"בחיפה,
במורד הכרמל [...] יעל"
על קבוצת השירים בנושא "לחיות בארץ
ישראל" מתוך תוכנית הלימודים החדשה בספרות
"ואין בארץ הזאת שום דבר יפה?"
שואל בהתרסה נמענו של הדובר בשירו היפה של יצחק לאור אהבת הארץ.
השיר כולו הוא תשובה לשאלה תוך פירוט חומרי היופי של 'הארץ הזאת': 'בחיפה, במורד
הכרמל', 'יעל', 'מיטתה', 'גפן סמיכה',
'אביב' 'סמדר', 'אשכולות ענבים כבדים מרוב עסיס', 'חמש דבורים זהב', ו'רוח מן
הים' כל אלה שותפים בבניית קו-האהבה. פרטי הטבע המוזכרים בשיר הם בעלי ניחוח מקראי ומהדהדים
את הרקע לפניית הדובר לאהובתו בשיר-השירים:
"התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לכי לך רעיתי יפתי" . בשיר
זה של לאור 'אהבת הארץ' כרוכה באהבת אישה,
ומטונימית לה המיטה שבחדרה הבנויה כסוכה המלאה בפרי הארץ, יופיו ועסיסו. קן-אהבה
זה משמש כתמונת תשתית להתנהלותו האינטלקטואלית של הדובר בעולם: "בכל מקום שבו
אני הולך, לא חשוב מה אני/ שומע או אומר, מה אני רואה ומספר, מה עונה/ ושואל, אני
יכול לראות לי אותם בחלון המסורג/ של יעל, שני אשכולות בוערים במורד הכרמל"
עשרה שירים נבחרו על ידי ועדת מקצוע ספרות
להילמד בנושא "לחיות בארץ ישראל" בתוכנית לימודים חדשה, כל אחד של משורר
אחר: חיים גורי, אמיר גלבוע, משה דור, אריה סיון, יהודה עמיחי, יצחק לאור, ארז
ביטון, נתו יונתן, אגי משעול ורחל חלפי. התבוננות סוציולוגית בקבוצת משוררים זו תצביע על מאפיינים שונים שניתן להידרש לכל אחד מהם. כך שבעה מתוך היוצרים נולדו בישראל ושלושה מחוצה לה
( עמיחי נולד בגרמניה, משעול נולדה ברומניה וביטון בעיראק). שבעה מבין המשוררים
חיים איתנו ושלושה הלכו לעולמם (גלבוע,
עמיחי ויונתן). רוב המשוררים הם בעשור השביעי-שמיני-תשיעי
לחייהם, ונעדרים לחלוטין מהקבוצה משוררים צעירים בשנות הארבעים-חמישים
לחייהם. תשעה מבין המשוררים הם אשכנזים ואחד בלבד, ארז ביטון, הוא משורר מזרחי. שמונה מהמשוררים הם גברים ושתיים – בלבד – נשים.
רוב השירים מעמידים במרכזם את המרחב הפיזי
הארצישראלי ובכך הם משתלבים בזרם הרעיוני של הציונות ששם את מרכז הכובד על
הטריטוריה כמענה לצרת היהודים וכתנאי להתחדשות לאומית יהודית. השירים תיירים/עמיחי, ומלכת המים
של ירושלים/ חלפי מעמידים במרכזם את ירושלים, תקציר שיחה
וחזון איילון הם שירים תל אביביים מובהקים. השיר גם הנוטשים/ דור,
היחיד שנכתב מחוץ למרחב הארץישראלי, מתאר
פרטים מטונימיים מתל אביב וירושלים כמרכיבי יסוד בגופו ונפשו של הנולד בארץ:
"גם הנוטשים, אם העברית היתה צעקת/ חייהם הראשונה, נושאים בסתר בשרם הפנימי/
ירקון קטן, שתיים שלוש אבני ירושלים או/ מלוא הטוריה רגבי עמק/ כבדים
מתפוררים." שירו של יהודה עמיחי תיירים
נבנה על ידי פירוט קטלוגי של מקומות קדושים
בירושלים: 'יד ושם', 'הכותל המערבי', 'קבר רחל, קבר הרצל וגבעת התחמושת'. שני הבתים הראשונים של השיר מתארים, באירוניה
ביקורתית את ביקוריהם המצולמים, חסרי כל זיקה רגשית, של ה'תיירים' במקומות אלה.
לעומת-זאת, הבית השלישי, הפרוזאי בעיצובו, מתאר את הדובר בן דמותו של יהודה עמיחי, יליד ירושלים
ואוהבה האמיתי, הטוען ש'הגאולה תבוא' רק אם מדריך הטיולים ישים במרכז התכוונותו והדרכתו
את הסמל לחיי חולין בשירת עמיחי: "אדם שקנה פירות וירקות לביתו." בשיר זה, כמו בכל שיריו, דוחה עמיחי את חשיבות הזמן ההיסטורי תוך שהוא מעדיף
על פניו את הזמן האנושי של ההתנסות היומיומית האותנטית.
שירו של אמיר גלבוע שיר בבוקר בבוקר הוא בעל מעמד
בכורה בקבוצת שירים זו, הוא קודם לכל השירים מבחינת זמן כתיבתו, 1953, והיחיד
שנכתב מספר מועט של שנים לאחר קום המדינה בעודו מתאר את רוח הזמן. יחודו של השיר
הוא באווירתו האפי פאנית אופורית המתארת תהליך של תקומה ולידה מחדש של אדם ושל עם.
שיר זה נהפך לאייקון תרבותי וסמן לערכי
הקולקטיביות של קום המדינה. אלה באו לביטוי
במחאת קיץ 2011, כששיאה של הפגנת חצי המיליון הוא בשירה קולקטיבית של הזמר שלמה ארצי, מנהיגי המחאה והמפגינים
כולם את השורות הפותחות את השיר: "פתאום קם אדם בבוקר, ומרגיש כי הוא עם
ומתחיל ללכת/ ולכל הנקרא בדרכו קורא הוא שלום". שיר נוסף בעל מעמד איקוני וקאנוני הוא השיר ירושה
של חיים גורי, משורר דור הפלמ"ח, המספר את האפוס של מדינת ישראל על ידי סיפור העקידה המקראי תוך
הבלטת הקורבניות כחוויית יסוד, מכוננת ומוסכמת, של דור הבנים, היצחקים, הנולדים בארץ: "הם
נולדים ומאכלת בליבם".
חלק ניכר מהשירים האחרים בונה את משמעותו דרך העמדת הניגוד והמתח בין
הקולקטיביזם התובעני של האתוס הציוני למשאלותיו של היחיד ה'רגיש'. כך למשל בשיר אני
בסך הכל מאת אריה סיון נבנית אנאלוגיה ניגודית בין דור האבות על פעלתנותם
הרבה: "אבותי עלו כרוח סערה על החולות,/ שתלו, נכשו, נטעו עדרו" לבין
הדובר המתענג: "אחרי תענוגים קטנים/
בשדות פרגים ואפונים." ייצוג נוסף של
ניגוד ומתח זה קיים בשירו של ארז ביטון תקציר שיחה כאשר הדובר מבקש
לחדור למקום הנתפס בעיניו כמייצג המוחלט של ההגמוניה הילידית אשכנזית תוך הבלטת הווייתו
המזרחית בעודו צועק : "באמצע דיזנגוף [...] ביהודית מרוקאית./ אנא מן אלמגרב
אנא מן אמגרב [...] אני לא קוראים לי זהר אני זייש, אני זייש". אלא שמלחמת
תרבויות והנכחת פרטי זיכרון אלה בחיי היומיום של הדובר גובה ממנו מחיר כבד: "וזה לא, וזה לא,/
ובכל זאת טופחת שפה אחרת בפה עד פקוע חניכיים/ ובכל זאת תוקפים ריחות דחויים ואהובים/
ואני נופל בין העגות/ אובד בבליל הקולות."
מעניין להתבונן במשותף לשני שירי המשוררות חזון אילון/ משעול ומלכת
המים של ירושלים/ חלפי. שני השירים חורגים במובהק ממודל השיר הנשי. אלו שירים
ארוכים, בעלי פואטיקה מורכבת, המתרחקים מהחוויה הליריים אישית, יוצאים מהמרחב הפרטי למרחב הציבורי, מוותרים על
עיסוק בנושאים נשיים טיפוסיים (אהבה,
מלות) ובמקומם דנים בהוויה הישראלית. המשותף לשני שירים אלו, בניגוד בולט לשמונה
השירים שנכתבו על ידי משוררים גברים, הוא אופיים
הסוריאליסטי-סהרורי (היסטרי??), המחמיץ,
לטעמי, את האפשרות לתאר את החוויה העשירה והמורכבת של להיות
– אישה – בארץ ישראל. אני תוהה מדוע נעדר
מתוך קבוצת שירים זו קול נשי ברור,
רציונאלי, אינטלקטואלי המתאר את חוויית החיים הארצישראלית מהזווית הנשית.
לכשעצמי, אשה, ילידת הארץ, מורה לספרות בבית ספר עירוני ב'חיפה במורד הכרמל', ובין תלמידיי הרבים 'יעל', מיכאל' ולעיתים גם 'סוהיל', אשמח מאד ללמד
את הנושא "לחיות בארץ ישראל" דרך שירו רב היופי של יצחק לאור הכורך אהבת הארץ באהבת אשה, חדרה ומיטתה, בעודו מהדהד את מילותיו
של שיר-השירים, וזאת למרות, ואולי אפילו בגלל, שחבריה הם 'מיכאל' או 'סוהיל'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה