הנאה עצומה של בית עם סימני עתיד נחשלים

הנאה איומה של בית עם סימני עתיד נחשלים

על "הילד האחרון של המאה" – סמי ברדוגו

ייחודו של סמי ברדוגו,  כסופר צעיר  בספרות העברית של העשור האחרון,  היא בחתירתו העיקשת והאמיצה 'בבריכת המילים' של השפה העברית  במטרה לדייק ולזקק את קולו החוזר ומספר סיפור אחד, מתגוון ומתפתח. במרכז סיפורו האחד של ברדוגו  גבר צעיר, מופנם, רגיש ביותר, המספר בגוף-ראשון-יחיד את סיפור הגירת הוריו מצפון אפריקה למדינת ישראל הצעירה, ואת חייו של בנם,  יליד המקום. צבר זה חי במקום פריפריאלי נטול שם, מתחנך במערכת החינוך הישראלית-אשכנזית-הגמונית  ומתקשה  לעצב את זהותו  תוך שהוא חוזר ונופל בפער העצום שבין המרחב הפרטי-משפחתי למרחב הציבורי אליו הוא כפוי לצאת.

קובץ סיפוריו האחרון של סמי ברדוגו  הילד האחרון של המאה מאגד בתוכו סיפורים מכל שנות כתיבתו של ומאפשר לקורא לעמוד על כתב-היד-הפואטי הייחודי לו כמו גם על השינויים שעוברת כתיבתו. יסוד מארגן מרכזי בכל הסיפורים הוא הבית המעומת ומנוגד ל'חוץ'.  הבית הוא מרחב קיומה של משפחת המוצא, כמו גם של הבן-המספר שמנוקדת התצפית שלו מסופרים רוב סיפורי הקובץ. בסיפורים המוקדמים שוק, חיזו בטטה, ונשארת שמחה מרכז הבית הוא  האם הגדולה בגופה, בנוכחותה ובסמכותה הבלעדית והמכרעת בחיי הבן החי בצלה. בה-בעת ניכרת נחיתותה וזרותה של האם להוויה הישראלית בתוכה היא מתנהלת ובה ממוקם ביתה. נחיתות זו  ניכרת למשל בסיפור חיזו בטטה  בעיסוקה של האם כעובדת ניקיון, בשמירת מצרכי האוכל מתחת למיטה הזוגית בחדר השינה, ובעולם הערכים וההתנהגויות שהיא מבקשת להוריש לבניה שעיקרם סגירות, מוגבלות והתנזרות מהעולם: "אתם לא תדברו סתם...". בסיפורים אלה, דמות האב נעדרת לחלוטין, ובסיפורים אחרים, בהם הוא נוכח,  הוא מוטל חי-מת על מיטת חוליו. למרות חוליו  האנוש של האב משתוקק בנו להימצא לצידו.  כך למשל בסיפור המוקדם פלארד מבלה הבן, על ספו של גיל ההתבגרות,  שנה שלמה במיטה עם אביו הגוסס אל מותו: "מאז שאבא נשכב על המיטה, אני באמת חי איתו, [...] אני צמוד אליו וכפות רגלי נוגעות בכפות רגליו הרזות, ואז אני יודע שאני מחובר אליו."

ל'בית' ולנציגי משפחת המוצא יש מעמד כפול-פנים ביצירת ברדוגו. מצד אחד, במיוחד בסיפורים המוקדמים, הבית הוא  מרחב פיסי ומשפחתי המעניק 'חסות והגנה' מפני החוץ הסוער והמאיים. מצד שני,  זו טריטוריה מצומצמת, דלה המנציחה את מוגבלותם, נידחותם וזרותם של בני המשפחה כלפי העולם הישראלי המקיף אותם.  הבית הוא בה-בעת גם ה'מקום' וגם ה'מקום האחר'.  עבור בני המשפחה זהו המקום  ממנו יוצאים למטלות היום – הקטנות והמוגבלות – ואליו חוזרים אחריהן. כך למשל בסיפור המוקדם  שוק מעמיד הבן-המספר את ההגעה הביתה כמענה ומרפה לקשיי החוץ: "בסוף הנסיעה שנינו ממהרים להגיע הביתה. כל אחד ומשאו מתמודד עם הסבל, החום, המשקל ומקווה שהוא נותן רגעים קשים לטובת ההגעה לבית." בה-בעת, מיקומו של הבית במרחב אנונימי  נידח נעדר מאפיינים קונקרטיים  ממקם אותו כ'מקום האחר' ביחס למרכז הארץ. בסיפורים המאוחרים מאבד הבית את יכולת ההגנה שבו והכתם המתפשט בקירותיו בסיפור קסנטיני, הילד האחרון של המאה מעיד על ערעור ניכר של יסודותיו ושל פונקצית החסות שהייתה בו.

הדלות, הנידחות וחוסר יכולת ההתערות של בני המשפחה בסביבה הישראלית המקיפה ניכרים  במיוחד בדיבור של הדמויות. ככלל, הדמויות ממעטות לדבר, כך למשל, הסבתא, בסיפורים השונים,  לא מדברת כלל,  ואילו האמא, שאינה קוראת וכותבת,  ממעטת לדבר ומשפטיה קצרים ביותר ומבוללים ערבית ועברית, ותוכנם הבלעדי  הוא הוראות-פעולה שעל הבן לבצע: "יאללה, תבוא תשב, אני הכנתי מילוי שתתפור."

הגוף הוא טריטוריה מרכזית בכל סיפוריו של ברדוגו  והוא משמש גם כסיבה וגם כסמן לשונותה של הדמות ולתחושת הפגימות שלה בעיני עצמה ובעיני סביבתה.  בסיפור נשארת שמחה גופן  השמן והמוזנח של האם ובתה מספר את סיפור דומותן הפיסית,  את סיפור מחלתה של האם, את הפלישה הגסה לפרטיות ולאינטימיות של גוף האשה הלוקה בנפשה. בה-בעת, בסיום הסיפור מוצאת הבת המתבגרת  נחמה ומרגוע  בשהות הממושכת בתוך  גופה שלה.  בסיפור  חיזו בטטה מתבונן האח הגדול, מספר הסיפור,  בגופו שלו, "לולב כפוף',  תוך שהוא משווה אותו לגוף של אחיו הצעיר, החזק, הספורטאי דרך פגימותו, שונותו והחסר שבו: "שמעון [...] הוא ילד בריא עם שרירים מאורכים ברגליים ובידיים, [...] ורידים שמתבלטים לו לאורך הזרועות, ואז אני מחפש את שלי. לי אין."  .

דור הבנים, בהשפעתו המכרעת של דור ההורים, הוא פסיבי במהותו והוא מיטלטל בין קבלה אוהבת ופסיבית של העולם בו הם חיים לבין דחייה פסיבית שלו. כותרת הסיפור נשארת שמחה מבטאת את הקבלה העקרונית של נסיבות החיים הקשות  של הבת המספרת החיה עם אמה ואחיה הלוקים בנפשם. בסיפור שוק הבן  החי בצלה הגדול של האם,  משמש עבורה גם בן אוהב אבל גם 'שרת', בהסכמה מלאה,  לכל פעולות החיים קטנות  של אמו כמו פתיחת החזייה עם הגעת השבת וסגירתה בפתיחת השבוע החדש,. . בה-בעת בחזרתם  מהשוק מבטא הבן את מחאתו הפסיבית במשפט: "אני לא יכול לחיות ככה, בסדר!" הבן הצעיר בסיפור חיזו בטטה מבטא את מרידתו בהתבוננות המקנאת ב'דשא הירוק' של השכנים הקרובים,  באמירתו המתריסה: 'עד מתי נחייה ככה?'  ובניפוץ זועם של המילונים שהאם מניחה מתחת למיטתה. התרסה גלויה כנגד אורח החיים המגביל והסוגר נמצאת בסיפור סיסי בו  מבקש הגיבור להתריס כנגד הסדר הקיים בהליכתו ברחוב הראשי כשהוא מעצב את עצמו כבעל זהות היברידית, דו-מינית פרובוקטיבית: "אני סיסי הולך ברחוב הרצל כמו הנקבה הכי מושלמת בעולם."   

הסיפור תחרות מחזיק בתוכו, במוקטן,  את מאפייניו הקבועים של העולם אותו חוזר ברדוגו ומשחזר  בחלק ניכר מספריו.  סיפור זה, כרוב סיפוריו של ברדוגו מוותר על עלילה מתפתחת וממיר אותה בתיאור מצב סטאטי של משפחה חסרה. בבית מתגוררים  הסבתא, נציגת העולם הישן והאב הרתוק אל מיטתו במצב של גסיסה מתמשכת. האם כלל אינה נזכרת. הבן, נציג דור הבנים,  בניגוד לסבתו ולאביו, יוצא למרחב הציבורי תוך שהוא מציית לתביעות השונות של  מערכת החינוך,  ובסיפור זה באחד ממימושיה הבולטים – 'הטיול השנתי'. נקודת הפתיחה של הסיפור היא  במקלחת הביתית בשובו של הבן מהטיול: "המקלחת בבית שלי חונקת אותי מצוין [...] השניות עדיין מתייסרות אתי מהנאה איומה של בית עם סימני עתיד נחשלים.". הצמדת הניגודים האוקסימרונית, החוזרת לאורך כל הסיפור,   מתארת את יחסו כפול הפנים של הבן לביתו, משפחתו והוויית חייו. עניינו של הסיפור הוא בתיאור הניגוד הבולט בין ה'בית' לעולם החיצוני. ה'בית' ניכר בקיבעונו ובנחשלותו כפי שהם מתממשים בדמות הסבתא והאב. עמידתה  של הסבתא דרך קבע במדרגות הבית או ליד דלת הכניסה הפתוחה מעידה על היותה נוכחת-נעדרת בבית זה כמו גם במציאות הישראלית אליה הגרה בזקנתה. רגלו התלושה של האב, המוטל מת-חי במיטתו,  היא בה-בעת ביטוי ראלי למחלתו כמו גם סמל  לרפיונו ולחוסר יכולת התפקוד שלו במשפחתו, בביתו ובחברה הישראלית.

 עולם החוץ ניכר בדינאמיות שלו הבאה לביטוי בוטה  בתחרויות השחייה והריצה באולימפיאדת סיאול  המשודרת בטלוויזיה הממוקמת ב'סלון המצומצם'. האתלטיות של הספורטאים, תנועות הריצה והקפיצה, הווייתם המבריקה והמדויקת המכוונת כולה ל'תוצאה מנצחת',  תשואות הקהל והיכולת של אחד מהם להצליח ולהדהים – עומדים בניגוד בולט להוויה הביתית הסטאטית והמוגבלת. ייצוג נוסף לעולם החיצוני הוא ה'טיול השנתי' שיחסו כפול הפנים של המספר כלפי ניכר בסיכול האותיות  ובכינויו – 'הטיול השטני'. יעד הטיול פסגת הר תבור, ה'שקדים הירוקים שנפלו מעצים' וה'טבע החיצוני של הגליל התחתון' מהווים ייצוג לישראליות האשכנזית הלבנה הצברית השלטת במערכת החינוך הישראלית.  המרכב השכונתי  הקרוב לבית המספר ניצב גם הוא באנאלוגיה ניגודית למתרחש בתוך הבית.  כך הילד שנפגע מזריקת אבן הוא בעל שם ישראלי מובהק – 'אילן', בניגוד למספר חסר השם.  לנער הפגוע יש אמא חזקה שדואגת לו, גופו הפגוע מורם על ידי 'איש גדול [...] אב משפחה מקומית', ולגורלו דואגת השכונה כולה. כל זה  בניגוד גמור ליתמות מאם של הבן המספר, לגופו החדל של אביו  ולאדישות המוחלטת של אנשי השכונה  כלפי המשפחה וה – כמעט - מת המוטל בביתה. מול בריכת השחיינים בסיאול שבה גיבור כל הסיפורים הוא המפסידן המוחלט, מציב סמי ברדוגו את בריכת המילים. כך, בטור אישי בשם זה מספר ברדוגו שתחום המחייה שלו הוא השפה העברית: "אני הוא האיש השוחה בתוך מימיה של השפה, בתוך נזילותן של האותיות, [...] יורד לעומק ועולה חזרה אל קו המים."

ההיכרות מעמיקה זו עם השפה העברית על מגוון אפשרויותיה,  כמו-גם היכולת להשתמש  בעצמיות ובמקוריות במילים  הם המבדילים  בין הבן המספר לסביבתו הנחשלת ומאפשרים לו להיהפך לאיש כותב המוצא נחמה ותיקון במלאכת הכתיבה. כך, חוויית ילדות מוקדמת הנזכרת בסיפור בנודיז, הנועל את הקובץ, מתארת את רכישת השפה וניכוסה בדרך של העתקה מתוך טקסטים קנוניים האוצרים את חוקי השפה והתרבות – ה'מילון' וה'אינציקלופדיה'. קליטת המילים הנכונות, הפנמתן  ויכולת השימוש המדויק בהן מקנות למספר פעם אחת ויחידה בחייו, תחושה של כוח שמאפשרת לו להעז ולהוביל. כך בסיפור בריכה בעוד הכתה כולה נוסעת ליום כיף בבריכה, הילד הצעיר שקודם לכן העיד על עצמו 'לעולם לא אעמוד בראש הסולם',  מעז  לפתוח ולהוביל את שירת התלמידים: "ואז אני פותח את הפה מול התלמידים. הם לפני מוכנים לרגע, [...] וזהו אנחנו שרים, אנחנו מזמרים את יפי המילים, ונדמה לנו שכתבו אותן בשבילנו,"

ההיפכות לסופר מוכר, הנוסע לשוחח עם קוראים על ספרו, בסיפור הנועל את הקובץ בנודיז מסמנת את השינוי הבולט שחל בדמות הגיבור במהלך סיפורי הקובץ.  בסצנת הסיום של הסיפור, בעוד הסופר חוזר לעירו הוא חוזר ורואה את ההומלס הסמוך לביתו.  בסצנת קרשנדו נועזת  דוחף  הסופר, גיבור הסיפור, את לשונו, האיבר הגופני המייצר מילים, לתוך פיו החולה של ההומלס: "נדבק ונבלע אל הלשון החמימה והרכה". פעולה זו מבטאת את משאלת ליבו של הסופר סמי ברדוגו, התקפה בכל כתיבתו לפלוש למרחבים הנדחים, הסמויים מן העין, להאיר אותם,  בצירופים המילוליים הייחודיים לו. ובכך להחזירם לחיים כפי שהדבר ניכר בצבע פניו של ההומלס: "אודם הצבע החי".