שמישהו יזמין אמבולנס

 

שמישהו יזמין אמבולנס

על  עץ, בית,  טקס מאת אפרת דנון

 

יחודו של ספרה החדש של אפרת דנון עץ, בית, טקס הוא במבנה  של 'סיפור בשלוש פעימות' המאתגר את הקורא לגילוי נקודות הדמיון בין שלוש הנובלות המופיעות בו ומהדהדות זו את זו.

הנובלה עץ,  המוקפדת ומכמירת הלב,  פותחת את הספר, ומספרת את התמודדותה של שירה, ילדה צעירה כבת 12 עם התאבדות אמה, אבלם  וניכורם של אביה ואחיה והעזובה השוררת בבית. זמן ההווה של הנובלה הוא 44 הימים, כפי שהם נספרים בדייקנות על ידי הבת האבלה,  מאז הסתלקותה של האם. והבית עדיין  מלא 'שדות מגנטיים'  שעל הבת  להיזהר מלהילכד בהם: שולחן האוכל ובו תמונות ודפים שנותרו מספר המחזור שהכינה האם המורה לתלמידיה, נעלי הבית ומברשת השיער של האם. מות האם מביא לקריסה מוחלטת של הסדר הקמאי שנכח בבית, ובמקומו שוררת בבית  מציאות מפורקת נזילה ומנוכרת שהסובלת העיקרית ממנה היא הבית הצעירה שמזווית ראייתה מסופרת הנובלה.

המבנים החברתיים של העבר איבדו את תוקפם ומשמעותם לגבי הילדה האבלה, כך בית הספר נתפס כריק חסר משמעות, וכך-גם,  שיעורי הנגינה בפסנתר והשהות המוגנת והבטוחה עם חברות הילדות. הקונצרט השנתי במתנ"ס השכונתי, טקס שמהווה סימן ושיא לחיים המאורגנים טרם מות האם, מסתיים בהסתלקות חפוזה של הילדה והשלכה, קונקרטית וסימבולית, של חוברת התווים לשלולית בוץ.

בית, הנובלה השנייה, מתארת את התמודדותם של זוג הורים עם ספק תאונה ספק התאבדות של בנם היחיד במהלך שירותו הצבאי. בשלוש הנובלות, הבית מהווה הרחבה מטונימית לדמות הגרה בו  ומגיב בגופו-קירותיו למצוקתה. כך בביתה של שירה, הילדה שהתייתמה מאמה, כתמי רטיבות מתפשטים על הקירות,  ושירותי האורחים, סתומים מצחינים וחשוכים, מהווים ביטוי סמלי להוויה ההורית שנסתלקה ונסתתמה. בגידתו של הבית בתפקידו כלפי הבת הצעירה ניכר בהעדפתה להירדם על הספסל הציבורי מול הירקן במרכז המסחרי. זעמה הבלתי נשלט  כלפי חדר ילדותה שאיבד את פוטנציאל ההגנה וההכלה כלפיה ניכר בהרס שהיא מביאה לחדרה של גליה חברתה הטובה בעודה מעיפה לאוויר את בובותיה, ומכתימה אותן בבוץ נעליה.  בית נעוריהם ואהבתם של עמוס ונעמה, מהנובלה בית, מאבד את לבו ותוקפו עם מות הבן היחיד והוא נעזב ונינטש על ידי ההורים. יחסם  השונה של כל אחד מבני הזוג לסיבת מות בנם ולאפשרות החיים המשותפים שלהם לאחר מותו ניכר ביחסם לבית. עמוס, האב, המאמין שבנו נהרג בתאונה,  שואף לתקן את מה שקולקל ולחזור לחיות עם אשתו בביתם. אשתו, בשונה ממנו, יודעת שבנם התאבד והבנה חורכת זו לא מאפשרת לה לחזור ולחיות בבית בו היא ובעלה היו עיוורים לסימני המצוקה של הבן. עץ השסק בו נפתחת הנובלה עץ,  מופיע בשלוש הנובלות, תוך שהוא  מהווה תחליף לבית שהתפרק. הבת הצעירה שירה חוזרת ומטפסת לתוכו כדי למצוא לעצמה מקום מסתור.

הגוף הנשי, בשלוש הנובלות,  נהפך למקום שבו הקונפליקטים הנפשיים של הדמות הסובלת מסמנים את עצמם באופן פיזי.  שירה הבת הצעירה מבטאת את כאב יתמותה בפגיעה בגופה כפי שהדבר ניכר באכילה האובססיבית חסרת כל חוק סדר הניכרת בגדילה המואצת של גוף הילדה. בנובלה בית גוזרת האם האבלה על גופה התדלדלות והתרוששות בעודה שוכבת דרך קבע במיטת הבן המת תוך שהיא מיתרת את הצורך באכילה ושתייה. מצוקתה של דניאלה, האם הצעירה בת 22, מהנובלה טקס, שנה וחצי לאחר הולדת בתה ניכרת בנשירת שערותיה ובגופה המתכרס. הצתת סיגריות ועישונן האובססיבי הם מימוש נוסף לתחושת  הבדידות, והתשוקה להרס עצמי של כל הדמויות  הסובלות.

להדגיש האובדן אתו מתמודדת הדמות, מוצגות בשלוש הנובלת הוויות מנוגדות, בבחינת ייצוג למושא הכיסופים של הדמות הסובלת. כך, בנובלה עץ,  מול החסר הגמור של האם שמתה מוצגות נשים שונות בגילה של האם שהמאפיין המשתף להן הוא נוכחות מלאה, נינוחה וחופשיה. כזו היא  למשל השכנה עמירה שהריונה, לידתה, טקס הבריתה וביתה המוקפד על המאכלים שהיא מביאה לבית האבל שזה עתה נולדה מסמלים את מהלך החיים התקין שזה עתה נקטע ונגזל משירה הילדה הצעירה. מול הריק והמוות שבביתם של נעמה ועמוס, מהנובלה השנייה, בית חברתה כנרת, אליו עברה נעמה להתגורר ביגונה הכבד  ניכר בריבוי העולה על גדותיו של ילדים, חפצים וקולות משובה ושמחה.

נקודת דמיון נוספת של שלוש הנובלות היא  אקט הבחירה במוות ובנטישה. כך, בנובלה הראשונה עץ בוחרת האם בהסתלקותה-מותה מביתה, מחיי ילדיה ומתלמידיה כפי ששופטת זאת בת המשפחה הכועסת: "מעשה של פחדנים". בנובלה השנייה בית לא מסוגל הבן החייל לשאת את היהפכותו לחייל ואת אורח החיים הצבאי ופוגע בעצמו עד מוות. בנובלה השלישית, דניאלה לא מסוגלת לשאת את חיי האימהות מלאי החרדות הכללים והסדר המופתי  והיא נוטשת את בתה התינוקת  בטקס בלב ההמון המבוהל.

הרקע החברתי פוליטי של שלוש הנובלות מסומן באירוע טרור בו ברוך גולדשטיין טובח במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. ייצוג נוסף להוויה הישראלית הוא הכרח התערות בצה"ל כפי שהוא נתפס בדיעבד על ידי האם השכולה: "נטשנו אותך עם החיות-טרף כלבים רעים? היו להם שיניים חדות?" רקע לוהב זה משמש אנאלוגיה וזרז למצוקתן של הדמויות בספר.

סיומה המפתיע של הנובלה המסיימת טקס לוכד ושוזר לסצנה איומה אחת את ליבתם של שלוש הנובלות. כך, על  במת טקס יום הזיכרון אליה נוהים חבריה של מיקה, חברת הילדות,  ודניאלה הדוחפת את עגלת בתה התינוקת, עומדת ילד במדי צופים בעודו מקריא את הטקסטים הקאנונים. להבת אש הזיכרון המיתמרת על הבמה נתפסת בצווארון חולצת הצופים של הילד וגופו הבוער באש נהפך למשואה חיה. כך, מקבל הכאב הפרטי של כל אחת מהדמויות בנובלות השונות מימוש גופני לוהב דווקא במרחב ובזמן  הקולקטיבי המשותף לכולם. פרטי העלילה השונים של הנובלה המסיימת  שוזרים אף הם את שלוש הנובלות. אש הזיכרון המבעירה את הילד, מזכירה את להבת נר הזיכרון שנושאת עצה נעמה, האם השכולה, לבית חברתה.  כך, בעוד דניאלה, מהנובלה האחרונה, נוהה מסוממת אחרי חברת ילדותה שנעלמה לה היא נוטשת את בתה הקטנה, כפי שעשתה גם אמה של שירה בנובלה הפותחת. על במת הטקס עומדת אשה מבוגרת המקריאה מכתב שכתב לה בנה טרם מותו ובכעך מהדהדת סצנה זו את סיום הנובלה בית בה מבקשת האם השכולה לחזור ולשוחח עם בנה.  הקריאה  הנואשת של אשה אנונימית מההמון: "שמישהו יזמין אמבולנס"  מבטאת את משאלת הלב  של כל אחת מהדמויות הנשיות בספר לעזרה ראשונה המתמהמהת מלהגיע.