על משאלה אחת ימינה – אשכול נבו
החבורה הגברית שנוסדה בימי התיכון, שרדה את שנות הצבא, וממשיכה להתנהל במלוכד במהלך שנות העשרים ותחילת
שנות השלושים של חבריה עומדת במרכז הרומן החדש של אשכול נבו משאלה אחת ימינה.
הרומן מבקש לבחון האם "החבורה
הגברית", מיתוס ישראלי שראשיתו בחבורות החלוצים, דרך חבורות הפלמ"ח ועד
חבורות הילדים המתבגרים נוסח שמונה בעקבות אחד וחסמב"ה,
מצמיחה את חבריה ואת כוחם ויכולת התמודדותם כפרטים וכקבוצה, או מצמיתה, מחלישה
ומהווה תחליף אשלייתי לעקרות ולשיממון של חיי היחיד. נושא נוסף הנבדק ברומן הוא
יכולת ההשתנות של הפרט, יובל, המספר ברומן, מתרגם בעיסוקו, מתלבט אודות התרגום הנכון למינוח changeability "ניתנות להשתנות"
"מוכנות להשתנות" או אולי "תמורתיות". נושא עבודת התיזה שלו, שפרקים מתוכה משובצים
ברומן, הוא "מטמורפוזה: הוגי דעות ששינו את דעתם", סיפורים מתוך מטמורפוזות של אובדיוס
מדגימים מצבי שינוי ברומן, ולגבי כל אחת
מהדמויות נבדקת מוכנות השתנותה. כמו-כן, מתעוררת
מתוך הספר התהייה בדבר אפשרות ההשתנות בכתיבתו של אשכול נבו ביחס לספרו הקודם ארבעה בתים וגעגוע (2004), שזכה
להתקבלות נלהבת ביותר, והעמיד בכך רף גבוה
במיוחד לספר חדש ועוקב זה של הסופר.
החבורה הגברית המוצגת ברומן מורכבת מארבעה צעירים, חיפאיים במקור ותל-אביביים
בהווה, המתוארים ב"שנות הגבס [...] שנים בהן האופי של האדם מתקשה ומתגבש כמו
גבס". כל אחד מהם מבקש לעצב את חייו
תוך התרחקות מרבית מדמות האב, חי או מת, המתפקד כצל גדול הרודף את הבן גם בבגרותו.
כך עמיחי, שפלשתינאים הרגו את אביו בלבנון, וגדל עם אם אבלה דרך-קבע, שתפקידו
לשמחה, ממהר להינשא ולהקים משפחה משלו, ובגיל עשרים וחמש, כשחבריו הניבטים מהתצלום
נראים כילדים הוא כבר אב לשניים. אביו של אופיר, שנפרד מאמו, מאוכזב מבנו דרך קבע, וחוזר ורוטן כלפיו בעודו מפטר אותו מעבודתו בתחנת הדלק שבבעלותו:
"העבודה הזאת מתאימה לגברים אמיתיים,
לא לכאלה שגדלו אצל האמא.". אופיר,
מצדו, מבקש לרצות את אביו בכל פעולותיו כאדם בוגר, הוא לוקח את הכסף שחסך לתאילנד ומזמין את אביו
לטיול גברים במזרח תורכיה, שנכשל כשלון צורב, פוגש את אביו כדי לשמחו , כשטיסן
בידו, במגרש להטסת טיסנים, אלא שטיסניהם מתנגשים ומתרסקים, וכפרסומאי הוא משקיע
בקמפיין מנצח לתחנת הדלק של אביו, אבל יום לפני הפרזנטציה החגיגית אביו מקבל התקף
לב ומת. כמענה לאבהות פגומה זו נהיה אופיר לאב מכיל ואוהב לבתה של מריה חברתו. צ'רצ'יל, שיושב על הספסל האחורי במכונית האב,
כאשר אביו מורה לנהיגה עוגב על תלמידותיו, נשות חיפה המהודרות, מתחייב בפני עצמו
שיהיה שונה מאביו בתכלית השינוי, אבל כפי שמעידה עליו יערה אשתו בפני יובל חברם הטוב:
"אי אפשר לברוח מהעבר. תראה את החבר האידיוט שלך. הוא מתנהג בדיוק כמו אבא
שלו. [...] הם אפילו נהיו דומים פיזית.. [...] כמה הוא דיבר על זה שהוא רוצה להיות
אחר, ובסוף הוא פשוט הולך בעקבותיו." השיבה למודל החיים של האב, בניגוד גמור לרצון
ולהצהרות הגבריות-המוקדמת, מאמתת את "'תיאורית השלוש-מאות-שישים מעלות' של
צ'רצי'ל, שלפיה כל מי שמשתנה באופן קיצוני מדי משלים בדרך כלל סיבוב מלא וחוזר
להיות הוא עצמו."
משחק הכדורגל, צפייה בו ודיבור
אודותיו מהווה טקס מרכזי בתהליך ההתבגרות, ההתגבשות וההגדרה העצמית של החבורה הגברית, ותאריכי גמר-מונדיאל, בונים את
עלילת הרומן ואת מסגרת זמן התרחשותו. צ'רצ'יל, הדמות הצבעונית בחבורה, נבחר, בנערותם המוקדמת, 'ברוב קולות קומוניסטי' לקפטן נבחרת הכדורגל של הכיתה, והוא מקבל את
כינויו בעקבות נאומו צורב הלבבות
על "דם יזע ודמעות" שעל קבוצתו להגיר כדי לנצח במשחק מול כיתות
יב. הקבוצה המקבלת את דין המנהיג, 'מתאבדת
על המגרש' ולמרות זאת, מפסידה שלוש אפס בגלל טעויות קשות של צרציל עצמו שהסתיימו ב'גול
עצמי מרהיב' אותו בעט היישר לתוך השער בו עמד יובל המספר. משחק נעורים מוקדם זה
מהווה ביטוי סמלי למנהיגותו של צ'רצ'יל,
לכריזמה כובשת-כל שלו, להפסדים שהוא גורם
לחבורתו ולמיקומו של יובל כסופג הגולים והכישלונות של צ'רצ'יל. במפגש במונדיאל 98' משחזרת החבורה את קורותיה
המשותפות דרך אזכור ארבעת המונדיאלים הקודמים שצפו במשותף, תוך שעמיחי,
בעידודה של אשתו מציע: "שכל אחד ירשום על פתק איפה הוא חולם להיות בעוד ארבע
שנים [...] ובמונדיאל הבא נפתח את הפתקים ונראה מה קרה בינתיים". חצי משאלות אלו הנורים למונדיאל 2002, נקודת
סיום הרומן, מהווים את ציר-העלילה, והדמויות חוזרות, מזכירות ובודקות את התנהלותן, כמו גם את התנהלות
חבריהם, ביחס לפתקי משאלה אלה.
הנשים של החבורה הן נספחות חוצניות ותפקידן לעצב את הדמויות הגבריות כמו גם לממש
אפשרויות שונות בסולם ה"ניתנות לשינוי"- שהוא נושאו המרכזי של הרומן. כך
יערה, חברתו-אהובתו של יובל המספר, עוברת,
לאחר המפגש הראשון עם בני החבורה, להיות חברתו-אהובתו של צ'רציל ומדגימה בכך את
יחסי הכוחות ביניהם, כמו גם, את מצבו הקיומי והפסיכולוגי של יובל כמפסידן הנצחי.
'אילנה הבוכייה' אשתו של עמיחי ואם בניו התאומים, מדגימה באי השתלבותה בחיי החבורה את גבולותיה הנוקשים של החבורה המדירה מחוצה לה
את השונה והאחר/ת - האישה, המלנכולית,
החוקרת-אקדמית. בנוסף, מדגימה אילנה את ה"ניתנות להשתנות"
על יתרונותיה כמו גם על המחיר הכבד שהיא
גובה. כך, עם היכנסותה של מריה חברתו של אופיר לחיי החבורה, מתקשרות שתי הנשים זו
לזו בקשרי נפש וגוף ואילנה שעד כה הייתה עסוקה רובה ככולה, במחקריה האקדמיים על
דיכאון ומחשבות חרדתיות, משתנה, נפתחת ומשתחררת כפי שהדבר ניכר בצחוקה המתגלגל, ביכולתה
– לראשונה בחייה - לקום ולרקוד במסיבה וברצונה
העז לתת ביטוי חיצוני, בניתוח קוסמטי של אפה, לשינוי הפנימי העמוק שעברה. חני, צעירה מבני ברק שיצאה בשאלה, מתפקדת ברומן כמשככת
לרגע את ערגת געגועיו של יובל ליערת-חייו.
לאחר סיבוב של שנה בבועה התל-אביבית חילונית, חוזרת חני לכור-מחצבתה הדתי, תוך שהיא מזמינה את יובל,
בועלה-ללילה, להכיר את ג'ייקוב, בעלה-לחיים, את תינוקה ו'לעשות איתם שבת, לשיר זמירות ואולי אחרי המעשים יימשכו הלבבות'.
יובל, המספר, חבר נאמן בחבורה, המקפיד למלא את משימותיה ומתעד קורותיה הוא
בה-בעת גם האנטי-גיבור שבה, המפסידן הנצחי, קורבנה של החבורה כמו גם קורבן חינוכו האנגלוסקסי, מעוקר-הרגש, הזר לצבריות-השורשית
של אביו. יובל מתאר את חבריו הדומים לו מימי התיכון, טרם התחברותו לצ'רציל
ולחבורתו: "כולם היו מהסוג שלי, הנמוך, העגום,כאלה שנדבקים לקיר במסיבות,
[...] כאלה שיודעים את ההרכב של מכבי חיפה, כולל המחליפים, בעל פה, אבל אף פעם לא
הלכו למשחק,", בגיל 28, זמן ההווה של הרומן, הוא מתפרנס מעבודות תרגום, כותב תזה בפילוסופיה 'באיטיות
של פקק באיילון', ובתגובה לדברי היועצת
במכון לייעוץ מקצועי שהכול פתוח בפניו ושהוא יכול להיות כל מה שירצה הוא עונה לה:
"זאת בדיוק הבעיה. [...] אני לא רוצה כלום. אני משולל מוטיבציה. אני סוס
שנשאר לעמוד במכלאה שלו, שמעדיף להתבונן על הסוסים האחרים מתחרים מאשר לשעוט
בעצמו." התאהבותו ביערה מדהירה את הסוס שבו מחוץ למכלאה, כשלראשונה בחייו הוא נישא על גבו תוך שרגליו מיטלטלות משני צדי האוכף. לאחר שיערה
נהיית לזוגתו של צ'רצ'יל, יובל המאוהב נאלץ
להסתפק בגרב דק שהשאירה בביתו, תוך שהוא
חוזר וממולל אותו כתחליף דהה לגוף האישה האהובה. כאשר מגלה יערה את בוגדנותו
החוזרת ונשנית של צ'רצ'יל היא מעיפה אותו
מהבית, תוך שהוא מוצא מקלט בבית חברו הטוב יובל, אהובה לשעבר של אשתו. לאחר מפגש
לילי בין יערה ויובל הכולל וידויי אהבה הדדיים, קשר גופני מתמשך, והיוודעות לחוסר
היתכנות הקשר ביניהם מודיעה יערה ליובל שהיא בהריון, אבל על פי חישוב מדויק שעשתה, אבי התינוק הוא צ'רצ'יל, בעלה הבוגדני, 'קפטן'
קבוצת הכדורגל ומבקיע שעריה ולא יובל העומד דרך קבע בשער נכון לספוג את כשלונות
חבריו. שיחת הפיוס הטלפונית בין הזוג ההרה מתרחשת כאשר צ'רצ'יל מתנחל בשירותים בביתו של יובל, בעוד יובל עצמו,
בעל-הבית, נאלץ לרדת להשתין בחצר החתולים
כביטוי סמלי למצבו הקיומי המובס, כמו גם להיותו קרבן-קבע של צ'רציל חברו הטוב(?).
לאחר ביקור בבית העץ של אופיר, מריה-ההרה ובתה ב'מכמורת', על משמעויותיה הקונקרטיות והסמליות,
נחרך יובל בקנאה עזה על כל הקיים בבית זה,
בבתיהם של חבריו האחרים, והחסר בחייו, והוא שוקע בדיכאון מתמשך מלווה במחשבות אובדניות.
אישיותו המהוססת והעקרה ניכרת גם בתארים 'לא
גמורה', 'לא שלמה' ו'גנוזה' המצורפים לכותרת עבודתו האקדמית, שסופה במחיקתה
המוחלטת, כולל כל גיבוייה, מהמחשב שבביתו.
יובל-המספר, הנטול חיוניות משל עצמו, והמחויב רובו ככולו להגשמת יעדי
החבורה ולשמירת המבנה ההרמוני שלה, מבין שלאחר שמומשו כל משאלות המונדיאל של
החבורה - גם אם לא על ידי בעליהם המקוריים – עליו לממש את המשאלה היחידה שלא מומשה, משאלתו של אופיר, ולכתוב ספר. מבנה הספר - זה של
יובל הדמות הבדיונית, כמו גם של אשכול נבו הסופר החיצוני - פרי עצתו של המדריך בסדנת הכתיבה, הוא התבוננות
בתצלומים משמעותיים, תיאורם וסיפור הסיפור שמאחורי התצלום.
סיום הרומן באלה
הצה"לית המכה בבטנו של יובל-המספר,
על ידי
שוטר מג"ב, ששירת במשך שנתיים באינתיפאדה הראשונה, הסובל מתסמונת
פוסט-טראומטית חריפה בעקבות חיפוש שערכה
היחידה שלו בבית-יולדות בשכם, מתאר את פלישתה של האלימות הפוליטית לתוך בועת
הישראליות האשכנזית-בורגנית-חילונית השקועה בעצמה. בה בעת, משקף סיום שרירותי
ומופרך זה את המלאכותיות שבמלאכת כתיבת רומן
זה, כמו-גם את הפואטיקה הפופולארית של
אשכול נבו המנסה לתפוס-כול בספר זה, ותוך
כדי-כך מחמיצה את לב-הדבר.
הנאמנות המוחלטת ל"חברים
שלי" להם מוקדש הספר משאלה אחת ימינה, הנתפסים בדיעבד כמהרסים
ומחריבים, היעדר מניע אישי כמו-גם פצע פנימי לפעולת היצירה ולהולדתה, כתיבה על-פי
נוסחאות של סדנאות כתיבה, כמו-גם הניסיון הכושל לברוח מצל ענק קודם – במקרה זה
הצלחת ספרו הקודם של נבו – כל אלה מהווים
אבני-נגף בכנותו של הספר, צלילותו ואיכותו. לנבו 'אוזן טובה' ו'יד קלה' והוא שומע
היטב את עולמם ודיבורם של ה"חברים"
בני גילו, סוגו ודורו. ספרו זה, כמו הקודם לו, יהיה אהוב, יקרא וייקנה על ידי צעירים בגילאים שונים. אלא ש'פיצוץ הלב' ו'צריחות מצוקה ואבדן' שביאליק, רחל ויוצרים אחרים הזכירו כמקור הבלעדי לשירה וסיבת הולדתה היחידה
–
לא נשמעים בספר זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה