבט מעיניהם: "הכאב הישראלי הזה אינתיפאדה ראשונה,  שנייה חומת מגן זה לא משנה לכולם יש בעיניים אותו פחד נורא ממה יהיה אם לא נהיה". ארץ ישראל, כמרחב גיאוגרפי טעון ברגשות אישיים ולאומיים מורכבים,  משותפת גם היא לכל המסעות.  במסע הראשון, מסע הצעירים היהודים הנמלטים מאותות השואה, ארץ-ישראל היא מושא-כיסופים וערגה אישיים ולאומיים המשותפים לכל המפליגים באוניית המעפילים. לעומת זאת, בכל המסעות האחרים, מדינת ישראל,  היא  מקום ההולדת, ומרחב שנות הילדות והבגרות, ובה-בעת, הוא מקום רדוף מלחמות ופיגועים המאלץ את אוהביו, שנלחמו בדמם על קיומו והישרדותו, להימלט ממנו.   בעוד שההגעה אל ארץ ישראל, בשנות השלושים,  הייתה ארוכה, קשה ומייסרת, הרי שהיציאה ממנה, בעקבות מלחמותיה השונות,  היא קלה, נבחרת על ידי רבים והשיבה אליה נדחית בשנים רבות ומוטלת בספק.

כך בוחרים שלושת המייצגים של דור ההורים, ילידי הארץ, מקימיה ובוניה לעזוב את מדינת ישראל ולהרחיק לארצות אחרות, תוך שהם מכים שם שורש ולא מתכננים לחזור. כזהו מני וגם יוסי בנבנישתי לוחם במלחמת יום-כיפור ושותף לתנועת המחאה של מוטי אשכנזי, אביו של 'יואבי' הצעיר שהתאבד במהלך שירותו הצבאי, המרחיק עד  אוסטרליה תוך שהוא בונה לעצמו משפחה חדשה ומוליד בן.  חנה, אם החייל המת, מרחיקה עד ברלין, למרות התנגדותה העזה של אמה שמשפחתה נספתה בשואה, שם היא יוצרת קשר של אהבה וחיים משותפים עם גרמני נוצרי. מציאות זו יוצרת היפוך תפקידים אירוני, לפיו "התרמילאים" המרחיקים נדוד הם דווקא ההורים, בעוד שילדיהם הם אלה היוצאים לחפש אחריהם. על יוצאות הדופן של המצב חוזר ומכריז אלפרדו, המחפש המקצועי האולטימטיבי אחרי נעדרים: "בן שמחפש את אבא שלו עוד לא היה לי."

בין שתי הנשים הנוסעות הסבתא לילי ונכדתה ענבר קיים קשר נפשי חזק כמו גם נקודות דמיון רבות שהעיקרית ביניהן מתממשת בהיטלטלותן הממושכת בין שני טיפוסי גברים: גבר היבשה והבית שהוא בעל אופי יציב ו'איתן' (שם חברה של ענבר), המציע חיי סדר ושגרה. ומולו,  גבר המסע והים שהוא כריזמטי וחמקמק ומציג את האופציה הקוסמת שאינה ניתנת למימוש. האנאלוגיה המשתמעת מריבוי המסעות ברומן מייצרת את הקלידוסקופ המנצנץ בריבוי אפשרויותיו  ותעתועיו המבטא את המהלך שעברה החברה הישראלית מאז שקבעה את מושבה בציון ועד זמן ההווה של הרומן מלחמת לבנון השנייה.

הרומן מבקש לשרטט דיוקן של ארבעה דורות ישראליים, כפי שמעיד על כך שמו של הגיבור הראשי 'דורי' הכלוא בהיטלטלותם וכאבם של הדורות שמעליו ומתחתיו. דור הסבים – שמיצגיו הם פימה ולילי שהעפילו במאמץ רב לארץ, דור הבנים שנהיה לדור האבות הכואב את כאבי הארת ויוצא ממנה, דור הנכדים היוצא לפגוש ולחפש את, והדור הרביעי המיוצג על ידי הילד העצוב  'נטע', הנוטע את אביו בארץ ומשמש עילה הכרחית לשובו: "הרי בתוך כל קשת הספקות הזאת יש בכל זאת אבן ראשה אחת שהכול אחוז בה: הילד הזה, הילד הזה אוהב אותו וזקוק לו.". התבוננות דורית זו נעשית גם על ידי מני, הלום הקרב באומרו: "דור דפוק אנחנו בחיי דור המדינה [...] לפניו חולמים ואחריו חולמים זה הדור שלי דור המדינה שתי רגליים על הקרקע לאט לאט שוקעות".

מלבד היציאה למסע מוצגת גם הכתיבה כבעלת פוטנציאל של תיקון וריפוי הנפש הכואבת. אקט הכתיבה מתלווה למסע, וכך היוצאים לדרך מצטיידים כנדרש בגיליונות נייר ובכלי כתיבה ובאחרים מתעורר הצורך העז לכתוב במהלך המסע. כך מקבלת ענבר טרם צאתה מחברת ועט ולאורך כל הדרך היא כותבת ספק יומן-מסע ספק רומן. אמה כותבת עבודת דוקטורט, אותה התחילה בארץ והיא מבקשת לסיים בברלין,  שעוסקת בנושא התאורטי 'היהודי הנודד' כשבאופן אירוני, כל בני משפחתה מממשים אותו בדרכים שונות. הסבתא לילי  באוניית המעפילים הייתה אחראית על הפקת עלון הקיר היומי, וגם מני כותב את  יומניו כמו גם את חזונו במחשב באכסניה מרוחקת בפרו  תוך שהוא מציין : "רק הכתיבה מחזיקה אותי מעל פני המים כי אנה אני בא בלעדייך."

השיר הדרך שלא נלקחה  מאת המשורר רוברט פרוסט, חוזר ומוזכר ברומן ומשמש כעיקרון התמאטי  המארגן ומנמק  את כל פרטי העלילה  במישור הלאומי-אידיאולוגי כמו גם במישור הפרטי-משפחתי.  כאשר דורי וענבר נמצאים בפרו ועולים במדרגות האינקה הרבות ותלולות מספר דורי, בקולו המקצועי של המורה להיסטוריה,  על התלבטותו של הרצל בספרו מדינת היהודים בין שתי טריטוריות: ארץ-ישראל וארגנטינה. תשובתה של ענבר – כמו גם תמיהתו העקרונית של הספר כולו: "מעניין מה היה קורה אם בכל זאת היינו הולכים בדרך הארגנטינאית הזאת, שלא נלקחה, [...] תאר לעצמך שמדינת היהודים הייתה בדרום אמריקה".   בהמשך המסע מעלה ענבר את האפשרות: "אולי יש מין תת-מודע קולקטיבי כזה שזוכר גם את הדרך שלא הלכו בה." כך,  על פי עקרון זה,   מתממשת בספר הדרך הלאומית שלא נבחרה בעבר על ידי הרצל.   מני פלג, הישראלי האולטימטיבי, מחליט לממש אפשרות זו על-ידי חזרה על המהלך ההיסטורי של הברון הירש. הוא  נוסע לארגנטינה, קונה חלקת אדמה גדולה, ובין שתי מושבות מוכרות וותיקות שהקים הברון, מויססוויל   ופלאסיוס, הוא  מקים את נוילנד. ארץ חדשה-ישנה זו מבוססת על העיקרון שקבע החוזה המקורי הרצל כפי שחקוק על שער הכניסה למקום: "בן אדם, אחי אתה."

עיקרון "הדרך שלא נבחרה" משמש גם לבדיקה איכותה ויכולת הישרדותה של מסגרת הנישואים. כך, מול האהבה המוחלטת של מני ונורית, המוצגת לאחר מות הרעיה,  שארכה עשרות שנות נישואים והכילה את כאביהם ומשבריהם, מוצגים חיי הנישואים של שאר הדמויות כפגומים ובלתי ניתנים לתיקון בתוך מסגרתם הקיימת. לילי ופימה שגילו את אהבתם ומיניותם על הספינה המפליגה לארץ ישראל, נישאו לבני זוג אחרים, ולאורך כל חייהם כמבוגרים הם עורגים, משתוקקים וחולמים על אהוביהם שלא נהפכן לבני-זוגם החוקיים. בהתאם לכך,  מורשתם לדור הנכדים הוא להימנע מטעות זאת. בשונה מכך, הוריה של ענבר שנכוו אנושות בכאבי הארץ, מצילים את עצמם באקט נחרץ של פרידה זה מזה, כמו גם מילדיהם וממדינתם ומאפשרים לעצמם לבחור את "הדרך של נלקחה". בכך הם חווים את שנות חייהם הבוגרות בחיוניות, התרגשות והתחדשות.  גם דור הבנים לא מצליח לשרוד את מסגרת הנישואים ואפילו דורי שחוזר ומציין, בשפת שירו של יהודה עמיחי,  את חברותו 'במפלגה השמרנית של אוהבי אהבה אחת גדולה בחייהם' לומד להבין במהלך המסע את 'הקלקול העמוק' בינו לבין אשתו, תוך שהוא מתוודע למשיכה העזה ובעיקר לדיבור הקולח והטוב  בינו לבין ענבר שותפתו למסעו.

ברגעים משמעותיים בחייהם מודעות הדמויות השונות לכך שהן עומדות בצומת של בחירה גורלית.  כך, כאשר מסיימת ענבר את הביקור בן השלושה ימים אצל אמה, בעודה ממתינה בשדה התעופה לטיסה לתל אביב, היא מבינה שעליה לבחור בין שיבה לארץ על שגרת חייה המפורקת ומאוסה לבין המשך המסע, באשר הוא, גם  ללא כל יעד ותוכנית כפי שהיא מסבירה לפקידה בטרמינל: "לא רוצה תל אביב, אני רוצה לטוס בטיסה הבאה שלכם, לכל יעד שהוא. בכל מחיר." כך,  כשחוזר מני, הלום ממלחמת יום כיפור, הוא שוכב במיטתו: "הרגשתי שאני יכול לבחור אם לקום ולחזור לחיים או להישאר לישון לנצח." כך, כאשר מגיעה אוניית המעפילים בה נמצאת לילי לסיפה של הארץ החדשה, וסירת משמר בריטית  יורה למוות בשני מעפילים מבינה לילי: "שהארץ הזאת, שהם קרבים אליה, אינה רק זבת חלב ודבש. היא גם זבת דם. [...] הזדמנות, אחרונה בהחלט, לבחור."

ספר חדש וגדול, תרתי משמע, זה של אשכול נבו מממש בעצם כתיבתו את "הדרך שלא נלקחה". בראיונות שונים מציין נבו את הצורך רב השנים לכתוב דווקא את סיפורה של נוילנד, גם תוך כדי כתיבת ספריו הקודמים. הספר כולו, על ריבוי דמויותיו ונושאיו, מדבר בשבחה של "הדרך שלא נבחרה"  כפי שנוכח בכך גם הקורא הישראלי,  המיטלטל בין הבחירות השונות  המתוארות ברומן,  ואחרות שהספר מאלץ ודוחק בו לחשוב עליהן.