על "אחי הצעיר יהודה" מתוך הספר יתומים – סמי ברדוגו
הלידה של יחיא, הצבר הראשון במשפחתו, באה לו מאמו ז'ולי, בתה של יקוטה, ומאביו מרדוש. יחיא הוא אחיהם הצעיר של דינה ושיקו, גר במקום השונה מאד מהעיר הגדולה וממתין, בעל-כורחו, לגיוסו הקרב. אישיותו של יחיא מתעצבת תוך היטלטלות בין 'שפת האב', 'שפת האם' ו'שפת האח'.
האב מרדוש אוהב בכל נפשו ומאודו את בני ביתו, ומצוי דרך קבע 'בכוננות' לכל בדל התנהגות של אשתו, המאשרת היחידה של נוכחותו הגברית והאבהית. ככלל, חייהם של דור ההורים שהגיעו לארץ מצפון אפריקה שגרתיים וקבועים: "דינה, שיקו וגם אני ראינו את אמא ואבא ואת האדישות הקטנה שקבועה עליהם. כאילו שאין אצלם זעזועים והם יודעים לחיות רק בקו ישר." מרדוש נע בחייו במעגלים מצומצמים ביותר כשהבית מהווה את נקודת המוצא ויעד השיבה. כך הוא יוצא מידי בוקר לעבודתו כאב-הבית במועצה, נשלח לקניות קטנות במכולת ע"י האם ואמה, ובשבתות הולך לבית הכנסת הקרוב.
מרדוש הוא גבר ואב מופנם, נסוג ומהוסה המודר ומודחק מאירועי הבית השונים כולל מהריונה של אשתו. התינוק החדש העומד להיוולד לאשתו המבוגרת בת החמישים ושתיים אינו מתקבל כביטוי לאוניו הגבריים אלא כ'נס שקרה במשפחה'. האב אינו יודע באיזה חודש מצויה אשתו בהריונה ומבדיקות ההיריון השונות שלה דוחקים אותו ילדיה הבוגרים, שאינם ילדיו. כתחליף דהוי להליכה לבדיקות ההיריון של אשתו מהן הוא מסולק ומודר, מאפשרת לו המשפחה לקחת את הסבתא העיוורת לבדיקת סוכר.
הליכתו הכפופה של האב, קולו הדק והצרוד, היעדר כל תגובה מילולית מצדו למתרחש בבית, מעידים אף הם על גבריותו ואבהותו המהוסה והנסוגה. פעולותיו הקטנות, השקטות ןהשואפות לטוב מהוסות דרך קבע על ידי סביבתו. כך, כאשר הוא מכבה את הטלוויזיה כדי שלא תפריע לשיקו בשנתו, מהסה אותו הבן המתנכר: "שקט מרדוש, בשקט, מרדוש", וכך כאשר הוא מחייך באהדה למתפלל אחר בבית הכנסת השכונתי מהסה אותו זה באומרו: "ששש... בא לכם לדבר, תדברו עם אלוהים." האב הוא מושא ללעג והתנכרות, כך חשים ילדי הסביבה את חולשתו ולועגים לו, שיקו ממיר את הכינוי 'אבא' בשם מרדוש, ואפילו הכלב חמשראשון, אחרון העלובים בהירארכיה הביתית, הנבעט מן הבית על ידי יקוטה, מסרב לבוא ולקבל אוכל מידיו. האב ניזון מ'השאריות' שמשאירים לו בני הבית האחרים. כך, בקומו בבוקר, לאחר שהאם יצאה לעבודתה, הוא שותה את 'השאריות מהקומקום שאמא עשתה קודם', לבדיקות הסוכר של יקוטה הוא לובש את מעיל הדובון הירוק של שיקו שהחליפו בחדש, ובמשאלת הלב של יחיא, בנו-יחידו-אוהבו על מצב הרמוני שישרור בבית, העבודות יתחלקו בין סבתא ואמא ו"אבא ישלים שאריות וקצוות".
לעומת 'שפת אב' זו המצמצמת נוכחותה לכדי מיון אורז במצוותה של יקוטה, הרי ש'שפת האם' היא בעלת נוכחות דומיננטית מועצמת הניכרת בעיקר בהווייתה הגופנית-הריונית ההולכת וגדלה וכמו ממלאה את כל הבית כמו גם את תודעתו של יחיא הבן. התפתחות הריונה של האם הוא ציר הזמן וציר העלילה של הנובלה והוא מושא ההתבוננות הכפייתית-דיבוקית של יחיא-המספר. האם בנוכחותה הפיסית מועצמת היא 'לב הבית-לב האור', והיא המייצגת את חוקיו, שעונו וכללי התנהלותו של בית המשפחה. נוכחות נשית זו מועצמת ומשוכפלת על-ידי דורות נשיים סמוכים, הן על ידי בתה, אך בעיקר על ידי אמה. האם ואמה פועלות כגוף אחד ויוצרות נוכחות נשית מוחלטת כפי שהיא נקלטת על ידי הבן-נכד: "הן דיברו אחת עם השנייה והסתובבו בבית כמו שתי אימהות של כולנו ושתי נשים שלו."
"שפת האח" מתגלמת בהיעדרותו-הנוכחת של שיקו, האח הבוגר, שלא נמצא בבית היות והוא משרת ב'קבע', אבל רוחו וגבריותו הכעוסה והמורד ת נוכחים בבית ומעצבים את אקלימו. שיקו הוא בנו של רפאל, בעלה הראשון של האם, הוא נולד 'שם', אבל הווייתו משרטטת במדויק את דיוקן הגבריות החיילית הישראלית. עם התחיילותו הוא עוזב את חדר הילדים המשותף לו ולאחיו, וגר-ישן בסלון כביטוי סמלי להתבגרותו, מרכזיותו ושליטתו בממלכת הבית. ביטוי נוסף לגבריותו המוחצנת הוא טקס העישון החוזר ונשנה ומהווה מרד בוטה ומכוון ב'קולה של סבתא'. שיקו גאה ובטוח בגופו, גבריותו וזכרותו כפי שהדבר ניכר בסצנה החוזרת של ההתפשטות המתמשכת של מדי הצבא, ההתקלחות והיציאה בעירום עם מגבת סביב המותניים. שיקו מתעב את העבר הגלותי-צפון-אפריקאי שלו ושל משפחתו כפי שהוא מתממש בהווייתה של סבתו המתגוררת בבית המשפחה, כלפיה הוא עושה תנועות מגונות ומקללה עד מוות. כמו-כן הוא סולד מהחולשה הגברית גלותית-אפריקאית בדמות מרדוש בעלה השני של אמו, כמו גם את ההיריון שהוא הביא עליה, וכאשר הוא אומר לאמו: "תורידי אותו. יאללה, תורידי אותו ממך", נראה שכוונתו היא בה-בעת גם לתינוק הבלתי רצוי וגם לבעל השתוק והכפוף. שיקו מאובזר בסממנים חייליים צבריים המתוארים לפרטיהם בקנאה ובהערצה על ידי האח הצעיר ששיאם הוא נעליי הצבא האדומות. בניגוד לבני הבית האחרים המצויים אך ורק במרחב הביתי, עם גיחות קצרות ומהוססות למרחב השכונתי, הרי ששיקו יוצא למרחבים הציבוריים פוליטיים של ההוויה הישראלית. הוא משרת ברמת הגולן, "השטח שלו", ונוהג, כבתוך שלו, בכבישי הארץ. ה'רנו של הצבא' איתה הוא מגיע לחופשותיו, מחנה אותה מול שער הבית, תוך שהוא חוזר ומנקה אותה, מסמלת את יציאתו מבית ההורים, את ניידותו ואת התחברותו הממונעת למרחב הציבורי הישראלי.
בין 'שפת אב' כפופה, מהוסה ובלומה זו, 'שפת אח' גברית במוצהר, ובין נוכחות מועצמת, משוכפלת וטוטלית של 'שפת האם' גדל יחיא, 'צבר אחר' בישראל של שנות האלפיים, ואת דיוקנו מבקש ברדוגו לשרטט בסיפורו זה. .
עם סיום חוק לימודיו, לקראת גיל 18, מצוי יחיא בדומה לאמו-ההרה, בהמתנה להוויה חדשה המתרחשת בו בעל כורחו – היהפכותו לחייל. נקודת הפתיחה של הנובלה וציר העלילה שלה הם שמונה חודשי המתנה הריונית. אמו אמורה ללדת תינוק, צבר נוסף למשפחה, וממנו אמור להיוולד חייל ב'צבא-הגנה-לישראל'. בניגוד לאם ההרה שהיא פעלתנית ומחוברת בהסכמה לשגרת יומה כפי שהדבר ניכר ביציאתה השכם בבוקר לעבודתה ב'תדיראן', הרי שיחיא, ההרה את גיוסו, מבטל ומבטיל עצמו מכל מלאכה. מרחבי חייו של יחיא, בהתאם למורשת 'שפת האב', מצומצמים ביותר: שכונת המגורים, הבית וחצרו, החדר, ובליבו המרחב המוגן, בו מבלה יחיא את מרב עיתותיו – מיטתו. מושגים מתחום הלחימה הצבאית, זו המאיימת לבוא עליו והמקיפה את בני דורו החיילים הצעירים, מעתיק יחיא מהמרחב הצבאי-ציבורי למרחב הפרטי-מיטתי. כך הוא מנהל 'מלחמה' על כך ש'הרעש והצלילים' של שעות הבוקר המאוחרות לא יחדרו למיטתו כי "הכי טוב למתוח את השינה עד הצהריים", והוא מבצר לעצמו 'בונקר' לא בשדה הקרב אלא במיטתו.
בהווה המתואר, על סף גיוסו, מאפשר לו המרחב המיטתי לשהות בהזיות וחלומות המבטאים את אחרותו מהגבריות הרגילה ואת היותו חסר הגנה כתוצאה מכך. בחלום אחד שלו הוא מצוי בין זרים, בשטח אדמה אפור, "לידי גברים צעירים. הם לא כמוני." ורעמים וגלים מביאים את המלחמה המתקרבת. יחיא לא מבין מה מדברים אליו ולא יודע איך לשמור על עצמו, אך ברורה לו מאד שונותו מ'גברים צעירים' אחרים שלהם יש 'מקל ארוך שהם מחזיקים' ולו אין, מה שמעלה בקרבו את השאלה: 'מאיפה תבוא לי הגנה'. בחלום אחר הוא מתאר את תחושת האימה וחוסר האונים מגזר הדין של הגיוס הצבאי הקרב. . בעודו מתאר את הפחד מ"המשטרה הירוקה", נוצרת זיקה בין-טקסטואלית לפחד של אנה פרנק, בשנות מלחמת העולם השנייה מ'המשטרה הירוקה' – המשטרה הנאצית החשאית - פן תמצא אותם, ותשלח אותם למחנות ההשמדה, כפי שאכן קרא ב 4 באוגוסט 1944. בחלומו יחיא-המספר ועוד שלושה בחורים מחכים רועדים, צעדים נדפקים מתקרבים אליהם ועוד מעט יכו על הדלת. על יחיא מוטלת החובה למצוא את הצו שהיה במעטפה חומה עם השם שלו אבל הוא לא מוצא דבר: "אחד הנערים צועק "המשטרה הירוקה" [...] זאת המשטרה הירוקה היא מצאה אותנו. בכי, דפיקות בדלת, רעש של צעדים על מרצפות שנשמעים יותר ויותר" . כאשר יחיא פותח את עיניו הוא מזהה את חדרו: "אני כאן עוד בימים של המתנה".
באנאלוגיה לעובר הגדל בבטן אמו, שיחיא חוזר ומתבונן בו בכפייתיות, וכפורקן להמתנה הממושכת ללידת העובר-(ו)החייל בוחר יחיה לגדל משהו משלו, שניתן יהיה להבחין מדי יום ביומו בשלבי גידולו. כך הוא משקיע את זמנו ומרצו בגידול עלי חומוס על אדן החלון בחדרו, ש: "הגידול שלהם נתפס בקלות בזמן ובעיניים".. כפי שהריון האם מכונה שוב ושוב "נס", נביטת החומוס, יציאת הגידולים ופתיחת עליו גורמים ליחיא להאמין ש"נס קורה לי בחדר". בהזדהותו המוחלטת עם היריונה של האם יחיא חש שהחומוס נובט מגופו שלו: "לפעמים הרגשתי שהעלים הטריים יוצאים ממש ממני ושמחתי על האחריות שיש לי עליהם."
קבוצת בני הגיל של יחיא מצומצמת מאד ואף היא מעצבת את שונותו ואחרותו. בעוד שרמי, הנער הכמעט יחידי בשכונה, שאינו עומד להתגייס לצבא, מתרגש בכל הווייתו מהמוסיקה של בוב מרלי, הרי שיחיא נטול יכולת ההתרגשות אומר לעצמו: "גם אני צריך שאני אתרגש ממשהו דומה." כאשר הם מתבוננים בסרט אהבה ורמי נמשך ונצמד ל'נורית', יחיא ההופך עצמו לעד-מתבונן, מרגיש משיכה חזקה לרמי וגומר את האקט המיני המתחולל בגופו באמירה הילדית: "אני חייב פיפי": יובל שבא לבקר את רמי מייצג אף הוא את הגבריות הישראלית המדירה ומגלה את יחיא מפעולותיה וגבולותיה. כך, בעוד שניהם עסוקים בבטן-האופנוע תוך שרמי רוכן ומלטפה, יחיא מרוכז בבטנו שלו ומרגיש בה: "ערבוב של פשע שחור". בה-בעת יחיא חווה בעוצמה את אי-ההתאמה בין נעלי הבית שלו, המטונימיות להווייתו הביתית-מיטתית , לבין יובל ש"לובש ג'ינס צמודים ונעלי סטן סמית משופשפות'
יחסו המהוסס והמפוחד של יחיא לצבא ניכר ב'תיק החדש לצבא' שהוא אינו ממהר להכניס לתוכו את הגופיות, תחתונים וגרביים שאמא קנתה לו לגיוס, כמו גם במכתב בלמ"ס שהוא מקבל מתל השומר ומניחן בצד באומרו: "בינתיים אפשר לשכוח ממנו".
יחיא הוא הצבר הראשון במשפחתו וחלק מתהליך עיצובו הוא היענותו כתלמיד בית הספר לייצוגים שונים של התרבות הישראלית. בהצגה של יום השואה על "משפט חנה סנש הצנחנית האמיצה" הוא סגן השופט ההונגרי, ובטקס יום העצמאות הוא מקבל את תפקיד בן גוריון, כאשר הוא מולבש בדמותו תוך שהוא "לוקח חזק" את המשמעות של הקשר ההיסטורי והמעמד המכובד, והוא "אמיץ" במילים שיוצאות ממנו יפה: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם [...] ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל [...] אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל.". לעומת זאת, בהווה המתואר, בבגרותו על סף גיוסו, בהתבוננותו לאחור בטקס זה, ההקשרים ההיסטוריים-פוליטיים, שבנערותו המוקדמת דוקלמו מפיו ללא היסוס, נראים לו עתה 'פרומים', כוזבים ומדירים מחוץ להם את אנשי שכונתו. ייצוגים נוספים של התרבות הישראלית הם פזמונים מוכרים המחלחלים להוויה המזרחית של בני המשפחה, כך מקשיב יחיא למילות השיר "הן אפשר" למרות שאינו יודע את משמעות המילה 'משלט', כך מזמזמת לעצמה אמא את המילות השיר: "לילה לילה הרוח נושבת", וגם מרדוש הנח במרפסת ביתו מפזם לעצמו: "שוב הערב יורד , שוב הרוח לוחש".
יום העבודה היחיד של יחיא, אליו הוא יוצא בעל-כורחו, מכיל ייצוגים סמליים של תרבות ההתיישבות הישראלית ציונית. כך הוא הולך לעבוד אצל אחיעזר, אחרון החקלאים שנשארו בשכונה, יעדו הוא 'אזור הסברסים', והוא חש עצמו: "כאילו אני חלוץ שמשתתף איתו בגידול הירקות ובהתפתחות האדמה וההתיישבות שלה". יחיא קופץ על 'הפינה של העגלה המחוברת לטרקטור', הפונה ל'שביל מפותל', הם מגיעים ל'שדה שאדמתו שחורה-חומה'. ויחיא הולך בשורות (אזכור אירוני-פארודי לאורי ש'הלך בשדות'') עם דלי גדול מתכופף לאדמה מוציא תפוחי אדמה ומעבירם למיכל הגדול. נזיפותיו של אחיעזר בסיום חצי יום עבודה חד פעמי זה מעידים על חוסר יכולתו של יחיא להשתלב בעבודה זו על כל משמעויותיה הסמליות.
דרך סיפורו של יחיא, הצבר הראשון במשפחתו, מבקש ברדוגו לשרטט את דיוקן ה'צבר-האחר', שכדי להיטיב להתבונן במאפייניו אבקש להעמידו ליד צבר מיתולוגי אחר – אליק, כפי שמספר עליו משה שמיר אחיו המבוגר בספרו במו ידיו - פרקי אליק (1954).
"אליק נולד מהים", משפט הפתיחה המפורסם מספרו של משה שמיר, הוא ביטוי מוחלט ומובהק לצבריותו, להתחלה החדשה הגלומה בו, לגיבוריותו הפעלתנית, ולשלילה המוחלטת של גלותם של הוריו. לעומת זאת, ליחיא, באה הלידה מאמו זולי ומאביו מרדוש כביטוי לשייכותו המובהקת לדור ההורים, לפסיביות המוטבעת בו ולהיותו תוצר מובהק של הווייתם הגלותית-צפון-אפריקאית.
בגיל צעיר יוצא אליק מביתו תוך שהוא מתחנך במסגרות החברתיות המרכזיות שעיצבו את דמות העברי החדש בן דור המדינה. כך בגיל 15 הוא הולך לבדו לרשום עצמו לבית הספר החקלאי ואחר כך מתגייס לפלמ"ח למשך שבע שנים תוך הינתקות מוחלטת מבית הוריו והשפעתם. לעומתו, יחיא, על סף גיוסו, צמוד למיטתו בחדר-הילדים בו נולד וגדל. איבר הגוף המטונימי לאליק והמייצג אותו אלה הן ידיו, המבטאות את הפעלתנות הגברית פיסית שלו ושל בני דורו, כפי שבחר אחיו, משה שמיר, להנציחן בכותרת פרקי הזיכרון "במו-ידיו". בשונה מכך, איבר הגוף המטונימי ליחיא הן עיניו, המעצבות הן את סבילותו והן את דיוקנו כסופר-עד המתבונן במרחב חייו: "בגיל שלי הדיבורים מצטמצמים והעיניים באות במקומם."
אליק ממיר, בטבעיות רבה, את בית ההורים ב'קבוצת השווים', בבית הספר החקלאי ובפלמ"ח. בשונה מכך, דמות המספר ביצירת ברדוגו חסרה את 'קבוצת השווים' כפי שניכר בסיום הסיפור לא מהר קוברים את המתים: "לא הקמתי אגודה של אנשים, אין לי אגודה, אפילו לא של איש אחד". ערך העבודה מהווה את לב עיסוקיו של אליק, בעוד שיחיא לא מצליח להשתלב בעולם העבודה. אליק הוא 'פרא אדם' המורד בכל סמכות, בעוד שיחיא מקבל ברצון והכנעה כל סמכות, כפי שהדבר ניכר למשל באהבתו: "את הלימודים עם המורות היפות". .אליק שייך ל"יפי הבלורית והתואר", בעוד שיחיא סולד מבטנו הלבנה המשתפלת לרוחב. בפרק הנקרא "שבחי הבת" מספר שמיר על הנשיקה הראשונה של אחיו אליק שהתקיימה במחסן כלי העבודה של גן הירק, על משמעויותיו הייצוגיות, תוך שהוא מציין: "והיה זה פתח לחיים עשירים שלא פסקה מהם נערה". לעומת זאת, הגוף הנשי היחיד שרואה יחיא מול עיניו הוא גוף האם ההרה. אליק דורש להקדים את הגיוס שלו ושל בני דורו, בעוד שיחיא מעכב ומשהה את כל הקשור בהתגייסותו לצבא. אליק הוא ספורטאי מקצועי בעוד שיחיא יודע ש"הספורט שונא אותו". אליק הוא שותף פעיל המתרגש בכל נפשו ומאודו בערב כ"ט בנובמבר 1948, ערב הכרזת המדינה, בעוד שיחיא, חמישים שנה מאוחר יותר, בטקס יום העצמאות בבית הספר 'מתחפש' לבן גוריון ומדקלם את הכרזת העצמאות.
בשיח התרבותי-ישראלי משרטטים אחים-בוגרים את דיוקן האח-הצעיר וסופדים לו באהבה תוך שהם מעצבים ומכוננים בכך את דיוקן הצבר. כך, משה שמיר בבמו ידיו-פרקי-אליק, וכך אהוד מנור ב"אחי הצעיר יהודה". סמי ברדוגו בנובלה זו מספר, בקולו שלו, את סיפור "אחי הצעיר יהודה" שלו ומבקש לשלבו בעצוב וכינון דיוקן הצבר של ההוויה הישראלית העכשווית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה