במרפסת בצפון-תל אביב

 

במרפסת בצפון-תל אביב

על רוח מאת מיכל בן-נפתלי

המרפסת, הסף שבין הבית לרחוב, מקום-לא מקום, נבחר על ידי מיכל בן-נפתלי, למרחב המובהק המייצג את הדמות חסרת הקול והשם עליה היא כותבת בספרה החדש רוח. בספר זה לוקחת על עצמה בן-נפתלי משימה קשה במיוחד  - לתת קול, מילים ותכונות אופי  למי שקורות חייה עיצבו אותה כחסרת קול  ונוכחות מוצקת ומשמעותית  בעולם.

בלב הספר עומדת דמותה של סבתה של בן-נפתלי, לה מוקדש הספר, לובה שייביץ בן-נפתלי ששמה המלא מוזכר אך ורק מחוץ לעלילת הספר, כנמענת לה מוקדש הספר. דרך סיפור קורותיה  של סבתה מבקשת בן-נפתלי לספר את סיפורן של דור שלם של נשים שניתקו מארץ הולדתן, מבית אמן,  היגרו לארץ ישראל, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונתרו לנצח מוחלשות וחסרות כל-קול.  פניה החיוורות של הסבתא, בגדיה,  קלותה הגופנית, ערנותה המתמדת, התכנסותה בתוך עצמה כל אלה שותפים ביצירת רישומה  של הדמות.

ילדותה המוקדמת של הסבתא היא עלומה, והיא נרמזת ומנוחשת על ידי המספרת נכדתה. היותה 'בת חורגת' ל'אב חורג' שהתעמר בה,  היא נקודת הפתיחה של מצב המורכנות  הקיומי של חייה  והמתממש בשתי תמונות מטפוריות עגומות של הסירוב הנצחי לקפוץ מעבר  לשלולית, כמו גם בתמונת הכלב שראשו מורכן דרך קבע. ביטוי מוחצן ובולט להוויה בלועה ומופנמת זו היא השתיקה שמפיצה הסבתא על סביבתה גם כאשר נמצאים בביתה בני משפחתה.  שתיקה זו נתפסת על ידי משפחתה כ'טרור' שהם נאלצים בעל כורחם לקחת בו חלק, ועל ידי זרים שהגיעו מבחוץ כ:"אף פעם לא שמח אצלכם".

הגוף הנשי הוא המרחב בו צרוב וכווי סיפור חייה כעדות נכדתה-המספרת: "המחלה שלוכדת אותך היא ראי חייך, תפורה על פי מידותיך." כזו היא מחלת האולקוס של הסבתא - מחלה סבילה, ההופכת את  האני לסביל ולסובל. הויתור העקרוני על הדיבור, הן ביחס לבניה והן ביחס לעולם כולו,  מקבל ביטוי קונקרטי וסמלי במחלת סרטן הגרון המחלישה ומעמעמת את קולה החלש והכבוי מלכתחילה.  הדיכאון, שאחד ממאפייניו הוא  זיכרון המרוקן מארכיון,  מאפיל גם הוא על הדמות הנשית הכבויה מלכתחילה.

מקורו וסיבתו של הדיכאון הוא ב 'לך לך'  קדום שנכפה על הסבתא מצדו של 'גורל' רודן וגרם לה  להיות, דרך קבע,  גולה וגרושה בכל מקום  ומצב. 'לך לך' גורלי  זה הוא ה'מעשה גדול אחד' אותו יכלה הסבתא לבצע בחייה, ויתר שנותיה ומעשיה עומדים בצילו.  צעד זה נעשה על ידי הסבתא, אז נערה צערה כבת 15, כבדרך אגב, בלי מודעות לאופיו הגורלי שיעקר את חייה מעבר, זיכרונות, שפת אם ויכולת לבנות עולם משמעות חדש ואחר בארץ ישראל. אופיו האגבי של המעשה ניכר באריזה המהירה של פרטי העולם הניטש, בנטילת ההכרחי בלבד, בעוד שבחוץ המתין לה מי שעתיד להיות בעלה ב'נישואים פיקטיביים', כדי לקבל 'סרטיפיקט' ולעלות ל'פלשתינה'. פעולות של חלוצות שנעשו על ידי הסבתא, בבלי דעת,  לא כחלוצה.  אופיו האגבי של 'מעשה גדול זה'  ניכר גם בדיעבד, כשהתודעה המבוגרת של הסבתא תרה – לשווא - אחר תצלום או מסמך כלשהיא שיספר את פרטי 'מעשה גורלי' זה.

פעולותיה הגדולות האחרות של הסבתא הנישואים והלידות נעשות גם הן כבדרך אגב, באוטומטיות שהחיים מכוונים אליה, בלי להותיר באישה המבצעת אותם כל חותם. היא אינה אוהבת את בעלה, והולדת הבן הראשון, שנה לאחר שהגיעו לארץ, התרחשה בגלל ש"האל רצה. האל ראה בעונייה. האל שמע."  הילד השני נולד בהמלצת הרב בכדי לחלץ אותה מדיכאונה: "לידה כנגד דיכאון-שאחרי-הלידה, פסק הרב." 

ביתה של הסבתא בשכונה ותיקה בצפון תל אביב הוא  מבצרה ומפלטה מהחוץ הישראלי כפי שהדבר ניכר בתריסים המוגפים דרך קבע. בה בעת  אין הבית יכול לשמש מפלט מהנפש המתחבטת ומתחושת הסכנה הקיומית כפי שהדבר ניכר בלילות חסרי שינה ובצורך הנפשי לחסום את דלת הכניסה מפני קולותיהם – המדומיינים – של המבקשים לפלוש לבית.

נקודת התצפית של הספר היא של נכדת הסבתא הנחשבת, בעיני המשפחה, לבת דמותה. באפילוג מגלה המספרת את עצמה וכדי לתאר את מערכת היחסים הקרובה-רחוקה בינה לבין סבתא היא מספרת על 'מפגש' מקרי (?) ביניהן באחד מטקסי יום השואה ביד ושם כשהסבתא מגיעה כי להניח את 'זר קהילת ברנוביץ' והנכדה כמשתתפת מטעם תנועת לפיד 'להנחלת לקחי השואה'. הדמיון בין המספרת לנמענתה אינו בחיצוניותו או באופיין אלא ביחס של שתיהן 'לעצם מתת החיים"

אין בספרות העברית כתיבה מדויקת, גבישית, עשירה עד אין קץ ומעוררת מחשבה ככתיבתה של בן-נפתלי. בן-נפתלי עוסקת  בספר קסום זה בדמות האחת הקונקרטית של סבתה,  אבל כל משפט בספר מאפשר לקורא  הן הכרה של דמות זו על כוחה המייצג, כמו-גם הפלגה פילוסופית על משמעות הקיום – של האישה המהגרת -  החלש ומובס מלכתחילה.