על הספר אחוזת דג'אני מאת אלון חילו
הכובש, באשר הוא, הוא גבר, חזותו מערבית-אירופאית, לשונו חלקלקה ומבטאת אהבה בעוד הוא עצמו שטוף זימה ותאוות השתלטות. יחסו של הכובש לנכבשיו הוא דורסני ויהיר, נקביהם וחסריהם נתפסים בעיניו כיעדי חדירה, ובעודו מבצע את זממו הוא ממיר את הטבעי-נשי-קעור בגברי-מתנשא וזקור.
בספרו החדש אחוזת דג'אני מתאר אלון חילו הוויה גברית-מערבית-כובשת זו תוך הרחקתה במימד הזמן לסוף המאה הקודמת לשנת 1895, וקירובה במימד המקום ללב תל אביב כפי שהוא מוכר לנו, נמעני הספר, בחיי היומיום שלנו בישראל 2008.
עיקרה של עלילת הרומן מתאר את חדירתו של האגרונום היהודי חיים מרגליות קלווריסקי בן העלייה הראשונה, לאחוזתם, גופם ונפשם של הערבייה עפיפה ובנה צאלח. תחילה בדברי חלקלקות, המשכה ביצירת ברית של טיפוח ועזרה לילד ולאמו וסופה בגירוש האריסים הערבים העובדים בה מדורי דורות בתביעתו הנחרצת לקבל לידיו את קושאן האחוזה והעברתה לבעלותו. בנקודת הפתיחה של היצירה, בתשרי תרנ"ו, בביקורו הראשון של האגרונום היהודי באחוזה, עפיפה האם היא אישה צעירה, חושנית ועליזה, בנה, צאלח, נער צעיר, רומנטיקן מלנכולי העסוק בכתיבה, ומרחבי האחוזה מתוארים כגן עדן בראשיתי שאדמתם דשנה ושופעת. בסיום הרומן, לאחר השתלטות האגרונום על האחוזה ובני ביתה, האשה הצעירה עפיפה משתגעת, בנה מוצא את מותו בטביעה בנהר אלעוג'א ופניה החדשות של האחוזה, כפי שהדבר ניכר במפה הפותחת את הספר, הם במגדלים ש'ראשיהם בשמיים'. תוצאה עתידית זו של אקט הכיבוש תואמת במדייק את חזונו הקודח של בן האחוזה, הילד צאלח, עליו הוא מתוודה בפני 'מלאך גבריאל' שלו, מושיעו ומהרסו: "במלחמה הגדולה יקומו היהודים ויחריבו את האחוזה ולעתיד לבוא יבנו על אדמותיה מגדלים שלושה, גבוהים מאד, ראשיהם בשמיים, מרובע, [...] משולש, [...] עיגול. המגדלים עשויים זכוכיות לכל אורכם, והזכוכיות סגורות זו בזו במעין סוגרת לבנה וצחורה." חזון עתידי זה מהדהד הן את מוטו היצירה: "הרסנו אותם ואת עמם יחדיו" הלקוח מתוך סורה כ"ז מהקוראן, כמו גם את סיפור מגדל בבל על יהירותם ההיברידית של בוניו, הלקוח מפרק י"א מספר בראשית.
למפגש בין הגבר לנער יש אופי גופני-ארוטי, כך באחד המפגשים הראשונים ביניהם מציע הגבר היהודי ללמד את הנער הערבי שחייה, ובעודו מפשיל חולצתו ומכנסיו, הוא קופץ עירום אל מי הבריכה ומזמין את הנער לעשות כמותו. הנער הלכוד בביישנותו מגופניותו הפגומה והמסוכסכת אינו מעז אלא לדגדג בקצה בוהן רגלו את המים עד שהוא נמשך בכוח אל מעמקי הבאר על ידי הגבר המבוגר. סצנה תמימה המטרימה את דרך מותו של הנער ועילתה בסיום הרומן. כך גם מלמד הגבר היהודי את הנער הערבי, שבמעשה ההשתנה נהג עד כה לכרוע ולהשתופף כאמו, את ההשתנה בקיר בעמידה, שעם גילויה ומימושה הראשון נתגלגל: "צחוק של התלהבות מלשונו בעודו אוחז באיברו הקולח".
הספר אחוזת דג'אני בנוי מהצלבת יומניהם של שני גברים כותבים, יהודי וערבי, השונים זה מזה בתכלית השינוי, נמשכים ומתעבים זה את זה ומגלמים בסיפוריהם, השזורים לפי הפרד, את הווייתם העקרונית של הכובש והנכבש, כמו גם את הנרטיב הציוני המשולב ושזור בנרטיב הערבי-פלשתינאי. דיוקן הכובש, כפי שהוא מעוצב ביומנים אלה, מתממש בהוויה גופנית גברית מערבית הנתפסת כאידילית ומושלמת בעיני הנכבש. כך בשפעת ציורים מצייר הילד הערבי את האגרונום היהודי, מתוך זיכרון פגישתם הראשונה והחטופה, תוך העצמת גופו של הזר המפתה והנמכה וביטול של גופו עצמו: 'דמות האיש הנוכרי ויפה התואר, קומתו תמירה, שריריו התפוחים, שערו המתולתל הצהוב, עיניו הכחולות מפיקות הטוב והתבונה, ומה נערץ עלי מלאך זה, קצה אצבעו הקטנה יקר לי מכל גופי שלי עצמי'. תשוקתו הקיומית-אובססיבית של גבר זה היא חדירה וכיבוש הגוף הנשי. כך בעמודו הראשון של הספר מתלונן המספר, האגרונום קלוורסקי, המצוי בחברת אשתו על סיפון האוניה בדרכם ליפו כי 'שורש צרותיו ותעניותיו היא האדונית' שלמרות ש'חמוקיה לבנבנים ועסיסיים, שדיה כרימונים המלאים להתפקע' אין היא מאפשרת לו 'למלא חובה נעימה של בעל', היא עדיין 'קרקע לא נודעת בעבורו' ואינה מתירה לו 'לבוא בשעריה'. הלשון כפולת המבע המתארת בה-בעת את שבחיה וסגירותה הן של האישה, איתה הוא מצוי בתא במעבה האוניה, והן של 'ארץ ציון', אליה הוא מפליג 'על דרך האידיליסמוס', מבטאת אף היא את אופיו של הגבר הכובש שעבורו אדמת הארץ וגוף האישה, המתוארות שתיהן כ'יפות מכל יופי', הן יעדי חדירה וכיבוש ותו לא. האגרונום עצמו מבטא זהות זו בפנייתו לצמד הסרסורים סלים וסאלם שיעזרו לו למצוא: "שתיים אלה, אדמה ערביאה ואישה ערביאה, לבוא על זו ולבוא על זו". סירובה של האדונית להיענות לו מאלצו לשלוח אצבעותיו אל חריץ שדיה שופעי כל הטוב של טבחית ישישה ודדנית על סיפון האוניה, כמו גם 'לחרוש את תלמיה' של אחת הקולוניסטיות במסעו מ'קולניא לקולוניא בארץ הצבי'.
חולשתו ואחרותו של הנכבש ניכרים בגופניותו הפגומה כפי שהיא נחוות על ידו וכפי שהיא מתוארת על ידי הפולש החודר. כך מתרשם האגרונום מהילד בפגישתם הראשונה: "הילוכו רופף, וגופו גוף ילד מפגר, לוקה בשכלו". ביטוי לחולשתו ופגימותו הוא בהידמותו לנציגיה החלשים של החברה האנושית – הנקבה והיהודי. קולו של הילד שקט ודק 'כקולה של עלמה למדנית', בפגישותיו הראשונות עם האגרונום עולה סומק אדמומי בלחייו "כבתולה הנרגשת לקראת מחזרה", וכפי שמכליל זאת האגרונום ביומנו: "כל מעשיו נתונים בצלמה ובדמותה של הנקבה." במהלך המשך היכרותם הוא מתארו במושג אידישאי כ'הילד הנעבעך [...] הרי הוא יהודי במידת מה, ברצינות דבריו, בחיוורון פניו, בידיו החלושות.
השוני העקרוני בין הכובש לנכבש ניכר גם באופן בו הם קולטים ומתארים דמויות גבריות אחרות הניצבות מולם. האגרונום היהודי הנזקק לשירותי הרופא הערבי היפואי מכנהו 'ערביאי המתכנה דאקטאר'' תוך שהוא מתארו על דרך ההנמכה ומניית פגמיו ולעומתו, מכנהו הילד צאלח: 'הרופא נשוא הפנים אלביטאר אלחכים' ומתארו על דרך הכיבוד והעצמה. ביטוי נוסף לשוני ביניהם ניכר בפתיח של דפי יומנם כמו גם בסגנון כתיבתם. האגרונום היהודי, למרות, שזה עתה הגיע לארץ ישראל, כותרות דפי יומנו מקובעים ומושרשים בזמן ובמקום כתיבתם בבחינת עדות נחרצת לנוכחותו הפיסית בארץ ישראל בתאריכים הנקובים. בראש כל דף ביומנו חוזר ומקפיד המהגר היהודי על ציון התאריך לפי הלוח היהודי וציון המקומות בכינוייהם היהודיים הישראלים, כך החל מ 'י"ב באלול תרנ"ה, משמר הירדן', יום השתקעותו בארץ, ועד 'ב' בסיוון תרנ"ו, נווה שלום' יום הגירתו ליעד חדירתו וכיבושו הבא – 'הקולניא ראש פינה'. לעומת זאת, דפי יומנו של הילד הערבי, יליד הארץ, מחוסרי כל עיגון במקום ובזמן מה שמטרים את היעלמותו בבחינת 'היה או לא היה' במרחבי הארץ, סיפורה ונופה. כתיבתו של האגרונום היהודי משלבת במהלכה אירועים ודמויות היסטוריות מוכרות מהעלייה הראשונה כמו למשל ביקורה של אגודת חובבים ובראשה הלל יפה באחוזת דג'אני, בניגוד לכך, אופי כתיבתו של הנער הערבי הוא פנטזיונרי, מלנכולי ורומנטי. באופן אירוני, דווקא כתיבה פנטזיונרית רומנטית זו של הערבי הצעיר, מתגלה בחלוף השנים כנכונה, תואמת את המציאות הנופית-פוליטית בארץ-ישראל, וככזאת מטרימה ומנבאה אותה.
הצלבה מעניינת נוספת בין האתוס הציוני לאתוס הערבי פלשתיני היא בציטוטים השזורים ביומניהם מתוך הטקסטים המכוננים של שתי התרבויות והדתות. כך שוזר הנער הערבי פסוקים מהקוראן בעוד שהאגרונום היהודי שוזר בסיפורו את דמותו של נפתלי הרץ אימבר, מחבר המנון "התקווה", המוצג כקבצן, חסר בית פרוטה, המצוי דרך קבע ב'בית הקאפע ארמון'. אימבר זה זקוק לנדבת פרוטותיהם של אחרים בכדי להשתכר ולאכול, וכותב את בתי שיר ההמנון על מפיות בתי הקפה על סמך מקדמות שהוא מקבל מהקולניות בארץ. בתי השיר "התקווה" המצוטטים ברומן מורדים מגדולתם ההמנונית בתארם את התנהלותו הקבצנית עוגבנית של מחברם. כך כאשר מקדים האגרונום לשוב לביתו הוא שומע את ידידו הרץ אימבר המכונה על ידו "וילדער בהיימעס" עוגב על האדונית אשתו, וכאשר הוא נתפס ומסולק הוא הוא משתמש בציטוט חסר של הימנון המדינה כדי להצדיק את פריצותו באומרו: "אסתריקע מסייעת בעדי למצות שורה ראשונה חסרה של אותו שיר, אשר את כתיבתו אני מסיים בימים אלה: "לה לה לה לה לה לה/ התקווה הנושנה;/ לשוב לארץ אבותינו,/ לעיר בה דוד חנה."
ניגוד בולט נוסף קיים בין שתי נשותיו של האגרונום המייצגות כל אחת היענות שונה של פלח אדמה אחר לאגרונום הרוכש, חורש ובועל. אשתו החוקית, המכונה אדונית, שערה בוהק וצהבהב, 'פקועה כפקעת עצבים', 'ערוותה צחיחה מכל צחי' והיא מסרבת בתוקף לבקשות בעלה הן בתחום מיטתה והן בתחום מטבחה. לעומתה, הערבייה, שערה שחור 'מצחקקת צחוקים הרבה', 'ערוותה רטבובית ועמוקה' והיא מארחת בשמחה את האגרונום היהודי במיטתה ובמטבחה.
נקודת המפנה בהתנהגותן של הדמויות ובמערכות היחסים ביניהן היא במעשה קנוניה מחתרתי הנעשה על ידי עפיפה האישה הערבייה, המוכה ומושפלת על ידי בעלה השנוא. מעשה מכריע זה אינו מתואר ומדווח ביומניהם של הגברים הכותבים, למעט סימני מחיקתו, אך עקבותיו ניכרים בדיעבד בתנועותיה הכפייתיות של האם שהבן והמאהב מחמיצים את משמעותן. מותו הפתאומי של אב המשפחה, בעודו ישן שנת ישרים במיטתו, בעוד אשתו ומשרתתה הנאמנה, מתכננות ומוציאות לפועל את רציחתו משנה לחלוטין את התנהלות הדמויות ברומן. צאלח מאשים ברצח את האגרונום היהודי, וכמו המלט מתמלא רגשות שנאה ונקם כלפי מי שהוא תופס כרוצח אביו שזכה במיטתה ומשכבה של אלמנת הנרצח. רגשי אשמה משתלטים על עפיפה, הרוצחת הסמויה, וכמוה כליידי מקבת השקספירית שלאחר תכנון רצח המלך דנקן בביקורו בארמונה דעתה מיטרפת עליה, היא מתהלכת בלילות מתוך שינה, משפשפת באובססיביות את כפות ידיה תוך שהיא מטיחה כלפיהן בייסורי חרטה: "מה אתכן, ידיים, לעולם לא תהיינה נקיות? [...] ריח דם כל הזמן; כל בשמי ערב לא יצליחו לבשם את היד הקטנה הזאת. אוה! אוה! אוה!". עפיפה, כקודמתה לידי מקבת, דעתה משתבשת עליה, ביום קבורת הנרצח היא רורדת ריקוד שיכורים, סובבת במחולות ומקישה בתופים בלתי נראים ומיום זה ואילך חוזרת באובססיביות בלתי נשלטת נוטלת ידיה, משפשפת אותן ומקרצפת אותן "כמו אחזה בהן טומאה גדולה". הדהוד שקספירי נוסף הוא בדרך מותו הנקבית-רומנטית-אופלית של הנער הערבי. כך לאחר שהוא חוזה במפלת אביו, אמו ואחוזת ילדותו הוא לובש את שמלת הכלולות של אמו, נועל את נעליה הזהובות ומטביע עצמו במי נהר אלעוג'ה כשפרחים רבים צרורים בזרועותיו.
מעלתו העיקרית של הרומן הוא בהרחבת פרספקטיבת ההתבוננות בסיפור שאנו חוזרים ומספרים לעצמנו ולבנינו בימים אלה של 'שישים שנה למדינת ישראל' . סצנת הפתיחה של רומן זה: 'י"ח באב תרנ"ה, על סיפון האוניה ליפו' כאשר אגרונום יהודי ואשתו שמים פעמיהם 'אל ארץ ציון ירושלים' מתכתבת במודע עם יצירות מופת נוספות של סופרים מרכזיים בספרות העברית "תמול שלשום" של עגנון ו"עצבים" של י. ח. ברנר שמתארות סצנות דומות של הגעה לנמל יפו כנקודת הולדת. אלא שבשונה מהם טוען חילו, באופן בו הוא בונה את ספרו זה, שהסיפור הציוני אינו בבחינת 'סיפור לבדד ישכון', אלא שהוא שזור ומלופף לבלי התר בסיפור הערבי פלשתיני. רק התבוננות, תיאור והכרה של שני הסיפורים, תוך ציון שמותיהם של כל גיבוריהם, ערבים כיהודים, והכרת רקמת חייהם, כפי שעושה חילו בספרו זה, תאפשר את העמדה הנפשית-אופטימית בה מסתיימת היצירה. האופטימיות המייחלת לטוב משותף לשני העמים, המנוסחת בהתאם לכך בגוף ראשון רבים, מנוסחת בלשונה של השורה האבודה אותה שותל החקלאי היהודי בפיו של מחבר המנון התקווה, בבחינת מילתו המסיימת של הרומן: "עוד לא אבדה תקוותנו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה