הכל בסדר – האמנם?

על הכל בסדר מאת אפרת שטיגליץ.

הכל בסדר ספרה החדש של אפרת שטיגליץ הוא ספר סוחף. לטוב וגם לרע. עלילת הרומן מתמקמת בצומת העצבים החשוף של כל קורא – הפחד ממחלה קשה.
סוזאן סונטאג בספרה  הידוע המחלה כמטפורה מציינת את התופעה  הרווחת של התייחסות למחלה דרך  מטפורות תוך שהיא מתארת את מסכת  הדמיונות והאגדות שנרקמו סביב  מחלת הסרטן, וקודם לכן, סביב מחלת  השחפת. סונטאג מצביעה על השימוש המוטעה שנעשה בתדמיות המחלה בתרבות, בעודה  מדגישה שהחולי אינו מטפורה ושהדרך הנכונה לראותו היא זו השוללת חשיבה בדימויים. כך בדיוק עושה שטיגליץ בספרה החדש  בו היא  מתארת את מחלת הטרשת הנפוצה כפי שהיא על גילוייה הריאליסטיים המדויקים ללא כחל וסרק וללא כל מטפורות. בדיבור בגוף ראשון יחיד, קולח ומדויק מספרת הגיבורה  את שלבי התמודדותה עם מחלה  של גיבורת הספר 'בת ארבעים ושלוש, אמא לשני בנים, גרושה וסטודנטית לספרות במסלול לכתיבה יוצרת'.

בספר מתוארים בפירוט שלבי המחלה השונים: השלב הראשון של הופעת סימפטומים גופניים ונפשיים שונים  בלתי מוכרים ובלתי מובנים וניסיונותיה העקשניים של המספרת להתעלם מהם ולהדחיקם: "החלטתי להתעלם מהאצבעות המנומלות, להשתדל לא לחשוב עליהן ובעיקר לא לדבר עליהן עם אף אחד. זה יעבור. ילך כמו שבא. יצא כמו שנכנס.".  תוך כדי כך מתוארת גם טעותם החוזרת ונשנית של הרופאים  השונים בגילוי המחלה והאשמתם המרומזת על אישיותה ההיסטרית של האשה הניצבת לפניהם: "הרופא בדק את עיני. הוא לא רואה שום דבר חריג, הוא לא מבין על מה בדיוק אני מתלוננת. אין לי כלום. [...] כאילו שאני קצת לא בסדר, נוירוטית, היסטרית" השלב השני, איתור המחלה על ידי הרופאים ומסירת המידע למספרת  מתקבל על ידה  בסוג של השלמה והבנה ואף מציאת הסבר אוטוביוגראפי-פסיכולוגי לפריצתה של מחלה מסוימת זו בראשה ובגופה: "טרשת נפוצה. [...] לא הופתעתי. [...] תוך כדי ההסבר התברר לי שזאת מחלה שמתאימה לי. הרי תמיד, [...] עשיתי הכל בתוך הראש שלי, ולבד, [...] תמיד ראיתי ושמעתי הכל [...] ברגעים של חוסר אונים וזעם הטחתי בקירות את הראש העמוס הזה שלי, [...] כמה כבר אפשר להעמיס על ראש אחד? [...] לא פלא שיש בתוכו טרשת." עיקרו ורובו של הספר עוסק בהסתגלות למצב החדש הכוללת תגובות קוטביות ובהן היאטמות,  הדחקה וחוסר יכולת להבין את המצב החדש, ומולם,  תחושת אבל עמוקה על כל שייגרע ויישלל מהמספרת בשל מחלתה: "קרסתי לתוך הכורסה ופרצתי בבכי. בכי של חושך מוחלט, של כאב נטו, אבל על עצמי, צער על חיי. [...] הטרשת הזאת היא בעיטה באמצע הבטן, אגרוף בפרצוף, מכה אחת, חזקה, שמפילה לקרשים. נוק-אאוט. סוף."

הכל בסדר הוא רומן נשי מובהק. כך הדמות המרכזית בספר היא אישה, נקודת התצפית והקול המספר את הסיפור הם שלה,  והקונפליקטים  מולם היא מתמודדת הם נשיים במובהק: גירושים, הורות יחידה לשני בנים שאחד מהם בגיל ההתבגרות, חברות עם נשים, בדיקה חוזרת של מערכת היחסים עם ההורים המבוגרים   והתבוננות עצמית ביקורתית בהתנהלות החיים הבורגניים מנקודת תצפית  של אמצעיתם.  קונפליקטים מוכרים  אלה מועצמים ומוארים באור חדש כשמשתלטת עליהם בעוצמה רבה המחלה.  מצוקתה העיקרית של המספרת, עוד לפני גילוי מחלתה, היא תחושה של ריק, שיממון  והיעדר מרכז כובד של עשייה משמעותית מעניקת משמעות. המספרת כמעט ואינה עובדת מחוץ לבית, ומטלות חייה  הבלעדיות הן במרחב הנשי הקלאסי: טיפול בילדים, שגדלו, ופעולות שגרה במשק הבית: "קניתי, חתכתי ופרסתי, בישלתי וטיגנתי, הסעתי והקפצתי מפה לשם ולכאן, ובזמני הפנוי, שהיה רב, רבצתי על הרחבה ושיחקתי עם ג'וי". ההיצמדות למרחב הביתי כעמדה נפשית עקרונית של המספרת מקבלת חיזוק ואישרור הן בעזיבת בית הבעל ושיבה לבית האם, ובעיקר, בהעמדת דמותו של חוני המעגל כדמות מודל נשאף אותו היא מציגה בשעת גילוי לב לפני חברתה: "חוני המעגל [...] פשוט נרדם בתוך העגול שלו למשך שבעים שנה. [...] אז גם אני כמוהו, [...] גם אני לא מתכוונת לצאת מהעיגול שלי במשך הזמן שנאר לי, [...] העיגול שלי זה כאן, בבית הזה, ברחוב הזה בעיר הזאת." מצוקה נשית נוספת היא השיבה למצב של 'פנויה', לאחר עשרים שנות נישואים,  בעידן הפוסט-מודרני. כך מתארת המספרת את עצת חברתה, שהתגרשה שנה לפניה, להתחברות לאתרים 'שבעקבותיהם סערו חייה.' היענות המספרת להצעה גורמת לה לתגובה  ילדותית ומבוהלת: "איך הם פלשו לתוך המחשב שלי? [...] גברים ונשים, פנויים ופנויות, מחפשים ומחפשות, כל הקהל הזה ריצד על המסך בחדר-משלי שלי, כאילו נכנסתי לסופרמרקט ענק בתוך קניון. לצאת! הביתה!"  נושא נשי מובהק נוסף הוא חברות נשית, המתמשכת משנות הילדות המוקדמות ועד לשנות הבגרות הנשית, ומתממש באוסי, חברת הילדות, שאחד מתפקידיה הוא לעצב  את דמות המספרת בדרך של אנאלוגיה ניגודית. בעוד שאוסי היא אשת קריירה מצליחה המקפידה הקפדת יתר על ניהול זמנה,  הרי שהמספרת, במיוחד לידה,  מרגישה: "אחת שמבזבזת את החיים שלה, אחת שפעם, מזמן, היה נדמה שיש לה פוטנציאל,  אבל, אופס, [...] הוא נעלם!" המחלה  מעצימה את הפער בין חברות הילדות, וגורמת לקשר ביניהן להיחשף כעקר ומאכזב, ולהמרתו בחברות נשית אחרת שנקודת המוצא שלה היא המחלה המשותפת וההתמודדות אתה.

בעלי חיים רבים מופיעים בספר כשזורים בסיפור חייהם של הדמויות השונות, מהווים אפשרות להעתקת הכאב לזולת קרוב, ומתפקדים כאנלוגיים להן.  כך, בפתיחת הרומן מבקשת אוסי פתרון לגור חתולים שנמצא בחצר ביתה, המספרת נענית ברצון  ומציעה עצמה לאימוצו. עם כניסת החתולה לבית המשפחה,  שזה עתה התפרקה וניתקה מדמות האב,  ממלאה גורת החתול בעצם נוכחותה פונקציות רבות ומאפשרת לכל אחד מבני הבית לבטא כלפיה חמלה ורכות שהם מתקשים לבטא האחד כלפי השני.  החתולה משמשת גם  זרז ומאיץ לתהליכים המשפחתיים, כך למשל,  תוך כדי בחירת שם לחתולה,  מבטא הבן המתבגר את כעסיו על דומיננטיות היתר של האם: את לא מקשיבה, [...] תמיד את מפסיקה אותי באמצע ואומרת את מה שיש לך להגיד ואז אני שוכח מה רציתי להגיד [...]  זה מעצבן נורא!" . חתולי הבית מאפשרים למספרת לבטא  גם את הזעם העצום האצור בה כפי שהדבר ניכר בלקיחת: 'M16 , מרגמה ואקדח חצי אוטומטי'  - כלי נשק משחקיים של בניה -  תוך יריית זרנוקי מים בחתולים הנדהמים.  

כותרת הספר  הכל בסדר חוזרת ומופיעה במהלכו כמוטיב חוזר ומבטאת הן את השקפת עולמה של המספרת ודרך התמודדותה עם מחלתה כמו גם את חולשתו הגדולה של הספר. כך, כאשר המספרת מותשת מגילויי חולשה, מבדידותה וממאבקיה עם בנה המתבגר תוך שהיא מחפשת מנטרה כדי לחזור ולומר אותה מתגלגלות לפיה מילות הסבתא האהובה: ''אלעס אין אורדונג, אלעס אין אורדונג [...] הכל בסדר'. מילים אלה מבטאות גם את עמדתה של המספרת בזמן בדיקותיה כאשר היא נמצאת בתוך מכונת הרנטגן המאיימת הנראית בעיניה כ'מערת קבורה מודרנית [...] סרקופג' היא עונה לשאלת הטכנאים 'הכל בסדר' , כך גם כאשר היא מתכוננת להגעתו הראשונה של אביה האהוב למרכז לטרשת נפוצה היא חוזרת ומתרגלת את הצירוף המוכר והממסך : "יהיה בסדר, הכל בסדר, זה מה שתגידי,"  צירוף זה חוזר כתשובה מוכנית מוכנה ושגורה לכל דואגיה -  אביה, אחיה,  חברותיה והאחיות במכון בתל השומר. אלא שהצירוף 'הכל בסדר', הקלישאי והמשומש עד זרא,  מבטא גם את חולשתה של המספרת בהיאחזותה בשגרת היום יום התקועה והחתומה, כמו זו של חוני המעגל,  שעוד לפני מחלתה נתפסה בעיניה כריקה משמימה ומבטאת החמצה גמורה של החיים.

חסרונו של הספר כמו גם יתרונו הוא בהיותו 'סוחף'. הספר נקרא במהירות רבה תוך האזנה קשובה למונולוג וידויי של גיבורה חולה המתמודדת עם מחלתה, אלא שהוא נעדר מורכבות שתאלץ את הקורא להתעכב, להשתהות ולתהות על משמעות הכתוב. תוך כדי היסחפות בקולה הכואב, האותנטי והמדויק של המספרת,  מתעוררת השאלה בדבר ההבדל המתבקש בין וידוי נשי, אישי וחושפני,  היכול להופיע  כרשימה בעיתון,  לבין עיסוק במחלה כלב-לבו של טקסט ספרותי. שילוב שמה של הסופרת 'אפרת' במהלך הספר, כמו גם שם המשפחה 'שטיגליץ', מעלימים גם הם את קו ההפרדה המתבקש בין וידוי אוטוביוגראפי חשוף לבין יצירה ספרותית הדורשת מורכבות ו'כיסוי' מלבד ה'גילוי'.   כך, גם כאשר יש פוטנציאל ל'תחבולה ספרותית' שתעבה את המארג הספרותי,  הרי שגיבורת הספר, בת דמותה של הסופרת,  ממהרת לפרקה ולהסבירה בדידקטיות מורתית המחבלת במורכבות הקריאה.  כך למשל, כאשר נכנסת המספרת לחדר השירותים  בביתה ומתארת את המראה ששקיפותה נעכרה, את השחרתם של פסי הגומי המקיפים אותה, כמו גם את היחלשותו של  זרם המים במקלחת,  היא ממהרת לפרש ולהסביר: "התופעה הזאת יכולה לשמש כסמל לחיים משותפים שמעכירים ומשחירים עם השנים, [...] את הזרם החסום אפשר להוסיף לדימוי היחסים בין בני זוג."

הספר מזכיר בחטף  נושאים חברתיים פוליטיים אקטואליים אבל בלי לומר לגביהם אמירה חדשה או משמעותית.  כך למשל, מציינת המספרת  'טיל קסאם שנפל בנגב הצפוני',  ו '3759  חיילים אמריקאים נהרגו עד היום בעיראק'  אלא שהיא  אינה רותמת מידע פוליטי  זה  למהלך סיפורי  כלשהוא או לצורך נקיטת עמדה לגבי התרחשויות פוליטיות בארץ ובעולם. אזכור פרטי מידע אלו ושמיטתם המיידית  יוצר רושם של  עודפות, רפיון ורישול בבניית היצירה הספרותית. בנוסף לכך, הדמות הנשית מעוצבת במוגבלותה ובצרות עולמה בהתאם להצהרה הנשית ידועה: 'רק על עצמי לספר ידעתי/ צר עולמי כעולם נמלה',  באותה דרך מזכיר הספר, ושומט מיד,   את האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים  אבל בלי לנסח לגביה אמירה כלשהיא.  

 יצירות ספרות רבות מעמידות במרכזן דמות שבחייה חל שינוי קיצוני בעקבות מחלה, והידועות שבהן  הגלגול של קפקא ומותו של איוואן איליץ' מאת טולסטוי. בספרים אלו  ההתמודדות עם השינוי הנורא בעקבות המחלה מביא את הגיבורים,  ובעקבותיהם את הקוראים, לתובנות מעמיקות על טבעו של האדם, על מהלכם השגור האסוני של החיים,   ועל יחסה המנוכר דרך קבע של הסביבה והמשפחה הקרובה  לאדם החולה. תובנות אלו מטלטלות את עולמו של הקורא, עוקרות אותו משגרת חייו תוך שהן הופכות את תהליך הקריאה למשמעותי וחווייתי.  חוזקו וחולשתו של ספרה של שטיגליץ מובע בכותרתו  הכל בסדר. מצד אחד, משתמעת בו החלטתה האמיצה של המספרת שבדמי ימיה חלתה במחלה קשה לחזור לשגרת יומה, ומצד שני, מצביעה הכותרת על הימנעות מהתבוננות תת-קרקעית במצב המחלה על כל מורכבותו, אימתו והתובנות העולות מתוכו.