על ספרה החדש של יעל נאמן "היינו העתיד"
ייחודו ורישומו העיקרי של הספר "היינו העתיד" מאת יעל נאמן מעוצב על ידי הבחירה בסוג מסוים של קול מספר, גוף ראשון רבים, ובהפעלתו העקבית והממושכת לאורך כל הרומן. זהו קולם המשותף, הקבוצתי, של ילדי קבוצת "נרקיס" ילידי שנת 1960 בקיבוץ יחיעם, בני זקונים להוריהם, ילידי הונגריה, פליטי מלחמת העולם השנייה. על דיבור זה בגוף-ראשון-רבים כמאפיין עיקרי של ילדי הקיבוץ מעידים הדוברים על עצמם: "דיברנו ברבים. כך נולדנו, כך גדלנו מבית החולים ועד עולם." גוף ראשון רבים זה מספר בקול שוטף, עולה על גדותיו, בריבוי פרטים, אפיזודות ודמויות משנה את סיפור ילדותם ונעוריהם של בני הקיבוץ.
הסיפור מסופר בדיעבד, בהסתכלות לאחור, מנקודת מבטם של בני הקיבוץ שבגרו, עזבו את הקיבוץ ונהפכו ל"עירונים". למרות ההתפכחות המצופה משלבים אלו של התבגרות ועזיבת הקיבוץ, נימת הדברים, הטון המספר הוא ילדי, שטוח, מתרונן, המתאר את שנות הילדות והבגרות כמספר לפי תומו. סלקציית האירועים המתוארים וטון סיפור ילדותי-מיתמם זה יוצר אצל הקורא אפקט של תמיהה וזעזוע הנוצרים ממה שלא נאמר, מהמושתק והמודחק לקרן זווית. זעזוע זה מועצם מהפער והניגוד בין הקול המספר, כאילו לפי תומו, על שנות ילדות מאושרות (??) בקיבוץ, לבין מה שנזעק מהחסר והמושתק: פירוק התא המשפחתי וויתור – אידיאולוגי - על הפונקציה ההורית תוך יצירת תחליף לדמות האם בתפקיד המטפלת. מטרתה של אידיאולוגיה חינוכית זו, שנהפכה לפרקטיקה מעשית, הייתה בריאת "אדם חדש". בפועל, על פי אופייה של המספרת בספר זה, התוצר הוא, אישה צעירה, עקרה מרגש, מקול אישי ומזהות אישית-פרטית. אפשרות הדיבור והתפקוד היחידים שקיימים עבורה הם בתוך הקולקטיב. בהתאם לכך, הסיפור היחיד שהיא מסוגלת להפיק מקולה זה המוטמע והמהול בקול הקולקטיבי הוא הסיפור ההיסטורי-הגברי, תוך התעלמות מוחלטת מהסיפור הנשי שנשאר שוב דחוק, מחוק ובלתי מסופר.
קולם הגלוי של ילדי הקיבוץ, מספר, במקהלה, סיפור של ילדות כמו-מאושרת על שני שלביה המאורגנים ומובחנים על פי האידיאולוגיה החינוכית הרשמית של תנועת השומר הצעיר: לינת הילדים – מיום הולדתם ועד סיום בית הספר היסודי - בבית הילדים בקיבוץ הולדתם. בגיל הנערות עוברים ילדי הקיבוץ למוסד חינוכי - הכולל לינה ולמידה - של כמה קיבוצים סמוכים בגיל ההתבגרות.
בגיל הצעיר, נראה כאילו צרכי הילדים נבחנים בקפידה, וניתן מענה - תקנוני, מאורגן ושוויוני במוקפד - לכל מה שנתפס על ידי ה'שיטה' כנחוץ לילד בשלבי התפתחותו השונים. כך ארגון חדר הילדים בבית הילדים: "בכל חדר ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. כל אחד באחת מארבע פינות החדר, ארונית ליד כל מיטה." (סימטריה מוקפדת מדי המגלה בדיעבד את כמכסה-מסתירה את העיוות והסטייה מהסדר הטבעי לפיו מיטת הילד אמורה להיותו בביתו סמוך להוריו). כך גם צורכי ההנעלה של רגלי הילדים הגדלות ומשתנות משנה לשנה, על עונות השנה המתחלפות, מקבל מענה בדמותו של הסנדלר המקומי. באפיזודה, אחת מרבות דומות לה, מתוארים ילדי קבוצת "נרקיס", דרך מטפורת "מרבה הרגליים" החוזרת ונשנית במהלך הספר, ההולכים, פעמיים בשנה, למדוד נעליים בסנדלרייה. אזכור נוסף של נושא ההנעלה מבטא את הביקורת הנוקבת המשתמעת מדפי הספר הן כלפי ההעדר ההורי והן כלפי אידיאולוגיית השוויון והמבצבצת מתחת למעטה הדאגה המתוקננת. כך, בדרך יוצאת דופן, משתמשת המספרת בקולה האישי הפרטי תוך שהיא מחלצת אותו מהדיבור הקולקטיבי, כשהיא מספרת על משאלת הלב בביטוי אישי כפי שזו באה לביטוי בבקשתה המיוחדת מהוריה ליום הולדת עשר: "כפכפי עץ עם פס כחול". ההורים הנענים לבקשה קונים "מספר גדול בשלוש מידות", וכשהילדה הצעירה מגיעה איתם למפתן בית הילדים, מורדות הכפכפים מרגליה לקולה של המטפלת נציגת קולו של החינוך המשותף: "יש לנו הרי סנדלים שפירוש הכין בסנדלרייה לכל הילדים." המספרת עצמה, תוצר מובהק של חינוך זה, מתמלאת ברגשי אשם החוזרים ומתנסחים בקול הקולקטיבי: "אנחנו רצינו לשמור על השוויון ולא בדיוק הבנו איך זה קרה, איך בכלל שכחנו ולרגע הרהבנו לבקש לנו כפכפים משלנו עם פס כחול." התייחסות נוספת לאירוע פרטי זה הנתפס על ידי המנגנון הקיבוצי כסטייה ועיוות של הילדה הקטנה ביחס לעקרונות השיתוף והשוויון נדפסת בעלון הקיבוץ, מימושה הכתוב של האידיאולוגיה הקיבוצית : "תחת הכותרת "בעיות שיתוף ושוויון בין הילדים": הקיבוץ מספק את כל דברי ההלבשה וההנעלה בלי יוצא מן הכלל [...] – לכן אין להחזיק דברים פרטיים [...]";
אפיזודה קטנה, אך ייצוגית זו, מעידה על הפצע העמוק הקבור במעמקי קול-קולקטיבי זה המספר את סיפור הילדות ביחיעם. לבו של הפצע הוא בהתרת הקשר הקדום, הראשוני-טבעי, בין הורה לילדו בין אם לבתה. קשר זה מומר בערכים מוחלטים של שיתוף ושוויון, בדמות מטפלת כתחליף לאם ובהחנקת הקול הפרטי, הנשי המתאווה.
פירוקו או היעדרו של התא המשפחתי משתמע מהספר בדרכי עקיפין רבות. עילתו והנמקתו האידיאולוגית מושמעת בקול ההיסטורי-ארכיוני, בעל הנוכחות הבולטת בספר, בציון תאריך תחילת הלינה המשפחתית – 1918 – והנמקתה: "להפריד ולגונן על הילדים מהבורגנות הטבועה במשפחה. עולם ישן עדי יסוד נחריבה, וממנו יצמח כעוף החול עולם אחר, צודק ושוויוני [...] יצמח אדם חדש." ביטוי נוסף לתפקודו הנעדר של התא המשפחתי ניכר בעיצוב המצומצם ביותר של דמות האם. דמות זו מוזכרת כמעט אך ורק בתפקודיה הקיבוציים, כאחות הקיבוץ, כשכמעט ואין כל התייחסות לתפקידה כאם המספרת. כך למשל אזכורה הראשון, והכמעט יחיד, הוא בשמה הפורמאלי, המלא, 'נירה נאמן' ולא כ'אמא' ובתפקידה ביחס לקולקטיב כולו. כך, היא מתוארת בהכנת ילדי הקיבוץ לריקודיהם לפני חברי הקיבוץ, ללא כל התייחסות אישית אימהית מצדה אל בתה, אחת המחוללות. (ואולי, בדיעבד, ברוח הביקורת המשתמעת מהספר, גם מחוללות בהיעדר כל יחס אישי אימהי אליה.)
דמויות ההורים בלועות ומטושטשות בסיפור הקולקטיבי הרשמי הגדול של הקמת הקיבוץ, ובהתאם לכך, הם מוזכרים לא בתיפקודם ההורי משפחתי אלא בשייכותם לגרעינים שהקימו את הקיבוץ. היעדרו של התא המשפחתי בולט במיוחד במשפט החוזר ומתאר את הגעת הילדים לבית ההורים בשעות אחר הצהריים. תוכן המשפט וניסוחו מבליטים את פרימותו של הקשר המשפחתי-טבעי והמרתו בקשר מלאכותי, עקר וקר: "הלכנו לבקר כאורחים קרואים בחדרי משפחותינו הביולוגיות בחמש וחצי אחר הצהריים. בשבע ועשרים בערב חזרנו..."
דרך הבחירה בדיבור הקבוצתי-מקהלתי, מעידה יעל נאמן על המחיר של שיטת חינוך זו – קבירת הקול האישי-נשי והשתקתו על ידי הטמעתו בתוך קול הקולקטיב. היעדרו של קול נשי ברור, נוכח המוביל את הסיפור והנותן ביטוי לדמות נשית צעירה, חווה, מתאווה, משתוקקת ומדברת הוא חסרונו הגדול של הספר כמו גם עיקר טיעונו.
דרך נוספת בה נוקט הספר להבלעת הקול האישי היא במתן לגיטימציה לספר את התרחשויות החיים הגלויות, הגדולות, הרשמיות הנענות לסיפור ההיסטורי הגדול (his-story) של הקמת הקיבוץ תוך התעלמות מוחלטת מהסיפור הנשי האחר (her-story). כך למשל חוזר הקול הקולקטיבי ומספר את הסיפור ההיסטורי-גברי של כינון הקיבוץ, תוך הסתמכות והבאת קטעים מתוך ספריהם של היסטוריונים (גברים). נאמן מצטטת קטעים נרחבים מספרו של תום שגב "1967" המתארים את מותו ההרואי של יחיעם וייץ, במבצע "ליל הגשרים", על שמו ובהתאם למורשתו נקרא ומתנהל הקיבוץ. מקום מותו של יחיעם ליד מצודת הגיבורים והנדר של אביו משמשים כבסיס פיסי למקום בו יוקם הקיבוץ, כמו-גם, לאידיאולוגיה ולמיתולוגיה של המקום: "זו תהיה המצבה. שם צריך לקום ישוב עברי חלוצי, להגנה, לייעור ולחקלאות [...] המבצר יחודש ויהיה שלנו [...] ועליו יתנוסס השם יחיעם, כסמל התום והמסירות וההקרבה." הסיפור שותיקי הקיבוץ אוהבים ביותר לספר ומעבירים אותו בבחינת מורשת ציונית אידיאולוגית לילדיהם הוא על ימיו הראשונים, עטורי הגבורה הגברית, של הקיבוץ: נקודת המוצא בקריית חיים, והתיישבות החברים הגברים בג'דין, שמו הראשון של המקום, תוך התגברות על הקשיים הפיזיים של התמקמות למרגלות מבצר ללא אדמה וללא מים. מעשי הגבורה של החברים-גברים שעלו ליחיעם תוך השארת הנשים והילדים מאחור, בקריית חיים, הוא תיאור היסטורי של אירועי העבר. בה-עת היא מעיד על סוג האירועים אותם בוחר הקול הקולקטיבי לספר ותוך כדי כך, הוא נטען במשמעויות סמליות של הזנקת הגברים לתפקוד גברי שיאי תוך השארת הנשים מאחור.
בהתאם לכך, אחד מנושאיו של הספר הוא דחיקת מעמדן של הנשים בקיבוץ. כך למשל כאשר מספר הקול הקולקטיבי על שיטת הרוטציה הנהוגה בתפקידים הגבוהים והמבוקשים של הקיבוץ, כמו מזכיר ומרכז משק, מוזכר עיוורונה של ה"שיטה" והקולקטיב - "לא הבחנו, לא אז ולא אחר-כך" - לגבי העדר הרוטציה בתפקידיהן הנמוכים של הנשים: הכובסות, קולפות תפוחי האדמה ומנקות השירותים הציבוריים. בהתאם לכך, בשיחת קיבוץ בה מתקבלות החלטות גורליות לגבי חיי הקיבוץ "הגברים מדברים והנשים סורגות". מוסד ה"מטפלת" אותו ממלאות חלק ניכר מחברות הקיבוץ, כמו גם נערותיו המתבגרת, אוצר בחובו חלק ניכר מתחלואי השיטה הקיבוצית הן את הויתור על התפקוד האימהי כמו-גם את מעמדן הנחות והשולי של נשות הקיבוץ: "המטפלות היו כלואות שם ביחד איתנו בתוך השיטה, ספק אסירות, ספק סוהרות. [...] השיטה שלנו לא היטיבה עם הנשים."
הכאב האישי שהובלע ונטמן בתוך המעשה הגדול של בניית הקיבוץ מתפרץ בפעולות קטנות – כמעט חבויות - המהוות כמוסה מרוכזת לעולם העבר שהמעטה האידיאולוגי החזק של שנות השישים לא התיר לו ביטוי אחר. כך תמונות הכוכבניות שהסנדלר הקיבוצי גוזר ממגזינים שונים ותולה אותן בקירות הסנדלרייה: "ובכולן נראו נשים זוהרות עם מחשוף עמוק, שדי ענק וחיוך רחב."; בדיעבד, מבינים ילדי הקיבוץ, שבגרו ועזבו, את תפקידם החשוב של תמונות אלה: "ראינו במחשופים האלה פתחי מילוט הרומזים על אפשרות של חיים אחרים." כמוסת עבר אחרת מתפרצת לפני הקרנת הסרט לחברי הקיבוץ וילדיו הבוגרים, כשיש כאלה הפותחים את חלונות חדר האוכל הגדול ואחרים הסוגרים אותם: "איכשהו עבר ההסבר [...] מי שהיה במחנות או הסתתר במחבוא מחניק – צריך היה לפתוח. מי שהיה במרחבים או מי ששיסו בו כלבים – צריך היה לסגור."; כך גם נשים שבחרו לעבוד במטבח בלי להסביר את מניעיהן: "הן הגיעו מורעבות משם, וסמכו על מרק ועל לחם יותר מאשר על בני אדם."; כמוסה סגורה נוספת לעולם העבר ניכרת גם במעשיה התמוהים - בעיני מתבגרי הקיבוץ - של המטפלת מרגלית המביאה מעילים לילדי המוסד החינוכי: "תולה בקולב המרכזי שבמסדרון, כאילו שוכחת אותם שם לא בכוונה."
גיל הנעורים של ילדי הקיבוץ, וחייהם במוסד החינוכי בסוג של חופש מופקר מנותקים מקיבוצם, הוריהם ומבוגרים אחרים, מאפשר להם, ורק להם, לבטא בקול גלוי את המרד שלהם באידיאולוגיה הקיבוצית המאורגנת ומתוקננת לפרטי פרטיה. מרד זה ניכר למשל במילה אחת שכותב בן הקיבוץ על קיר חדרו בענק מעל מיטתו: "'ההפך'. [...] הוא אמר שחייב להיות משהו אחר, משהו ההפך, או לפחות עוד משהו, שלא יכול להיות שזה כל מה שיש."
מול הקול הקולקטיבי של גוף-ראשון-רבים בו בוחרת הסופרת-המספרת להבליע את קולה הנשי-אישי, בולט קולה של המשוררת לאה גולדברג. גולדברג מגיעה להרצאה לקיבוץ אפיקים, גם בו כמו בכל קיבוצי השומר הצעיר ישנים הילדים בבית ילדים, ונשארת ללון במקום. באותו לילה היא כותבת את שירה "ערב מול גלעד", המצוטט כולו בספר. שיר זה נתפס על ידי ילדי קבוצת "נרקיס" כנוגע בעצב החשוף של חייהם, כפי שהדבר ניכר בניכוס שהם מנכסים לעצמם את השיר כ"שיר ערש". בניגוד לתרבות עולם בו אם שרה לילדה "שיר ערש", הרי בקיבוץ יחיעם, כמתואר, שרים את "שיר הערש" ילדי הקיבוץ, בבית הילדים, האחד לרעהו: "שמענו והשמענו את הסיפור על "שיר הערש" כמו שיר ערש מאוחר אחד לשני." ; ואכן, לאה גולדברג אם המשוררות העבריות, חסרת ילדים משל עצמה, מזהה את הכאב הגדול של הקיבוץ בו היא מבקרת, ובדרך של הרחקה מנומסת, היא כותבת בשירה על 'טלה רך' שאבד ועל אמו שנותרה בודדה בביתה כשהיא מבכה את בנה האובד: "אל הבקעה מן הגלעד/ טלה שחור ורך ירד,/ כבשה פועה, בוכה בדיר - / זה בנה הקט אשר אבד."; ברגישותה הנשית, מתקנת לאה גולדברג, בבית השיר הבא, את העוול – העומד בבסיס הפצע של ספר זה: "ישוב טלה אל חיק האם,/ ישכב בדיר ויירדם,/ והכבשה תישק אותו – והיא תקרא אותו בשם."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה