"לילה, לילה, לילה אש/ מחר נתחיל מחדש"

על "תמונות מחיי הכפר" / עמוס עוז

במרתף בית רובין, שנבנה קרוב להיווסדו של הכפר, לפני יותר ממאה שנה, ברחוב תרפ"ט, מאחורי גן הראשונים, שרה ירדנה, הצעירה הגבעולית, ליוסי ששון, איש הנדל"ן המבקש לקנות את הבית לצרכי הריסה ומכירה,   שיר ערש הזכור לו מילדותו:  "שן [...] שן במנוחה [...] בוערת הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן, אך אתה לבכות אל תוסף, נומה שכב וישן". סצנה ריאליסטית-אבסורדית זו מהסיפור אבודים,  מבטאת  במוקטן, בבחינת טיפה בים המעידה על  הים כולו, את כל עולמו של ספרו החדש של עמוס עוז:  תמונות מחיי הכפר.

מרתף בית זה, כמו מרתפי בתי הכפר כולם,  עומד בניגוד לחדר הכניסה הגדול והמואר בו מתקבלים, לראשונה, הבאים לבית.  תהליך ההגעה למרתף כרוך ביציאה מחדר הכניסה, בפתיחת דלתות סגורות רבות של מסדרונות, חדרונים, מבואות וכוכים חשוכים ועזובים  ובירידה חוזרת ונשנית במדרגות הבית.  מרתף הבית הוא  אפלולי וחשוך ומחזיקים בו 'כל מה שכבר אין לו מקום בבית', ובין השאר,   פחיות וצנצנות עם מלפפונים כבושים, זיתים, ריבות ומיני מרקחת, תילים של שקים, ארגזים,  תיבות, חביות חתומות וערימות גדולות של ספרים המונחים זה על גבי זה מהרצפה ועד לתקרה. המרתף נבנה על ידי אב הסב, עוד לפני שהקים את הבית, הוא היה חלק מהיסודות, ובשנים הראשונות התגוררו בו בני המשפחה עד שנבנה מעליו הבית עצמו.

במרתף זה פושטות הדמויות את תדמיתן הכפויה,  ומבטאות את פנימיותן האמיתית שאינה יכולה לבוא לביטוי ומימוש ב'אור התכלה העזה' של חיי הכפר השגורים. כך ירדנה, שהגיעה לבית הוריה בכפר כדי להתבודד כמה ימים ולכתוב עבודה סמינריונית על מייסדי הכפר, שבחזותה החיצונית היא 'בחורה שברירית ועדינה [...] כאילו הייתה עדיין תלמידת בית-ספר" , מתגלה במהלך הורדתה למרתף את איש הנדל"ן כלילית מפתה ומכשפת.  היא חולצת את סנדליה וגרביה הלבנות, סימני הבתולין,  ויחפה ו'מחוללת על קצות אצבעותיה' מובילה אותו  למרתף בית אביה.  

המרתף מעלה אצל ירדנה, בת בעלי הבית,  ואצל יוסי ששון, איש הנדל"ן המבקש לקנות את הבית  ולהורסו, זיכרונות ילדות הקשורים לצד הקשה והאפל של אבותיהם.  כך, במהלך הירידה לאפלולית המרתף נזכר המספר שכשהיה ילד בן שמונה סגר אותו אביו במחסן הכלים מפני ששבר מדחום: "אני זוכר את אצבעות הצינה והחושך שמיששו אותי עד שהתכווצתי כולי כמו עובר בפינת המחסן".  בדומה לכך, מספרת ירדנה,   לשותפה הכפוי לירידה למרתף, שבמרתף זה בו הם נימצאים יחדיו היה אביה נועל אותה,  כשהייתה קטנה.  כך היא מספרת שבהיותה  ילדה צעירה, נעמדה ליד שולחן הכתיבה של אביה ובעודה רואה את דפי כתב ידו מלאים מחיקות כבדות ברצותה לשמח אותו ציירה בעיפרון  על כל דף:  'חתול קטן מחייך או קופיף שעושה העוויה". האב הזועם, נעל את בתו במרתף בחושך: "שאלמד שאסור לי לגעת בכתבים שלו ואסור אפילו להסתכל". נעילה זו נתפסת כטראומטית בתודעה הילדה הנעולה והשפעותיה הן  ארוכות טווח כפי שהיא מספרת לאיש הזר שמולה: "אלף שנים נשארתי כאן עד שהוא שלח את סבתא לפתוח ולשחרר אותי. ובאמת מאז אני לא נוגעת ולא מסתכלת. לא קראתי אף אחד מן הספרים שלו,"

בהווה של היצירה, באותו מרתף עצמו,  הופכת הילדה הקטנה הנעולה והמפוחדת, לאישה צעירה נועלת ומאיימת כפי שהיא אומרת לאיש הנדל"ן אותו פיתתה לרדת עימה למרתף:  "עכשיו אני יכולה למשל לכבות את הפנס ולהתחמק מכאן בחושך ולנעול אותך במרתף הזה ואתה תישאר כאן לתמיד." הוויה פנתרית-מרתפית זו מאפשרת לה להיחלץ לרגע   מהיותה  אובייקט-תאווה צעיר ובתולי לגבר החושק  בה, ולהיהפך לסובייקט גברי חושק כפי שהיא מתוודה: "אני אוהבת לפעמים להתפשט לאט-לאט מול הראי ולדמיין לעצמי שאני גבר מורעב שיושב ומסתכל איך אני מתפשטת. משחקים כאלה מעוררים אותי."  ירדנה מושיבה את איש הנדל"ן בכסא הגלגלים של אביה, מסיעה אותו הלוך ושוב לרוחב המרתף, תוך שהיא מבקשת להרדימו בעודה שרה לו את שיר הערש שכב בני.  שיר זה שחובר על ידי עימנואל הרוסי בימי מאורעות תרפ"ט, כשם הרחוב בו מצוי בית המשפחה שבקרקעיתו המרתף, מבטא  את כפל הפנים העקרוני העומד בבסיס הספר: פני שטח המבקשים להרגיע וליישן, מול פני העומק היצריים והגועשים.  כך, מטרתו הגלויה של שיר-הערש , היא להרגיע וליישן, אך מילותיו מבטאות את אימי החיים הן בהיבט המשפחתי-פרטי  כאשר האם והאב נאלצים לעזוב את הבן במיטתו ולצאת לשמירה, והן בהיבט הלאומי-פוליטי בארץ ישראל  של אותן שנים: "בוערת הגורן בתל-יוסף,/ וגם מבית-אלפא עולה עשן." 

הספר כתוב בז'אנר-כלאיים המשלב את עקרונות הסיפור הקצר ועקרונות הרומן, תוך שהוא נענה בכך לעיקרון המופיע בכותרתו: תמונות מחיי הכפר. כל אחד מהסיפורים משרטט  'תמונה' מסוימת מחיי הכפר המתואר,  אך בהיותן מונחות זו לצד זו, סיפור אחר סיפור, הן מפעפעות זו לתוך זו ויוצרות כמעין רומן-אלבומי שלתמונותיו-סיפוריו נקודות דמיון רבות. המשותף לכל הסיפורים הוא בראש וראשונה המקום, הכפר 'תל אילן',  שבשמו מכיל את דיאלקטיקת ההפכים המאפיינת את המקום,  מצד אחד ה'אילן' כמבטאו המובהק של הטבע על צמיחתו והתחדשותו, ומצד שני 'תל' – ערמה של חורבות עתיקות שמות רחובות הכפר -  'המייסדים', 'תרפ"ט' -    מוסדותיו - הצרכנייה, הספרייה ובית התרבות -   'גן הזיכרון' ו "אנדרטה קטנה ומאובקת, [...]  לזכר חמישה ממייסדי הכפר שנהרגו לפני מאה שנה בהתקפה של פורעים', מבטאים את אופיו של המקום. תל-אילן הוא כפר ישן ומיושן, תרתי-משמע, חסר  רלבנטיות להווה של מדינת ישראל בשנות האלפיים, זמן כתיבת הספר, ה'אילן' שבו גדל פרא והמקום כולו נהפך ל'תל' – גבב מוזיאוני, שאין לו  דורש ומתעניין והמשמר את עברו בתוכו ולעצמו. 

הדמויות בספר, אנשי הכפר, חוזרים ומופיעים בסיפורים השונים ומעצבים אף הם את אופיו של המקום. דייריו הקבועים  של הכפר הם זקניו בני השמונים-תשעים.  היא רוזליה, ישישה חרשת בת , 90 מהסיפור יורשים השוכבת דרך קבע במיטתה, שבנה אריה צלניק בא לגור איתה לאחר שנעזב על ידי אשתו ובתו, או פסח קדם בן השמונים ושש, מהסיפור חופרים חבר כנסת לשעבר שבא לגור בסוף ימיו בבית רחל ביתו בקצה הכפר. דור הבנים עזב את הכפר כמו גם את מדינת ישראל.  כך, בסיפור חופרים,  יפעת, בתם הצעירה של דני ורחל פרנקו 'נישאה לרופא שיניים משגשג בלוס אנג'לס',  בעוד אחותה הבכירה אסנת 'סחרה ביהלומים בבריסל'. הצעירים המבקרים בכפר באים אליו  לשהות קצרה של מנוחה, התבודדות וכתיבה כזה הוא למשל גדעון גת, בן אחותה של רופאת המשפחה גילי שטיינר,  בסיפור קרובים המגיע לא מגיע לכפר כדי להתאושש ממחלה. . בכפר אין כלל תינוקות, פעוטים וילדים צעירים למעט התאומות הצעירות של בני ונאווה, שבהווה של הסיפור, זמן היעלמות אמן נמצאות 'בטיול של בית-הספר לגליל העליון'.

יסוד משותף  נוסף ב'תמונות מחיי הכפר' הוא במאפייני  דמויות הנשים ביצירה.   לכולן שמות ישראליים שורשיים המעידים על שייכותן העמוקה לכפר הולדתן, גילי, רחל, בתיה, נאווה, עדה ודליה,  ועיסוקן כספרניות, רופאות-דאגנוסטיקאיות  אך בעיקר כמורות, מעיד על שאיפתן לטפל, להורות ובעיקר,  לארגן, למיין ולהשליט סדר.  דוגמא בולטת לכך הוא בכפל עיסוקיה של עדה דבש שבשעות הבוקר היא פקידת דואר  המגיעה מדי בוקר בשבע וחצי בכדי למיין את דברי הדואר, להניח מכתבים וצרורות בתוך תאי החלוקה, ואחר הצהריים, פעמיים בשבוע, היא פותחת את הספרייה תוך שהיא מלמדת את קובי המאוהב בה את מלאכת הקטלוג במחשב,  החתמת הספרים החדשים בחותמת הספרייה, עטיפתם בעטיפת  ניילון קשיחה, והדבקת תווית ממוספרת על גב הספר.  מול השלטת סדר, כפייתית, פרודית וחסרת חשיבות זו הרי שעל חייהן האישיים  רובץ צל של כישלון, עקרות, בדידות,  היעדר אהבה ונוכחותה המטרידה של תשוקה ארוטית בלתי ממומשת. כך,  עדה דבש, גרושה כבת 30, המבוקרת לעיתים על ידי 'נהג מכונית סולר', בעודה מנושקת, בין מדפי הספרייה,  על ידי קובי עזרא, בנו בן השבע-עשרה  של בעל הצרכנייה, מהרהרת בילד המת שנולד לה, שאחרי מותו  הודיע לה רופאה  כי  יותר  לא תוכל  להרות וללדת.

הצד היצרי שאין לו ביטוי ומימוש   בחייהן הגלויים של הדמויות בכפר, ובעיקר הנשים,  ניכר בחיות המצויות בבתיהן, בחצרותיהן ובבוסתנים ובכרמים המקיפים את  הכפר. כך לאחר שחוזרת עדה דבש מעבודת הערב בספריה, לאחר המפגש הארוטי-בוסרי עם הנער קובי עזרא היא חוזרת  לבדה לביתה ופוגשת  שם בשני חתוליה, המסתבכים בין רגליה ומתחככים בדבקות בשוקיה, בעוד היא מדברת אליהם, נוזפת ומרעיפה דברי חיבה  תוך שהיא ממלאה להם את כלי האוכל והשתייה. כך גם גור החתולים של האלמנה הנאה והמטופחת  רחל פרנקו, המטופלת באב קשיש ובסטודנט ערבי,  המספרת על טבעו של גור החתולים שלה זה למיקי הווטרינר המאיים לסרס אותו: "הוא כבר יודע איך להתחבא לי מאחורי כרית ולהציץ עלי משם כמו נמר מתוך סבך הג'ונגל, הגופיף שלו ככה נדרך קצת [...] מוכן לזינוק וגם מזנק." התנים, שהופיעו כבר בקובץ הסיפורים המוקדם ארצות התן,  חוזרים להתייפח וליילל גם בבוסתני כפר זה  תוך שהם משיבים ומהדהדים את ייללת הכלבים מתוככי חצרות הבתים.

הדמויות כולן נמצאות בשלב  מאוחר של חייהן  לאחר שסיימו בתבוסה, כישלון והחמצה את פרק הנישואים וההורות. הנישואים מוצגים בכל הסיפורים כמסגרת ריקה ועקרה שהתפרקה מתוכנה. כך, אריה צלניק, מהסיפור הפותח יורשים מגיע לבית בו  נולד וגדל בכפר תל אילן, לגור עם אמו הזקנה לאחר שאשתו נעמה, נסעה אל חברתה הטובה בסן-דייגו, תוך שהיא כותבת לו: "אין צורך שתמשיך לחכות לי. אני עובדת [...] בסטודיו לחידוש הנעורים. [...] לי ולתלמה טוב ביחד, יש לנו קארמה דומה". בתו הנשואה הילה כותבת לו מבוסטון: "אל תלחץ על אמא. תמצא לך חיים אחרים" ואברהם ודליה לוין ישנים בשני חדרים נפרדים בשני קצוות הבית.

הגבריות המזדקנת של זקני הכפר מוצגת כמילולית-אידיאולוגית ריקה ועקרה, כשאמיתותה ניכרת דווקא בגוף הגברי הרופס והנסוג. כך חבר הכנסת פסח קדם, הממשיך לחבוש את כומתת השריונאים השחורה שלו, ממשיך ללהג  על המחלוקת המוסרית שבין פועלי ציון והפועל הצעיר, בעוד הוא     נסוג בגופו ובהתנהגותו לשלב הילדות המוקדמת. כך, מכריחה אותו בתו, רחל פרנקו המורה,  להתקלח פעמיים ביום, היא חופפת ומקרצפת את ראשו, מאלצת אותו להקפיד על הורדת המים בשירותים ועל רכיסת מכנסיו בצאתו וקוצבת לו בנוקשות קוביית שוקולד אחת ליום. אלדד רובין, שמחבר רומנים ארוכים על השואה,  מתואר כנשלט על ידי אמו ואחות הכפר  המבקשת להזריק לו זריקה בעודן מפשילות את מכנסיו  'עד שנגלו אחוריו התפוחים'.  דור הגברים הצעיר יותר, בני החמישים,  מוצגים כאדיבים וקשובים לסביבתם הכפרית אך מנוכרים ואטומים לרגשותיהן וכאבן של נשותיהם. כך, כתגובה מאוחרת לאטימתו של בעלה, בני אבני, ראש המועצה האהוד והמקובל, הקשוב לצרכיהם של כל אנשי הכפר אך אטום לרצונה של חברתו הצעירה לשמור את עוברה ולסגת ממחשבת ההפלה, היא עוזבת אותו ונעלמת מחייו. מול גבריות נסוגה ופרודית זו מוצג עאדל הבחור הערבי הצעיר בסיפור חופרים כמבטא את דרך החיים החיונית והרצויה.  

הפער העקרוני, שאינו ניתן לגישור,  בין פני השטח הגלויים  לבין פני העומק המרתפיים, שהוא לב הספר,  ניכר במיוחד בסיפור הנועל את הקובץ שרים. פני השטח של הסיפור מתארים התכנסות של חברי הכפר לערב של שירה בציבור. האורחים היושבים במעגל  שרים  "שירים של ליל שבת,  [...] שירי גליל וכנרת, שירי חלוצים [...] שירי גשם וחורף, [...]  משירי הפלמ"ח ומשירי מלחמת העצמאות, בערבות הנגב, דודו, שיר הרעות ומשירי נעמי שמר." הנעימות, החמימות וההרמוניה המבוקשים בערב שירה בציבור זה  אכן מושגים, לרגע, כפי שמעיד על כך מספר הסיפור: "טוב היה לנו לשיר יחד במעגל בליל גשם וסערה שירים ישנים מן הימים שבהם הכול היה נהיר לכולם."

פני שטח הרמוניים-לכאורה אלה  נבקעים פעמיים, בפעם הראשונה על ידי הסיפור הלאומי המצוטט מ'חדשות קול ישראל': "מטוסי חיל האוויר הפציצו יעדי אויב שובו בשלום לבסיסם", ובפעם השנייה על ידי הסיפור המשפחתי-זוגי-אישי. פני העומק נמצאים מתחת למיטת הזוג שם בחר בנם היחיד לירות במצחו, באקדחו של אביו,  ושם הוא נמצא לאחר יום וחצי של חיפושים בעוד הוריו ששוכבים בלילה במיטתם לא ידעו שגופת בנם נמצאת ממש מתחתיהם.

מספר הסיפור, בן הכפר שבא להשתתף בערב השירה בציבור, מוצא עצמו נדחף בניגוד לרצונו וכאילו בעל כורחו להיפלט מהמעגל המואר של השרים, תוך שהוא יוצא לחפש את עקבות הבן המתאבד. כך נושאות אותו רגליו לחדר השינה הסגור והנטוש של  זוג ההורים השכול,  ובעודו גוחן יחף על ארבע על השטיח לרגלי המיטה הזוגית, הוא מפשיל את המרבד שמכסה את המיטה הזוגית ושולח:  "קרן אור חיוורת לנסות לגשש קצת בחושך בחלל שבין רגלי המיטה".  סיום זה מבקש לבטא את תפקיד המספר בסיפור זה, ובספר כולו, המסרב להאמין לקול ההרמוני-הרם והקולקטיבי של השירה בציבור, ומוצא עצמו נאלץ, בעל כורחו, להאיר, ולו לרגע,  את המרחב החשוך והמאובק בתחתית המיטה הזוגית שם שכוב ירוי, בידי עצמו,  הבן  המת.