על פנלופאה מאת מרגרט אטווד
בספר פנלופאה מאת מרגרט אטווד (2005) לוקחת פנלופאה את רשות הדיבור לעצמה ומכריזה שעתה, בתחילת המאה העשרים ואחת, ובניגוד גמור למאה השמינית לפני הספירה זמן חיבור האודיסיאה בידי הומרוס, הגיעה תורה שלה לספר את סיפורה, ולמלאכת טווית התכריכים הממשית, הדימוי השכיח ביותר לאישה ביוון הקדומה, היא מוסיפה גם משמעות מטפורית של טוויית אריג-סיפורה.
פנלופאה פוסט-מודרנית זו מסרבת להיות אובייקט סביל בסיפורו של אודיסיאוס, האישה אותה הוא עוזב ואליה הוא חוזר לאחר עשרים שנות מסע של מלחמה והרפתקאות, והיא תובעת להיות לא רק הקול המספר את הסיפור אלא הסובייקט העומד במרכזו. פנלופיאה חותרת כנגד הגרסא הקלאסית-רשמית של סיפורה שהפכה אותה ל'אגדה חינוכית' ולמקל חבטות מוסרי-התנהגותי כלפי נשים אחרות בדרישה שתהיינה נאמנות, ממתינות וסובלות הכול, וצורחת, בגרסה חתרנית ומהפכת זו של סיפורה, באוזני הנשים כולן: "אל תהיו כמוני".
בסיפורה זה אותו היא מספרת בקולה שלה מסירה פנלופיאה את הרעלות והווילונות, קונקרטיים ומטפוריים, המכסים, מעלימים ומאלימים את ההוויה הנשית וממירה את 'הסיפור הגברי' ב'סיפור נשי', את המרכזי בשולי את החזיתי בסמוי. כך, בשונה מהאודיסיאה המקורית, המעמידה במרכזה דמויות גבריות, אודיסאוס הגיבור רב התחבולות וחבורת מלחיו, מעמידה פנלופיאה במרכז סיפורה שלה את סיפורן של הנשים הנותרות במרחב הביתי, המלכה ומשרתותיה. התרכזות זו בהוויה הנשית ניכרת גם בשינוי הקונפליקט העיקרי של המלכה פנלופיאה, כך, הדמות העיקרית שביחס אליה היא מפלסת, מפסלת ומעצבת את חייה אינה אודיסאוס, בעלה הנעדר, אלא הלנה, בת דודתה, השונה ממנה בתכלית השינוי. כך דווקא להלנה, המשייטת בעולם 'כמו ברבור ארוך צוואר', יש ביקוש עצום מצד בני-אדם המבקשים להעלות דמות מיתולוגית מהאוב, היא הייתה זו שהטריפה דעתם של מאות גברים מלאי תשוקה והיא זו ש גרמה לכך שעיר גדולה עלתה בלהבות ואילו פנלופיאה-הברווזית, כפי שהיא מכונה על ידי אביה ובעלה, אין בה דבר מרתק, כפי שהיא מעידה על עצמה, ובמקום יופי היא מציעה לעולם 'טוב-לב ופקחות'.
זקלין דה רומיי, מגדולות החוקרות של ספרות יוון העתיקה, כותבת בספרה הומרוס (1993) שהתואר "גיבור" אצל הומרוס מציין בני אדם מושלמים, 'הטובים ביותר', הנעלים מכולם, שאף-על-פי-כן הם נשארים בני תמותה פשוטים. בדרך-כלל הם גבוהי-קומה, יפים וחזקים, מלכים, המופיעים מוקפים בפמליה של משרתות ורעים נחותי מעמד, אמיצי לב שמעלתם הראשונה במעלה היא התעוזה. גיבורים אלה לעולם לא ינוסו מהמערכה, לא יגרמו עוול לזולת, יישארו נאמן לדברתם, לא יהרגו בכוונה תחילה ולא יבגדו. פנלופיאה, בסיפורה שלה, מסירה את הילת הגבורה המיתית מעל אודיסאוס, ובניגוד לתכונות הומריות סטריאוטיפיות אלו, היא מציינת כתכונותיו העיקריות את היותו ערמומי ושקרן, את יכולת ההתחמקות שלו ואת מומחיותו לעשות צחוק מאנשים. על ידי תכונות אלו הוא זוכה באשתו, כך בתחרות הריצה שהזוכה בה מקבל את הכלה, זוכה במרוץ אדיסיאוס, קצר הרגליים, על ידי תחבולת שקר ערמומית - מהילת יין המתחרים בסם מאט, בעוד שביינו שלו נמזג שיקוי מאיץ.
פנלופיאה פותחת את סיפורה בתיאור ילדותה תוך הדגשת הווייתה המימית הקובעת במידה רבה את פלגי-חייה. אמה הייתה ניידה, ובהיות פנלופיאה רכה בשנים, ציווה אביה, איקרוס מלך ספרטה, להשליכה לים. היות והמים הם הסביבה הטבעית של הניידות מבטן ולידה הרי שלמרות שפנלופיאה הילדה לא הייתה שחיינית טובה, בעזרת יכולת הציפה הטבעית לבנות מינה וקשריהן עם הדגים ועופות הים, להקת ברווזים חשה לעזרתה וגררה אותה לחוף. אביה קיבל אותה בחזרה והחתים-הכתים אותה בכינוי "ברווזה". ביטוי נוסף להוויה מימית זו, שהיא חולשה אופיינית של בנות הניידה, הוא בכייה המופרז, כך מעידה פנלופאה על עצמה שרבע מחייה עברו עליה בבכי תמרורים. על אמה מספרת פנלופיאה שהייתה יפה, בעלת לב קר, חמקמקה ורגשותיה משתנים במהירות. ההוויה המימית היא גם מורשת האם כפי שהוא נאמרת לבתה ביום חתונתה כאשר האם, לבושה כחול צונן ושלולית מים נקווית לרגליה, יושבת על כס מלכותה. בנאום כלולות חמקמק-חלקלק זה מדברת האם על ההוויה כפולת הפנים של המים, שהיא-היא ההוויה הנשית וצידת-החיים שהיא מבקשת לצייד את בתה בת החמש-עשרה: המים מטבעם זורמים, לא מתנגדים וכשמכניסים יד לתוכם מרגישים ליטוף. המים מנוגדים בהווייתם לחומה בכך שאינם חוסמים דבר, אבל הם תמיד זורמים לאן שהם רוצים, דבר לא יכול לעמוד בפניהם, הם סבלניים, ובנטיפתם מסוגלים לשחוק אבן, האם-הניידה מסיימת את מורשתה לבתה ביום כלולותיה: "תזכרי זאת, ילדתי. תזכרי שחצייך מים. אם את לא מסוגלת לעבור מבעד למכשול, תזרמי סביבו כמו המים."
מורשת אימהית מימית זו על כפל פניה, חולשתה-לכאורה אך עוצמתה האמיתית, מפנימה פנלופיאה ומשתמשת בה הן כפלג-חייה והן בפואטיקה של סיפורה. כמו המים הזורמים שאינם מתנגדים מקבלת על עצמה פנלופיאה את היותה אובייקט למנהגים הפטריארכאליים בני הזמן. היא נמסרת ככלה לידיו-רגליו, הקצרות, של זוכה תחרות-הריצה, נישאת לו וביחד עם נדונייתה היא עוברת מספרטה, מרחב האב ושלטונו, לאיתיקה, מרחב הבעל ושלטונו, ושם, ממלאה את יעודה, עילת נישואיה, לידת בנו בכורו של אודיסאוס שאמור לתפקד כאובייקט 'להעברת דברים הלאה' - ממלכה, טינה ונקמת-דם.
גם במהלך עשרים שנות המתנתה לבעלה ההרפתקן-הנעדר הרי שבניגוד להוריו, שמציבים עצמם כחומת-המתנה ומכלים ימיהם וטעם חייהם בציפייה ממושכת ובצורה זו, הרי שפנלופיאה בהתאם להווייתה המימית 'זורמת' את המתנתה, ומנצלת אותה לטובתה בהיהפכותה מאובייקט סביל לסובייקט פעיל. כך, בעוד שבהגיעה לארמון בעלה היא הייתה מושא סביל לביקורת פוגענית מצד כל הסובבים אותה ותפקדה כאשתו הנאמנה והתלותית של המלך, הרי שבעשרים שנות היעדרותו, היא נהיית לא רק לאישה עצמאית, מחוזרת, השומרת על חירותה אלא גם מלכה ריבונית, המרחיבה ומפתחת את גבולות ממלכתה.
ביטוי משמעותי נוסף להפנמת מורשת האם ולהוויה המימית המנוגדת להוויית החומה היא ביטול הגבולות הבצורים שבאודיסיאה המקורית: כך מיטשטשים הגבולות בין עולם החיים לעולם המוות ובין האמת לשקר. סיפורה של פנלופיאה מתחיל במשפט: "עכשיו כשאני מתה אני יודעת הכל.", ובאופן אירוני ופרדוכסאלי, דווקא השהות במרחביו הממיתים של האדס היא המאפשרת לפנלופיאה את פעולת החיים המשחררת – השמעת קולה בסיפור סיפורה. כך גם, לאורך כל היצירה, מיטשטשים גבולות האמת והשקר כשכל פרט נוקשה ומבוצר מהאודיסיאה המקורית, נשטף בהוויה מימית, חמקמקה, זורמת בין אמת לשקר. כך, מקור המידע על גורלו של אודיסיאוס הנעלם הן ה'שמועות' שמעצם טיבען הן חמקמקות ונזילות, ובכל הקשור לאודיסאוס הן חותרות וסותרות אלו את אלו. כך מספרות ה'שמועות' על אודיסיאוס הנלחם בקיקלופ ענק, ואחרות, הנוזלות תחתיהן, מספרות שהיה זה רק בעל פונדק עם עין אחת ושהקטטה פרצה בגלל חשבון שלא שולם. 'שמועות' אחרות מספרות על כך שאודיסאוס התארח אצל אלה באי קסום שהפכה את אנשיו לחזירים, ובעקבות התאהבותה באודיסאוס, הפכה אותם בחזרה לאנשים, ו'שמועות' אחרות, החותרות תחתיהן, אומרות שהיה זה סתם בית זונות יקר ו"אודיסאוס זיין בחינם את המאדאם".
קול נוסף שהושתק, הודחק הועלם והואלם באודיסאה ומשמיע קולו ברמה, ביצירה זו, הוא קולן של המשרתות המשתמשות בכל התחבולות העומדות לרשותן כדי להנכיחו ולהעצימו. כך, במהלך היצירה, הן לוקחות לעצמן את תפקיד המקהלה בטרגדיה הקלאסית, בהגיבן דרך-קבע על כל המתרחש, ובכך, הן חותרות תחת הקול הגברי-הקולקטיבי-הגמוני וממירות אותו בקול נשי-קולקטיבי המשתוקק לנוכחות, הקשבה וקבלה. דרך נוספת להנכחת והעצמת קולן היא שזירתו ואריגתו, שתי וערב, בקולה-סיפורה של המלכה, הגבוהה במעמד, כך לאחר פרק או שניים בהן המלכה היא הדוברת מופיעה 'שורת המקהלה' – דברי המשרתות. במהלך דבריהן מצביעות המשרתות על נקודות דמיון בינן, הנחותות במעמד, לבין משפחת המלוכה. לאחר שפנלופיאה מספרת על ילדותה העגומה, מספרות המשרתות על ילדותן שלהן: "גם אנחנו היינו ילדות, גם אנחנו נולדנו להורים הלא נכונים." לאחר שפנלופיאה מספרת על הריונה ועל לידת טלמכוס, הן מספרות, בשפה מטפורית, האופיינית לאודיסאה המקורית, על ההוויה העוברית וההיוולדות המשותפת להן ולטלמכוס: ההפלגה ביין דמה האדום של האם במרחבי האוקיאנוס שלה, בסירת-עצמן, ההגעה לחוף בתום תשעה חודשים, ההישלכות לאוויר העוין, התינוקות, היללות וחוסר הישע. ביטוי נוסף לתשוקתן של המשרתות להנכחת קולן בתרבות הקנונית הוא השימוש שהן עושות בכל הסוגות הספרותיות הקיימות, ושאינן קיימות, בתרבות המערבית. כך הן פותחות את דבריהן ב'זמר דילוג בחבל', ממשיכות בקוטב המנוגד 'קינה' ואחר-כך, 'שיר עממי', 'אידליה', 'זמר מלחים', 'בלדה', 'דרמה' ו'הרצאה באנתרופולוגיה'.
קולן של המשרתות נוכח ומועצם במיוחד בהיותו לא רק 'המילה המסיימת' של הרומן אלא גם בהיהפכותו לפעולה – פעולת נקם של הנמוכות במעמד, המושתקות, הנטבחות והנתלות, ברם במעמד, הדובר-המובהק, הטובח ותולה. כך ב'משפטו של אודיסאוס, כפי שהמשרתות צילמו אותו בוידאו', לאחר שהשופט-גבר מזכה את בן-מינו פעמיים, פעם אחת מאשמת טבח מאה עשרים המחזרים ופעם שנייה מאשמת תליית שתים-עשרה המשרתות, מחליטות המשרתות לעשות-דין, הן לעצמן והן לאודיסאוס, הן קוראות לבנות-מינן, ביטוי לאחווה הנשית, אלות הזעם והנקם להעניש את אודיסאוס ולנקום את נקמתן במעקב ורדיפה אחריו בכל אשר ילך, ובהופעה לפניו בדמותן המנותצת ובגופותיהן האומללות - 'כך שלעולם לא ידע מנוח!".
בשיר הסיום של המשרתות, בעל השם האירוני שתוכנו חותר נגד כותרתו, "אנחנו פוסעות בעקבותיך, שיר אהבה", מפקיעות המשרתות את פעולת הנקם שלהן מההקשר הפרטי, משרתותיה של פנלופיאה כנגד אודיסאוס, ומחילות אותה לנקמת כל הנשים 'חסרות השם האחרות' שגברים מעטים עליהן כלימה ומצביעים עליהן באצבע מאשימה, כנגד כל "אתה" שהוא: "מר אף-אחד, מר אין-שם, מר אמן אשליה מר אחיזת עיניים, נכדם של גנבים ושקרנים". פעולת הנקמה של המשרתות שעיקרה הליכת נצח מאשימה בעקבות רוחו של אודיסאוס, משלימה ומעצימה את פעולתה החתרנית והמתקנת של פנלופיאה שהפכה עצמה מאובייקט-סביל לסובייקט- מדבר. המשרתות לא רק שהן נוכחות כ"אנחנו" דוברות פועלות, הפורצות את כלא-שתיקתן ונוקטות פעולת נקם, הן גם מסלקות את הגבר, האחד ויחיד המלך רם המעלה, מעמדתו הנצחית כ"אני", סובייקט מרכזי מדבר ופועל, ל"הוא", אובייקט מוקע, מואשם,שותק ומודח: "ואנחנו יחדיו/ מהלכות אחריו/ וקוראות – כן, זה הוא/ כן תראו, אל תטעו/ זה הוא הוא/ זה הוא הוא/ הוא/ הוא/ הוא."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה