בכל אלה, אכן, יש משהו...

                       על המפץ הקטן –בני ברבש.

כאשר מסיים הסבא, בספרו החדש של בני ברבש המפץ הקטן,  להתבונן ולבדוק   את ה'מימצא' – עץ הזית - העולה כפורח מאוזן בנו, השרוע על שולחן האוכל הגדול במטבח, הוא קובע  נחרצות ש'הבעיה נופלת בין הכיסאות':   העץ, מעצם טיבעו,  שייך לתחום הבוטניקה והחקלאות,  כסוג של 'גידול' הוא בעיה אונקולוגית, בית-גידולו משייך אותו לתחום ההתמחות של אף-אוזן-גרון, והעובדה ששורשיו נטועים מתחת עור התוף ואולי נשלחים לעבר המוח, מחייבת התערבות של נוירולוג. באופן מקביל, נופל – וקם -  גם ספרו זה של  ברבש  בין ז'אנרים ספרותיים שונים:  סיפור משפחה,  סיפור התבגרות,  תאום קטן וממזר לספרו המצליח הקודם מי פרסט סוני (1990), נובלה קרנבלית-פנטסטית, וגם, ואולי בעיקר,  משל  חברתי-פוליטי  היתולי-טראגי על מדינת ישראל בשנות האלפיים.

בדומה למי פרסט סוני, מסופר גם סיפור זה מנקודת-תצפית של הבן במשפחה. הבן מתבונן בסקרנות ואהבה במשפחתו המצומצמת והרחבה תוך שהוא מתעד בפרטנות ובדייקנות,, הפעם בלי מכשיר ההקלטה שליווה את הרומן הקודם, את חיי השגרה של משפחתו, את דמויותיה ובעיקר את 'המפץ הקטן' המערער את שגרת חיי המשפחה  – צמיחת עץ הזית מאוזנו של האב. הילד המתעד גדל במשפחה ישראלית מובהקת שמולידיה, הסבים והסבתות, מייצגים את קורותיו ומקורותיו של העם היהודי מדורות עברו,  כמו גם את העמדות הפוליטיות המקוטבות  של החברה הישראלית בשנות האלפיים.  כך, למשל, באים אלה לידי ביטוי בעמדתם המנוגדת  של הסבא והסבתא לגבי עברה של הסבתא בשואה, ועמדותיהם הפוליטיות הרחוקות זו מזו, הנובעות מאירוע קטסטרופאלי זה. ב'סדנה של דור-שני לניצולי שואה', בה משתתפת אם הילד המספר,  מסבירים הפסיכולוגים למשתתפים ש"החיים שלהם הרוסים לגמרי, גם אם הם לא מרגישים, ושהם בני אדם עצובים ומדוכאים, אפילו אם נדמה להם שהם שמחים ומאושרים, כי הסבל של ההורים הניצולים שלהם חלחל למוחם, ובעיקר הוא חלחל למוח של ילדים שהוריהם הקפידו לשתוק." בעקבות תובנה פסיכולוגית מלומדת זו מחליטה האם לשכנע את אמה, ניצולת-שואה, לספר את סיפורה בעודה מסבירה לה ש: "היא לא נעשית צעירה, ובסוף היא תיקח איתה לקבר את כל החוויות שמחלחלות לא רק לדור-השני, אלא מגיעות אפילו לדור השלישי והרביעי."  לאחר שהסבתא נענית לבקשת האם, ונערכת 'סדנת שואה' בסלון המשפחתי,  מתברר שהסבתא לא זוכרת הרבה כי 'הטראומה מחקה לה חלק גדול מן הזיכרונות'. אלא שבאופן אירוני, מהופך לדרך הקטסטרופאלית השגורה שבה מספרים הניצולים את סיפור עברם, זוכרת  הסבתא רק את המקרים המופלאים 'שבהם כמעט נתפסה, וניצלה רק בזכות נס זה או אחר'. מסקנתה הפוליטית של הסבתא,  בעקבות חוויותיה כניצולת שואה,  היא בזכות הציונות ומדינת ישראל: "היום אנחנו לפחות מרוכזים במדינה משלנו ויכולים להגן על עצמנו." לעומת עמדה ציונית מובהקת זו, הרי שהסבא, אבי האב, קוסמולוג במקצועו,  מתבונן בהוויה הישראלית, כמו-גם בטראומת השואה, דרך משקפיים עובדתיות-מדעיות בעודו מסביר את הסכנה בעצם קיומה של מדינת ישראל: "ההצטופפות הזאת בשטח מצומצם היא דווקא בעוכרינו, כי בשואה הציב הפיזור שלנו אתגר ארגוני וטכנולוגי לא פשוט בפני שונאינו, איך לאסוף את כולם מכל קצווי אירופה? [...] היום, כולנו מרוכזים פחות או יותר במחנה ריכוז אחד בגודל בינוני, שבצד אחד שלו נבנתה חומה ענקית, [...] ובצד האחר ישנו הים, ודי בפצצת מימן אחת, שיזרוק כאן אחמדינג'ד, וכל המדינה תהפוך לכבשן ענק."  עיסוק היתולי-ריאליסטי  זה של ברבש ב'שואה'  ובמדינת ישראל כתוצרה ותוצאתה משקף את אופיו הקרנבלי  של הספר העוסק באתוסים ובמיתוסים המרכזיים של החברה הישראלית תוך שהוא  מתעד אותם באהבה ובחמלה אבל  בה-בעת  הופך אותם על ראשם ומנער את אבק הכובד והשגרה שדבק בדרך הכתיבה הספרותית אודותיהם.

 ליצירה כולה אופי קרנבלי השוזר ומשלב  בעליצות גרוטסקית פרטי עולם רחוקים וזרים זה לזה. כך  חלק ניכר משמות הפרקים  בספר הם ציטוטים מעוותים, מגוחכים  ופרודיים  של טקסטים שונים ורחוקים זה מזה  'הכל בגלל חרצן קטן', מהדהד את שיר הילדים 'הכל בגלל מסמר קטן',  'ניצנים נראו באוזן' את פסוקי שיר-השירים, ו'השמש זרח והזית פרח', כמו גם שם הפרק המסיים  בספר, "והכל ישוב כלא היה" – פרודיה על השורה הידועה מתוך בעיר ההריגה של ביאליק: "השמש זרחה, השוחט שחט והשיטה  פרחה". ביטוי נוסף לצירופים הגרוטסקיים ביצירה הוא  אופן השימוש בדמויות מיתולוגיות, הן מקראיות והן אחרות. כך למשל ניסיונותיה העיקשים של האם לא להתבונן לאחור, לעבר חדר השינה בו מצוי בעלה על הממצא הגדל באוזנו, מושווים לאורפאוס ולאשת לוט, צעקת האב על ניסיונות אשתו לגזום את הגבעול העולה מאביו מושווים לצעקתו של ואן גוך כאשר כרת את אוזנו, ודכדוך האב ההולך לחלון ומביט החוצה למשה המקראי המביט בעצב מהר נבו אל הארץ המובטחת אליה לא יגיע.

הספר המפץ הקטן כולו כתוב תוך התכתבות, הדהוד ומחווה לנובלה הידועה של גוגול האף  שפורסמה ב 1836.  בשתי הנובלות מנפץ אירוע פנטסטי  של היעלמות או הזדקרות של פרט בולט בפניו של גיבור היצירה את שגרת חיי היומיום.  כך, בנובלה האף מתעורר האססור-הקולגי קובליוב  משנתו ומגלה לתדהמתו ש'האף איננו!', וכך, בנובלה המפץ הקטן, מגלה לתדהמתה, אשתו של האב,  המתעוררת לצידו, שתיל של  עץ זית הצומח מאוזנו של בעלה. בשתי היצירות מתבהרת התגלית בשעות הבוקר המוקדמות, לאחר ההתעוררות משינה, ומתלווה לה  משאלת-לב  שההיעלמות או ההזדקרות היא המשך של חלום הלילה, כמו-גם בניסיונות הכחשה והסתרה של הממצא המדהים.  שני האיברים המממשים את המטמורפוזה שחלה בבעליהם – האף הקטוע ועץ הזית השתול  -  מוטבעים בד.נ.א. של בעליהם ומתממשות בהם תכונותיהם ביתר שאת. כך האף הריבוני מממש את גבהות אפו וליבו של אדוניו ונהפך ליועץ-מדינה הנוסע מהודר בלבושו וכובעו בכרכרה,    ועץ הזית שנתלש  מאוזן האף מטפטף את דם האב ומגיב בנענוע עליו וענפיו בעקבות כל התרגשות של האב.  בשתי היצירות,  לאחר הבנת ודאות הממצא – היעלמות האף וצמיחת עץ הזית מהאוזן -  עושות הדמויות שרשרת פעולות שמטרתן טיפול במפגע תוך ניסיונות עיקשים להשבת המצב לקדמותו. כך מתלבט קובליוב האם לפנות תחילה ל'ראש המשטרה' או ל'מחלקת המוסר והמידות', בעודו פונה לבסוף למחלקת המודעות בעיתון המסרבת לפרסם את המודעה האבסורדית.  באופן דומה,  מתחיל מסעם  מרובה התחנות של בני המשפחה בחיפוש אחר הרופא המתאים לטיפול בבעיה.

ביצירתו האף  לועג גוגול לרופא, כנציג הרופאים כולם,   על הפער בין ההבטחה הגלומה במקצועו,  כמו-גם הקפדתו המוגזמת והמגוחכת על אורח חיים בריא,   לבין חוסר יכולתו להועיל לגיבורו קטוע האף. כך, לאחר שאפו של קובליוב נמצא, והוא מזמין את הרופא להשיבו, כהלכה, למקומו, סוטר הרופא  למקום הריק מאף, ומודיע לקובליוב הנדהם  ש: 'אין מה לעשות', ש'בלי האף יהיה בריא לא פחות מאשר עם האף', ומציע לו להניח את האף הכרות  בצנצנת מלאה כוהל, וודקה חריפה וחומץ מחומם,  כך יוכל לקבל בעד אפו סכום כסף הגון ואף מציע לקנותו בעצמו.  

הפרק התשיעי בספר המפץ הקטן   נקרא 'הרופאים של גוגול", שם רופא אף-אוזן-גרון הוא בספרו של ברבש הוא כשמו של גיבור האף – קובליב, ופעולתו דומה לזו של קודמו. כך, לאחר שהוא מתבונן ובודק את עץ-הזית הצומח מאוזן האב,  'חשב המון זמן', אמר שהוא 'ממש לא יודע', הסביר שסל-הבריאות לא מכסה טיפולים כאלה, היציע  לבדוק ב'לאומית' למי שמשלם ביטוח נוסף, 'אופציה אלטרנטיבית', ולפני  שרשם את 'ההפניה',  ביקש  לצלם את העץ כדי להראות לעמיתים ב'וועידה בינלאומית של רופאי אף-אוזן גרון'. הספר כולו לועג לממסד הרפואי הישראלי  על רופאיו ובירוקרטיית היתר  שלו ועל חוסר יכולת להועיל לנזקקים לו.

בניגוד לסיום המפתיע והטוב ביצירתו של גוגול  בו חוזר האף למקומו,  הרי שעץ הזית השתול באוזנו של האב לא רק שאינו נעלם אלא שהוא עולה ופורח ואף מכה שורש באדמת ישראל. העמדת עץ הזית, על ריבוי משמעויותיו הסמליות, במרכז הספר, כמו גם ריבוי ההתייחסויות הפוליטיות, ישירות ועקיפות,  מזמינות קריאת הספר כמשל תוך הצעת פרשנויות שונות.כך למשל כאשר מגלה האם את הממצא, בעודה מתעוררת ליד בעלה היא מעלה בדעתה את הפרשנות הפסיכולוגית-מינית שתתן הפסיכולוגית שלה לממצא: "בעיקר על מין, שהרי האוזן של אבא נקבית, ועץ הזית זכרי." הספר כולו עמוס בניסוחים פוליטיים בני ימינו המזמינים פרשנות פוליטית, כך למשל מנסה האם לתלוש את שתיל הזית עם הופעתו וכישלונה בכך הוא הטעות הגדולה ביותר שלה, כפי שמסביר הרופא הערבי אליו הם מגיעים בתחנתם האחרונה: "זאת הייתה ההזדמנות האחרונה לעקור את הדבר הזה לפני שיהפוך למאחז לא-חוקי, שהוא הדבר שהכי קשה בעולם לפנות."  משפט הפתיחה של הספר, בשפה הילדית המיתממת בה הוא כתוב, מעמידה במרכז את הבעיה הגדולה – תרתי משמע -  הן של האבא והן של מדינת ישראל בשנות האלפיים: 'אבא שלי שמן'. העודפות הגופנית-מרחבית וחוסר הרצון-היכולת לחזור ל'מותניים צרות' למרות הערות האישה ואנשי המקצוע השונים,  היא שורש הבעיה ותולדתה. כך, דיאטת הזיתים,  האחרונה בין רבות  שעושה האב,  גורמת לחרצן של זית  להיתקע בגרונו ומאז – 'הכל היסטוריה'

סיום היצירה האף, הפותח פתח לאפשרויות פרשנות שונות,  מתאים גם לסיום היצירה המפץ הקטן   : "ובכל-זאת, ולמרות הכל, ואף על פי שאפשר, כמובן, להניח גם כך, גם כך, גם אחרת, ואפשר אפילו... וכי היכן אין קורים דברים שאין הדעת סובלתם? – ואף-על-פי-כן, כשתהרהר בדבר, תמצא שבכל אלה אכן יש משהו. יאמר כל אדם מה שיאמר, מיקרים שכאלה קורים בעולם; לעיתים רחוקות – אבל קורים."