ספרה החדש של עמירה ערן "מראית עין" עוסק בישירות, באומץ ובוירטואוזיות לשונית בפחדים נשיים קיומיים, תוך שהוא מטלטל בחוזקה את עולמה של הקוראת-האישה. השאיפה לשפץ את הפנים הנשיות המתבגרות, התפרצותה – המפתיעה תמיד – של מחלת הסרטן מ'נקודת-חן' שהייתה תמימה – לכאורה - ונהפכה ל'חשודה', היגררותה של המחלה לאיברי המין הנשיים: הרחם, השחלות, הפטמות והשדיים, הכרח כריתתם והפרידה מהם, כל אלה עומדים בלב ספרה זה של ערן.
תפיסת האישה את עצמה, בעודה נכרתת מאיברי הגוף המגדירים את נשיותה, תוך התעקשותה על המשך קיומה ונוכחותה כאישה מפתה-מפותה מוצגת במרכז הספר כאפשרות שאמיתות קיומה נבדקת לכל אורכו. הספר מציג זה מול זה ביחסי עימות ולחימה את הגוף הנשי מצד אחד, וכנגדו את הנפש, הרוח והיכולת האינטלקטואלית כפי שהן מתממשות בכתיבה הנשית. במהלך חצי השנה המתוארת ביצירה, הגוף הנשי הולך ונסוג, מתמעט, מנוגע, מגורר בגרורות סרטניות ונכרת איבר אחר איבר. לעומת מהלך רגרסיבי זה, הרי שהרוח הנשית מסרבת להתמעט והיא פורצת כמין גייזר חושני ואנרגטי לעברו של הגבר, הרופא-האהוב.
היצירה כולה כתובה כהתכתבות אינטרנטית בין אשה כבת חמישים לבין הרופא המטפל בה. מניע האישה לפנייה הראשונית לרופא הוא ברצון לשפר את מראה הפנים, להעלים את קמטיהם ולהצעיר את הארשת. פנייה זו של האישה-גיבורת הספר, בפתיחתו, עומדת בסימן האדנותיות, השליטה ויכולת ההתחרטות ושינוי הדעה. עם פרוץ מחלת הסרטן, נהפכת הפניה לרופא על פיה, ומרצון התייפות והראות צעירה היא נהפכת לבקשה נואשת להצלת חיים ועומדת בסימן התלות המוחלטת של האישה - שנהפכה ל'חולה' - בגבר-הרופא. מערכת היחסים מתממשת בהתכתבות אינטרנטית שהם מנהלים ביניהם במהלכם של ששת חודשים, מאז פנייתה הראשונה אליו ועד מותה.
הגבר והאישה המתכתבים-המכותבים דומים ושונים זה מזה. שניהם בעשור החמישי לחייהם, מומחים בניתוח ושיחזור, מנותקים מבני זוגם וילדיהם, מוכרים ומכובדים בקהילתם ובתחומם המקצועי ונסחפים ללא כל שליטה ומעצור לקשר חזק וטוטלי. בתחילת הספר נמצאים הגבר והאישה בעמדה שוויונית כשהשוני ביניהם נעוץ במושא ניתוחם. בעוד שעיסוקו של הרופא- הגבר הוא ניתוח-הגוף, הרי עיסוקה של האישה הוא בניתוח הטקסט הכתוב, ביטויה של הרוח האנושית. כך מציג עצמו הרופא במכתב הפותח את הספר כד"ר פרנקל, כירורג פלסטי ואסתטי, מומחה בשחזור.", וכך חותמת את אחד ממכתביה הראשונים הנמענת-המוענת: "ענבל ענבר, מומחית בניתוח טקסטים קלאסיים".
הרומן כחליפת מכתבים הוא ז'אנר מוכר ורווח בספרות עולם ובספרות העברית. החידוש של ערן בז'אנר, הוא שזו התכתבות אינטרנטית שמטבעה מכתיבה כללי כתיבה אחרים. כך למשל, בניגוד להתכתבות במכתבים, בה קיים פער זמן בין כתיבת המכתב ועד הגעתו לנמען, הרי הכתיבה האינטרנטית מבטלת לחלוטין מרחב זמן זה, וזמן הכתיבה והשליחה זהה כמעט לזמן הגעתו של הדיבור המדוור. עיתוי הכתיבה, אורכה וכמותה, בהתכתבות האינטרנטית, מוכתבים על ידי דחפי הנפש הכותבת, ולא על-ידי אילוצים חיצוניים – הנראים כאנאכרוניסטיים – של מעטפה, בול, בית-דואר ותיבת המכתבים הצמודה לקיר הבית. הבדל נוסף קשור באינטימיות הכתיבה שהתקיימותה, בהתכתבות האינטרנטית, הוא במרחב וירטואלי המתקיים בין שני הכותבים בלבד, ללא התערבות יד ועין של מתווכים אחרים. בפתיחת כל קטע כתיבה בהתכתבות אינטרנטית זו, מצוין שם או כינוי של המוענ/ת, הנמענ/ת, זמן הכתיבה המדויק, התאריך והשעה, ונושא המכתב המנוסח – כנתבע מז'אנר הכתיבה האינטרנטית - במילים בודדות. שפת ההתכתבות האינטרנטית מושפעת אף היא מז'אנר הכתיבה, כך מכנה הרופא את נמענתו החולה-הלילית: 'נחש מקלדת... הקשה (!) שלך מפילה למשכב יותר מכל מחלה שהכרתי... נחשית כמוך תלויה בחסדיו של עכבר." זמנה של התכתבות אינטרנטית זו הוא ההווה הנוכח, החולף כבזק, והוא אנלוגי ומייצג את זמנה של האישה הכותבת החולה אנושות והנלחמת על חייה.
הספר עוסק בגוף הנשי הן כבשר ודם והן כהווייה המעומתת עם הרוח ה(א)נ(ו)שית. העיסוק הראשוני הוא ב'פנים', הן הקונקרטיות, הן כשימוש-לשוני מטפורי, והן כאידיאה. כך, בתחילת ההתכתבות שולח הרופא אל לקוחתו את תמונות פניה לפני הטיפול ואחריו, את ההדמיות, ומציע שיקבעו תור נוסף כדי להעריך לאן 'פניה' כפי שהבטיח לה בפגישתם 'פנים אל פנים'. הגיבורה הנשית, המנותחת בפניה, שהיא עצמה בעלת 'פנים קורנות', מבהירה לרופא כבר בפגישתם הראשונה: "שפנים קורנות מעידות על שביעות רצון...", ומביאה כהוכחה את סיפורו של משה רבנו שאחרי המפגש עם אלוהים "קרן עור פניו". הרופא משפץ הפנים טוען ש: "הפנים הם מפת הנפש... מציגות לראווה את הפנים והן מקום המפגש עם החוץ". עיסוק מגוון ומורכב זה ב'פנים' מייצג את הפואטיקה המרובדת והעשירה של הרומן המשלבת בין ההיבט הפיסי-גופני בשר-ודמי, ללשוני ולהופעותיו בתרבות היהודית לדורותיה.
האיבר המרכזי – לב הפנים – השזור לאורכו של הספר הוא ה'עין'. 'ע' היא האות הפותחת את שמה הפרטי ואת שם המשפחה של הסופרת – עמירה ערן, ובתוספת האות נ', שצירופן יוצר את המילה 'עין', גם את שמה של גיבורת הספר 'ענבל ענבר'. גיבורת הספר חותמת חלק ניכר ממכתביה האינטרנטיים בכינוי 'עיני', וכך גם היא מכונה על ידי מוענה הרופא. בפתיחת הספר מוזכרת ה'עין' בהקשר לניתוח למתיחת עפעפיים שמטרתו הצערת המראה: "אפקיד את מראית העין בידיך. כמשרתה ואדונה של תרבות כוח [...] המתגייסת למחוק את סימני ההשמנה וההיריון...". הרופא המתפתה לפיתויי החולה ה'לילית', מבחין בכפל פניה ומכנה אותה באהבתו: 'עיני העצומה לרווחה', 'עיניים שלי', ו'עיני, בבת עיני". בהמשך, דורשת החולה מרופאה להפעיל את מידת ה'עין תחת עין', ומבקשת לעצמה את ארבעת גפיו במקום הארבע שניסר מגופה. ה'עין' מבטאת את ליבתה של האישה הנלחמת על חייה המבקשת לסמן את גבולות מהותה ונוכחותה בעולם, תוך שהיא כואבת את גופה ההולך ומתכלה: "בלבי אני יודעת שמה שהוא אני חייב להיות יותר מסכום התופעות שהמכשירים מדווחים עליהן [...] מה מכל מה שקורה לי [...] הוא 'אני'. תגיד לי 'אתה' [...] המתגייס להחיות בי את ה'עיני'". עם התקדמות המחלה, כשהמספרת החולה מרגישה שגופה מתאיין והולך היא מחליפה את ה'עין' ב'אין' ומכתירה את נושאי כתיבתה ב'דואר מאיני' וב:"אין תחת אין". כאשר היא חשה את מותה הקרב היא כותבת לרופאה נמענה: אני אוסרת עליך להכין דברי הספד למה שאני ועיני עוד".
כותרת הספר היא "מראית עין" והיא משקפת את נושאו המרכזי של הספר - ההיטלטלות הקיומית בין 'מראית עין' הכוזבת לבין האמת. כך, היופי הנשי המשופץ, מושא סגידתה של האישה הפוסט-מודרנית, עילת פנייתה אל הרופא המנתח, מוצגת כ'מראית עין'. יופי נשי זה אינו טבעי, אמיתי, אלא הוא תוצר פעולתו הסכינאית של הרופא המנתח, ובנוסף, הוא מובס וממוגר על ידי המחלה המכלה את הגוף. הנישואים – מוצלחים ככושלים – מוצגים כ'מראית עין' כוזבת מול הקשר הנפשי הגופני האמיתי בין החולה לרופא. 'מראית העין' ומולה האמת הן יחסיות וסובייקטיביות. כך, קובע אחד התאומים, ילדה של המספרת, בסיום הספר, שדווקא קשר האהבה בין האם לרופא הוא 'מראית עין', והאמת היא בניצול שמנצל הרופא את האם החולה התלויה בו. 'מראית עין' קיימת גם ב'נקודת חן' שעל פי משמעותה המילולית נועדה להוסיף 'חן', אך מתוכה פורצת המחלה המכלה את גיבורת הספר כפי שהיא עצמה מעידה על כך בתעתועי מילים המעידים על תעתועיה של ה'נקודה': "ולחשוב שהכל התחיל מנקודת חן, שהגזימה במאמציה לעשות לך חנדעלאך... נקודה סולידית שהתחילה כאתנחתא ותגמור כסוף פסוק."
בספר ישנה היענות לתדמיות סטריאוטיפיות של נשיות וגבריות אך גם הפרכה שלהן. כך, לאורך הספר כולו, האישה שכובה מאוזנת על מיטתה ב'חדר משלה', הן בביתה שלה והן בבית החולים. לעומתה הרופא עומד, מאונך, לצד מיטתה, בא ויוצא מגופה, חדרה, בית החולים, כמו גם מרחיק בנסיעותיו מחוץ למדינה. האישה חולה באיברי גופה הנשיים המדביקים, גוררים, נדבקים ונכרתים זה אחר זה, בעוד שהרופא מיוצג דרך ידיו המממשות את הווייתו המקצועית. האישה זבה את נוזלי גופה, בעוד שהרופא מבהיק תמיד בחלוקו הלבן הנראה מרחוק. בה-בעת, במהלך הספר כולו, האשה משתחררת מהווייתה הגופנית-חומרית, תוך דבקותה בכתיבה רוחנית אינטלקטואלית. במהלך הספר יוצרת הכותבת הבדלה ברורה בין המוות הגברי-ישראלי לבין המוות הנשי. כך, ביום הזיכרון, בקטע שכותרתו 'במותם ציוו לנו את החיים', היא כותבת: "אני מקנאה בגברים היפים, שמותם בא להם פתע, ובטקס הזיכרון שנארג לכבודו של המוות הזכרי: העמידה הגאה, כברושים, כנרות. אני מקנאה בנפילה הזקורה. לא כהתקפלות המבאישה של גוף דועך לאיטו."
זמנו של הספר, המשרטט את כיליונה של 'המומחית בניתוח טקסטים קלאסיים', הוא זמן יהודי על שבתותיו וחגיו כמו גם על האסוציאציות התרבותיות העולות ממנו. כך, בסיום הספר, עם התקרבותו של חג השבועות, מתבדחת החולה הקרבה אל מותה עם 'ד"ר אסף', מתמחה שנשלח אליה, שבמקום שבועות הוא יחגוג איתה את 'חג האסיף' בעודו אוסף אותה אל אבותיה. בנוסף, תוך שהיא מתנכרת לבעלה ולתאומיה האהובים, היא מבקשת להעמיד כמודל לחיקוי לא את רות המואבייה הדבקה באוהביה הישנים, אלא דווקא את 'עורפה' המפנה עורף לאהוביה.
המילה האחרונה – תרתי משמע – ברומן היא של הרופא. כפי שהיה הוא זה שפתח את ההתכתבות האינטרנטית ביניהם, הוא זה שסוגרה בשלושה קטעי כתיבה משלו. במשפט הנועל את דבריה של האישה הכותבת היא מכנה את הרופא 'מושיעי', ומבקשת ממנו לכבות את המחשב המונח על הכר לידה, תוך הצהרת אהבה ונאמנות לידי הרופא: "טוב לי בידיך." לאורך כל הספר מדומה הרופא, החוזר ומכונה 'פניאל', לאלוהים, ובסיום הרומן, הוא נענה לבקשת 'הכיבוי' של נמענתו. הוא מבין ש'הגיעה העת', ושעליו להפעיל את מידת ה'עין תחת עין', תוך שהוא ממיר את 'שבועת הרופאים' ב'שבועת אמונים' בעודו מתכנן את העירוי האחרון.
הספר מציג שתי דרכי כתיבה המנוגדות לחלוטין זו לזו האחת של האם החולה והאחרת, של הבן/הבת הבריא/ה. כתיבת האם, בריאה כחולה, היא אינטרנטית, נוצרת בזמן הווה מתמשך – וכלה - מרובת קטעים ומשתנה במזגה. זו כתיבה מהירה, עולה על גדותיה, מתלהבת ומשקפת את תנודותיה הקיצוניות של הנפש הכותבת. כתיבה זו של האם היא אמיצה בגילוי הלב והגוף שבה, והיא בוהקת, מרתקת ומושכת תשומת לב לעצמה בווירטואוזיות של שימושיה הלשוניים. לעומתה כתיבת הבן-הבת ב'אפילוג', בסיום הספר, היא חד פעמית, סיכומית, מתייחסת לעבר ומדווחת בלשון פרוזאית יבשה ודיווחית על מהלך מחלת האם. באפילוג זה עולה – בנרמז - האשמת הרופא המטפל של האם בהפרת 'שבועת הרופאים' ובניצול חולשת גופה ורוחה של האם. בסיום דבריה פונה הבת-הבן – המוציא/ה לאור את ההתכתבות האינטימית והחסויה בין אמה לרופאה – לקוראים תוך שהיא מבקש/ת: "ישפוט הקורא את שרואות עיניו."
יפה. למדתי. תודה.
השבמחק