וככל שהם יותר ביחד אני יותר לחוד.

על נערה – מאת אלונה פרנקל

יחודו של ספרה החדש של אלונה פרנקל  נערה הוא בנקודת התצפית הילדית, המשתאה דרך-קבע,  הכפוייה לחזור ולקרוא-מחדש בשמות-חדשים לאירועים ולמקומות המוכרים. פרנקל חוזרת ומספרת את ה'סיפור' העומד בבסיס ההוויה הישראלית -  'משואה לתקומה'  - תוך שהיא מתבוננת בו מחדש ויוצרת דה-אוטומטיזציה שלו.

פרנקל מספרת סיפור זה בקול ייחודי  של מי  שבעל כורחה הייתה שותפה בגופה ובכל מהלך  שנות ילדותה ובגרותה המוקדמת להליך היסטורי זה  אך חשה  תמיד חיצונית  וזרה לו.   ספר זה  מהווה המשך לספרה הקודם של פרנקל ילדה  (2004), כפי שהדבר ניכר בשמירת קולה של הילדה-הנערה המספרת, בפרטי הסיפור האוטוביוגראפי  ובפואטיקה הייחודית  בה היא חוזרת ומשתמשת.  עטיפת שני הספרים – הישן והחדש - כאלבומי תמונות/ספרי-זיכרונות 'של פעם' ותוספת תצלום הנערה לתצלום הילדה, שניהם תצלומיה של אלונה פרנקל עצמה,  ממחישים את היות הספר החדש המשך לקודמו.   

הספר  נערה על פי שמו ותכניו הוא סיפור חניכה והתבגרות  ותו הפתיחה שלו הוא דם הווסת הראשונה שמקבלת הנערה-המספרת בדרכה  מטריאסט באיטליה לארץ ישראל: "לראשונה זרם הדם באונייה גלילה המגעילה שהובילה את אמא שלי, את אבא שלי ואותי,  ועימנו עוד הרבה מאד אנשים אפורים, שחוחים ולא הכי נקיים, לארץ הזאת, ובשלושים ואחד בדצמבר שנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע השלימה את מסעה ועגנה בחיפה."  כך, בהתאם לפואטיקה של משפט זה,   שוזרת פרנקל לאורך היצירה כולה,   בריבוי פרטים קטלוגי,   את  הסיפור האישי-גופני-אינטימי  בסיפור הקולקטיבי-לאומי פוליטי, ומממשת בכך את  המאפיין הסגנוני הבולט ביותר בכתיבתה למבוגרים  -  כתיבה ילדית מיתממת.  בהתאם לכך, היא אינה מבדילה בין  האירוע ה'גדול' (עלייתם של ניצולי השואה לארץ),  ל'קטן' (קבלת דם הווסת הראשונה),  ובכל מקרה  כורכת אותם יחד, מערערת על הירארכית החשיבות המקובלת, מהפכת ביניהם ויוצרת סדר קדימויות חדש ואחר. תיאור האוניה המעלה את פליטי השואה לארץ  בחרוז המצטלצל והמיתמם,  החוזר שוב ושוב במהלך הספר - 'גלילה-המגעילה' -   מבטא את היחס הילדי-אותנטי מנפץ המיתוסים המאפיין כתיבה זו. ביטוי נוסף להיות הספר רומן חניכה והתבגרות נשי  ניכר בעיסוק הרב בגוף הנערה ההולך ומתפתח ובתחושת המיאוס שלה כלפי השינויים החלים בו: "ואני ממשיכה להשתנות. 'להבשיל' – כך אמא שלי אומרת. את נערה מבשילה. [...] הגוף שלי בעיקר מביך אותי. [...] עד מתי תימשך הצמיחה הזאת מלפנים? [...] כנראה אני שמנה. זה איום ונורא." כך, גם התיעוב כלפי הבגדים, כולל החזייה הראשונה ובגד-הים ,  'יד שנייה',  שהיא מקבלת מחברותיה  של אמה, חוסר יכולתה להתבונן בעצמה במראה  כמו גם תחושתה ובחירתה להיות 'רואה ובלתי נראית'.

במרכז הספר מתוארת משפחה יהודיה  - מנוסתה מאיומים אנטישמיים בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה, הגעתה לארץ וניסיונות ההתאקלמות בה - בגוף ראשון רבים: "אנחנו יוצאים את שערי הנמל. [...] אנחנו הולכים וכושלים".   האב עגומומי, שתוק, מופנם, ומודאג דרך קבע  לגורלם של 'הליפטים'  כל רכוש המשפחה שנשלח באוניית משא מקרקוב,   ומת  בארץ לאחר מספר  התקפי לב בהיותו בן 58. דמות האם דומיננטית במיוחד, סיפור חייה מעוצב בריבוי פרטים תוך תיאור היחס האמביוולנטי של הבת המספרת כלפיה.  האם ילידת אושווינצ'ים בפולין, בצעירותה חברה בשומר הצעיר, עלתה לארץ ישראל, היתה חלוצה חלתה עזבה וחזרה לפולניה.  בזמן התחבאות המשפחה הקטנה, בזמן מלחמת העולם  השנייה, מתפקדת האם כ'אמא ציפור', כפי שמכנה אותה האב בהערצה, כאשר היא יוצאת שוב ושוב: 'מהמחבוא ברחוב פנינסקה [...] סיכנה את נפשה, וחזרה עם לחם, עם ציקוריה, עם קוביית סוכר'.  עם הגיעה לארץ כפויה  האם לחזור ולספר את סיפור עברה המסויט של המשפחה: " אמא שלי הייתה זאת שסיפרה. [...]  על הגרמנים, המלחמה. ההפצצות, הבריחה, הגטו, הרעב, הכינים, האקציות, [...] מצעדי המוות. רעב ורעב ורעב."  תחושתה של הבת המספרת, הכפויה לחזור ולשמוע את סיפורי האם, שאף אחד לא מעוניין לשמוע את סיפורי האם הן בהקשר האישי והספציפי והן בהקשר החברתי-פוליטי בן-הזמן: "איש לא רצה לשמוע, [...] ליבם אטום [...] זה בכלל לא איכפת להם [...] זה לא נוגע להם [...] הם הרי ותיקים. ואלה בכלל סיפורים עלינו – על היהודים הגלותיים. הם הרי הורים של צברים גיבורים! להם זה לא היה קורה? ואולי גם הם אנטישמיים?"

במישור הגלוי והמוצהר חוזרת ומבטאת  הבת-המספרת את רתיעתה  - המלווה ברגשי אשם – מכפייתיות הסיפור של האם ומאי-רגישותה להסתייגות הסביבה מסיפוריה:  "אני לא רוצה להיות כמו אמא שלי. אני מתביישת באמא שלי. [...]  אוי לאותה כלימה בזוייה ועלובה. אני בת כל-כך רעה." לעומת זאת, במישור הסמוי, הבלתי מודע לבת המספרת,  היא מתפקדת כ'נר-זיכרון' ו'כנושאת החותם' בעודה ממשיכה ומנציחה  את סיפורה הכפייתי של אמה. כך הבת  עצמה חוזרת ומספרת את סיפור האם  ואף מעלה אותו על הכתב הן בספרה הראשון ילדה  והן בספרה זה נערה תוך שימוש כפייתי באותן חזרות שאפינו את דיבורה-סיפורה של האם.

שמה הפרטי של המספרת כורך איתו   עיסוק בגלגולי עברה ובדרכי היקלטותה בארץ. כך תחושת זרותה ואחרותה בהיותה 'העולה החדשה היחידה [...] בבית חינוך בצפון תל-אביב'. כך  גם מנהל בית הספר השואל לשמה בשפה שאינה מבינה,  ולתשובתה:  'אילונה' -  הוא אומר: "אילונה? אצלנו אין שם כזה, אילונה. כאן, אצלנו, בארץ, נקרא לך אילנה. זה שם עברי הולם." שינוי שם זה חוזר ומעלה  בתודעתה את שינויי השמות הקודמים בחייה הקצרים. כך עם פרוץ המלחמה, כאשר מגיעה השמועה על חיסול הגטו בו נמצאת המשפחה הקטנה, מוצאים ההורים מקום להתחבא כשהתנאי הוא 'ללא הילדה'. 'הניה סרמט', נוצריה שסוחרת בחיי ילדים יהודים,  מסכימה להביא את הילדה הקטנה לכפר של הוריה בתנאי שתהיה ילדה נוצרייה  ששמה אירנה סרמט: "לימדו אותי ששמי לא אילונה, אילונקה, אילוסיה, אילקה, אילצ'קה – מעתה אני אירנה. [...] אירנה, אירנה אירנה סרמט.". עם השלכתה-השבתה למחבוא הוריה היא חוזרת לשמות החיבה של ילדותה המוקדמת. תיאור שינויי השם מסתיים בהווה הארצישראלי, והנימה הילדותית המשתאה מעצימה את הביקורת כלפי תהליך הקליטה בארץ: "ועכשיו, כאן במדינה של בני האדם היהודים, כשלא צריך  להסתתר משום דבר, שוב שינו את השם שלי – ואני אילנה. זה איום. זה די נורא."

בנוסף, מתארת  המספרת  את 'מסדר הלעג'  שעורכים  לה 'הצברים' כשהם לועגים לאי הבנתה את שפתם,  לבגדיה הגלותיים ומסרבים לשבת לידה בכיתה.  כך גם הכינויים שמצמידים לה בני כיתתה הצברים  בניצוחו של בן-דודה הצבר: "ניצולה, אוד, אודה, עולה חדשה, סבונית, פולישה דריבקה". כינויים אלה מבליטים ומנציחים את אחרותה וזרותה הן להוויה הצברית והן את מיקומה העקרוני בעולם. כך, בביקורה החד פעמי במעוז הצבריות של אותן שנים 'הצריף של התנועה',  בעודה מתבוננת בהמוני נערים ונערות 'כולם מתרוננים, עליזים, צוהלים' היא חשה: "הם כל-כך ביחד, וככל שהם יותר ביחד אני יותר לחוד. הכי ילדה קטנה. הכי זקנה."  התיקון שמוצאת לעצמה הנערה- המספרת  הוא השתקעות בספריה, עולמה התרבותי הייחודי לה, ובמיוחד,  בכישרון הציור שלה ובראייתה הציורית. כך, במהלך השיעורים כשאינה מבינה דבר מהמדובר,  היא מציירת במחברותיה בעפרונותיה המיוחדים, ודרך כישרון זה היא משתלבת בחברת הילדים  שמבחינים בו ומבקשים ממנה לקשט את מחברותיהם וקירות הכתה. ראייתה הציורית של המספרת מאפשרת את היקסמותה מנופי הארץ. כך תיאור התפוזים המתגלים לעיניה ביום הגיעה ארצה: "אה! אז ככה הם גדלים להם, התפוחים מזהב. התפוזים. [...] וכשהם תלויים ככה על ענפי העצים [...] אז הם עוד יותר מקסימים: אלף שמשות קטנות!".

היבט בולט ביותר בפואטיקה  של פרנקל הן החזרות העקשניות על מילה בודדת,  על משפטים שלמים  על שמות אנשים  ובעיקר על  פרטי ההתרחשויות הטראומטיות מתוך סיפור  עברה של המשפחה. כך חוזרת פרנקל  שוב ושוב על שני שמות זרים המספרים את ספור עברה של המשפחה,  האחד 'יוזף יוזק' "הנגר האלכוהוליסט, זה שהסתיר אותנו כשהמלחמה היתה בעולם והגרמנים צדו ורצחו יהודים" והאחר  'הניה סרמט' שתמורת כספם של ההורים וסתימות הזהב שבשיני האם החביאה את הילדה הקטנה בכפר של הוריה ולאחר שאזל כספם של ההורים השליכה אותה בחזרה למחבואם למרות התנגדותה המפורשת של האישה המחביאה.

היבט נוסף של הדיבור הילדי, הייחודי לפרנקל בשני ספריה,  ניכר באופן שרשור פרטי הסיפור שתחילתם בחפץ אגבי שדרך החזרה הכפייתית עליו, תוך הוספת עוד ועוד פרטים,  כספיראלה נפתחת, נפרש  סיפור החיים כולו. כך למשל נפתח הספר בכתיבה כמו שירית, בשורות קצרות ומדורגות: "הדם זרם והיה קר. / אני מתעוררת במיטה משונה. /  היו לי הרבה מיטות, תמיד משונות." כשבהמשך מוזכרות  המיטות השונות  של המספרת  המספרות את  סיפור הילדות והנערות  הטראומטי. מאפיין פואטי נוסף  הנובע אף הוא מנקודת התצפית הילדית, המשתאה, החיצונית  למתרחש הוא הצורך לקרוא בשם-חדש לדברים המוכרים והשגורים ובכך ליצור הזרה והתבוננות חדשה בהם, כך למשל מכונה ישראל 'המדינה של בני האדם היהודים', - ה'נאצים'  - 'בני האדם הגרמנים' וה'עברית' -  'השפה שכותבים אותה הפוך'.

מאפיין נוסף של הנערה המספרת הוא ההיטלטלות בין בורות לכאורה, כפי שהמספרת מעידה על עצמה ב'עידוד' מורותיה השונות,  לבין  מטען תרבותי עשיר ורחב היקף  אותו היא מזכירה בהקשרים שונים כך למשל המוכר קהה העור המוכר לה 'צוף' ב'קיוסק' התל-אביבי דומה בעיניה ל'דיוקנו של המשורר הרוסי פושקין'. עולם האסוציאציות שלה מעיד אף הוא על  העושר התרבותי שלה כמו-גם על זרותה  הבסיסית והעקרונית לחוויה הישראלית. כך היא שומעת ברדיו שיר של 'זמרת אחת, שמה שושנה. היא תימנייה. סיפרו לי את המילים של שיר אחד שבעבע מהגרון שלה על BABEL-VAD   - וזה לא היה שיר על איסאק באבל שכתב על בניה קריק מאודסה, על חיל הפרשים האדומים ועל בודיוני. זה שיר על גיבורים נערים שנפלו."

ביטוי נוסף לראיה הילדית  היא ההשוואה בין קרובים-רחוקים הנאמרת  בטון הילדי-משתאה ומבטאת אף היא  את הביקורת השזורה בספר כולו  הן כלפי התנהלות הישוב היהודי בארץ בזמן המלחמה, ובעיקר, כלפי תהליך הקליטה המנוכר והאטום מצד תושבי הארץ הוותיקים וילדיהם הצברים כלפי חוויית האימה והניצולות של פליטי השואה.  כך  למשל דרך  הקושי להפיק להבת אש  משווה  הבת המספרת, בדיבור משולב עם אמה,  את החיים בארץ ישראל  לעומת חייהם שלהם במסתור בפולין בשנות המלחמה: "הרי הם ישבו להם כאן. פרוספריטי קטן נהיה להם מהמלחמה. ועל הפתיליות המסריחות שלהם אפו לעצמם עוגות המדיפות את ריחה של מצית הפח [...]ואנחנו התחבאנו מבני האדם הגרמניים, ובמחבוא שלנו אבא היה לוכד [...] את קרן השמש התועה [...] וגונב ממנה האש כמו פרומתאוס..."; כך למשל דרך הספרה 'שש' משווה המספרת  -  בהיתממות ילדית  – בין מספרם של  נופלי מלחמת השחרור לבין מתי השואה: "אפילו כשהייתה המלחמה של כאן – מלחמת השחרור הקשה והאיומה - יותר מששת אלפים נערים טובים, יפים, מוכשרים ואהובים נפלו באותה המלחמה, וביניהם אורי,  [...] ששת אלפים. שוב המספר הזה, שש. אני מעדיפה שבע."  כך דרך התעכבות חוזרת ונשנית על הפועל 'נפל' היא משווה בין דרך המוות - והתקבלותה במדינת ישראל הצעירה- של חיילי מלחמת השחרור והיהודים בשואה: "פרצה המלחמה הנוראה, המלחמה לעצמאות, [...] רבים כל כך נהרגו. גם אורי, הבן הזהוב של סוניה, נהרג, כלומר נפל. הבחורים שנפלו במלחמה לא נרצחו, לא נטבחו, לא הלכו לשום מקום כצאן, לא נחנקו בגז ציקלון [...] לא שרפו את הגופות שלהם בקרמטוריום. הם היו גיבורים ונפלו על הגנת המולדת. הם נלחמו עם נשק ביד – ונפלו." 'נופלים' – בשונה מ"נרצחים' ו'מושמדים' - הם גם הגיבורים המיתולוגיים של מדינת ישראל הצעירה: "טרומפלדור נפל. הוא לא נרצח, לא הושמד, לא חוסל, לא הובל כצאן לטבח, לא הורעל בגז ציקלון-בי ונשרף בקרמטוריום. ולכן הוא גיבור."

תמונת הסיום של הספר מתארת את משכו והפכפכותו של  תהליך הקליטה בארץ.  מצד אחד פנייתו של 'הרס"ר חנניה אמזלג'   לקבוצת החיילות – ובתוכן המספרת -  שזה עתה התגייסו לצה"ל  היא גסה ושוביניסטית:  'מה אתן רובצות שם, פרות הבשן". אך מצד שני,  בעודו מקריא את שמות החיילות העומדות לפניו הוא משיב למספרת את שם ילדותה –  ובכך מאשר הן את זהותה האותנטית והן את התקבלותה כפי שהיא בחברה הישראלית:  "'גולדמן אלונה..."   -  " וכך הייתי לאלונה. לא אילונה, לא אירנה, לא אילנה – אלונה".