על ספרה החדש של רות אלמוג: "באהבה, נטליה"
ברומן החדש באהבה נטליה מבקשת רות אלמוג לבדוק דרכים שונות של הדמויות בספרה לשהות-לחיות באותו "יער-פרא עצום ומעורר חתת [...] כה מר הוא שהמוות מר ממנו אך מעט", כדברי הפתיחה של ה תופת מאת דנטה, המופיעים הן כמוטו לרומן מכתבים זה, והן בגיוון קל, במכתבו הווידויי האחרון של אלי מלחי בסיום הרומן כך, תרות הדמויות השונות שבספר אחר 'הצלילי הפנימי' של חייהן שיאפשר להן לא רק לשרוד באותו 'יער פרא'', אלא גם לחיות בו חיים משמעותיים תוך מימוש תשוקתן לעשות תיקון בחייהן ובחיי הקרובים להן.
הרומן מציג רשת דמויות שחייהן טוויים זה בזו, הרחוקות פיזית זו מזו אך המשתוקקות לקשר ולמגע כפי שהדבר ניכר בז'אנר של חילופי מכתבים בו ארוג הרומן. כמו בתופת של דנטה בה הגיבור-המשורר, הולך לאיבוד ביער אפל, ומוקף מפלצות שונות, כך גם הדמויות ברומן הולכות לאיבוד ב'יער האפל' של חייהן, מוקפות ב'מפלצות' מאיימות, מחפשות את דרכן ומשוועות לליווי נאמן, כפי שזכה לו גיבור התופת, בדמויותיהן של ורגליוס וביאטרצ'ה.
מפלצות היער האפל של הדמויות ברומן של אלמוג שונות מדמות לדמות אך ככלל הן מאיימות וגורמות לדמות המפוחדת לחפש מלווה-מושיע-מורה. כך עבור נטליה, 'מפלצת' עולם ילדותה הוא חנן אביה החורג, 'חברו הטוב' של אביה מוטי שנפל בקרב לטרון, שמבקש להעלים את אביה, ומכה בה כאשר היא מציקה לבתו הקטנה, 'אחותה השנואה' של נטליה. בנוסף לכך, תחושת הינטשותה על ידי זאב אהובה, בדידותה ומערכת יחסיה עם השושלת הנשית במשפחה, אמה ואם-אמה, איתן היא מצוייה במערכת יחסים דיאלקטית של תמיכה וטיפול אבל גם כעס וסירוב לקבלת מורשתן שעיקרה חולשה ומחלת סרטן השד הגנטית. 'מפלצות האופל' של אלי מלחי, בעלה של נטליה, הן אימי תקופת ילדותו בשואה, כמו גם 'החור השחור' לתוכו הבליע, האלים והעלים את מוראות עברו ובכך כפה על עצמו לחיות ללא עבר, ללא תאריך הולדת, 'חצי אדם' . כך גם אופיו ההפכפך, המיטלטל בין התקפי אלימות להתקפי דכדוך שאחד מביטוייו הוא הכרח הנדודים שלו על משפחתו המגיע לרוויה רק עם מות נטליה. 'מפלצות האופל' של יסמין ותום, כמו של נטליה ואלי מלחי הוריהם, הם הוריהם שלהם. כך סולדת יסמין מהוריה ומורשתם עד כדי בחירתה להיהפך לחרדית ימנית קיצונית, הקוטב המרוחק ביותר מהוריה, והתנערותה אף מהשם-הזהות היסמינית שבחרו לה הוריה תוך שהיא נהיית ל'רבנית ד"ר רבקה ירוזלם'. כך מנתק תום, באופן מוחלט, את קשריו עם אביו מולידו לאחר שהאב מסרב לקבל את זהותו המינית ההומוסקסואלית. 'מפלצת היער האפל' של לאה, חברתה הטובה של נטליה, היא 'האישה האחרת', כוכבה שלו היפהפייה, 'עכביש שחור', זו שלקחה ממנה את בעלה ובנותיה וגרמה לשבר חריף בחייה. גם נטליה עצמה בהיותה ''האישה האחרת' של זאב מהווה 'מפלצת האופל' של מנוחה כפי שהדבר ניכר בהתפרצותה נגד ה"לכלוך" שבבית נטליה, כזו היא גם נטליה באדישותה המוחלטת לאהבתו של אשר יהלומי ובהתעלמותה הנחרצת מאיומי התאבדותו. ה'יער האפל' של זאב הם חיי המנוחה הבורגניים בביתו בישראל: אשתו 'מנוחה' וילדיהם, ניהול בית-ספר "נופים" ואהבתה האובססיבית של נטליה אליו. 'היער האפל' של טרזאוזאם הוא היעדר בית, כסף ועיסוק שבמתממשים בסרחון העולה מגופו, ושל מיירה, עברה הלוט בערפל בכל הקשור לילדותה במחנות הכפייה בסיביר, שניכר בצלקות ובכוויות שבגופה ובבחירתה להתרחק מבני האדם על אורחותיהם.
בהקשר המדיני פוליטי מוצגות גם "מפלצות היער האפל" של מדינת ישראל כך כבר במכתב הראשון, מסוף ספטמבר 1967, מספרת נטליה ללאה על "קבוצה של מטורפים" שהלכה להתיישב מחדש בגוש עציון ורואה בפעולתם פעולה מדאיגה ומסוכנת שמסמנת כיוון. שנה מאוחר יותר, באוקטובר 68' כותב זאב לנטליה על כך ש"בארץ המצב הקשה. אין יום בלי הרוגים, אם מצד ירדן אם מצד מצריים" ביולי 72' מספר זאב לנטליה: "דברים רעים קורים כאן. שנה של טרור ופעולות תגמול וקשה לשאת זאת." טשטוש הגבול בין הפוליטי האמנותי האישי-נשי ניכר בהוראת הממשל הצבאי להסיר את פסל האם הפלסטינית שניצב באל-בירה בטענה שהוא גורם מתסיס בעל משמעות לאומנית כפי שמספרת נטליה לזאב במכתבה מספטמבר 73'. על מפלצת אופל מאיימת במיוחד מספרת נטליה במכתבה לזאב מהשישי באוקטובר: "המצרים התקיפו את ישראל וזו הפתעה איומה."
בלבדיותם, במועקת חייהן, ובפחדיהם מהשהות המאיימת ב'יער האפל', מחפשות להן הדמויות כולן מורה-מדריך-מלווה שיוליכו אותן בסבך היער ופראותו ובכך יקלו את פחדי הקיום שלהן, ויעמעמו את תחושת אפסותם בהיותם - "עוד גרגר חול על מדרון של הר". כך מהווה ספרה של אלמוג מעין 'מעבדה' לבדיקת יעילותם ואמיתותם של 'מסגרות' חיים ו'מלווים-מורים' שונים בהכלת פחדיו של אדם, בהענקת משמעות לחייו ובאפשורם לו "למצוא את הצליל הפנימי" של חייו.
כך מוצגת מסגרת הנישואים והקמת משפחה כ"מלווה" השגור בו בוחרות רוב הדמויות ברומן. לאה נשואה לאבנר, נטליה נישאת לאלי מלחי, וברקע מתוארים גם נישואיהם של זאב ומנוחה, יודה וגבי וגיטלר ורעייתו. אלא שהנישואים כולם מוצגים כ"פתיון של הבטחה ריקה". כך לאחר שנולדות שתי בנותיהן של לאה ואבנר עוזב אבנר את אשתו ועובר לחיות עם ה'עכביש השחור' שכישפה לא רק אותו אלא גם את בנותיו. עוד בזמן נישואיה היה ללאה קשר עם גבר אליו היא נוסעת ואיתו היא נישאת. נישואיהם של אלי ונטליה אינם עולים יפה, אלי מסתיר את זהותו, ממציא זהות בדויה לאחותו התאומה שמתה ומחייה אותה כ'אישה מסתורית' הנוכחת ומפריעה בנישואיהם. במהלך נישואים אלו ממשיכה נטליה בהשתוקקותה ובאהבתה לזאב, מתאהבת מ'הצד' בתלמידיה הצעירים ומקיימת יחסי מין מזדמנים עם גברים אחרים, במחלתה מטפלת בה חברתה מיירה ולפני מותה היא עוזבת את משפחתה ובוחרת למות לבדה. לזאב היה קשר אהבה מחוץ לנישואים עם נטליה, קשר שהיה בבחינת סוד ידוע ומרעיל בחייה של אשתו. מנוחה מצידה, מקיימת קשר אהבה עם גיטלר הנשוי, 'חברו הטוב' של בעלה ולאחר מות בעלה היא נישאת לו לתדהמת כל מכריהם. גבי אשתו של יודה מזניחה עצמה כביטוי חיצוני ל'הבטחה הריקה' שבנישואיה ליודה שיש לו כל הזמן 'בחורות מהצד'.
מלווה חליפי לקשר הנישואים שמכזיב הוא קשר חברות ואהבה בין בני אותו המין. נטליה שומרת על קשר הדוק עם לאה חברתה מימי נעוריהן ולימודיהן המשותפים בעין כרם בירושלים, והן חוזרות כותבות ופורקות את תהפוכות חייהן במכתביהן ההדדיים. בניגוד לאמירתה החוזרת ונשנית של נטליה על כך שאין מדובר באהבה בקשר בינה ובין בעלה, היא חוזרת ומצהירה על אהבתה המוחלטת כלפי מיירה. כך, בדומה לאמו, אך ללא צורך במסווה הנישואים, חוזר ומצהיר תום על אהבתו לבן זוגו למרות מחיר הניתוק מאביו ואחותו שאותו הוא נאלץ לשלם עבור זהותו ההומוסקסואלית.
מלוה כוזב נוסף, אף הוא "פיתיון של הבטחה ריקה" הם מסעות ונדודים מחוץ למדינת ישראל - הדמויות כולן חסרות ארץ 'עיר ובית' ומצויות דרך קבע במצב של נדודים וחיפוש אחר מקום בו ימצאו את 'הצליל הפנימי' של חייהם. כך בפתיחת הרומן משגרת נטליה את מכתבה ללאה שנמצאת בשיקגו, זאב יצא לשנת שבתון בפאריס ופוגש שם קבוצה חתרנית קטנה שחבריה רואים עצמם גולים פוליטיים, ביניהם גם מירה גוטמן, (גיבורת הרומן שורשי אוויר), נטליה מתעתדת לנסוע לניו-יורק, לאחר נישואיה המשפחה נודדת הלוך ושוב ממקום למקום, כאשר אלי חש שמצוקתו הנפשית גוברת הוא מבקש לסוע לאמריקה או לאיטליה להתרעננות. לאחר שאבנר עוזב את לאה היא מחליטה לעזוב את בנותיה הקטנות ולסוע להודו. הכזב בחיי נדודים אלה ניכר בתחושותיה של נטליה לקראת מותה כאשר היא חשה שהדבר הנכון לה ביותר הוא לחזור, לבדה, לארץ שרק בה היא יכולה לצליל הפנימי של חייה
פתרון כוזב נוסף הם יחסי מין מזדמנים בהם בוחרת נטליה כתחליף לקשר משמעותי הן בזמן רווקותה, הן בזמן נישואיה ובמיוחד לאחר כריתת שדיה, כך גם אלי מלחי העצור והבלום בכל תחומי החיים הרי ש'מין' זהו סם חיים בשבילו, וכפי שמעידה עליו נטליה, הוא נאחז בחיים 'דרך הגוף, דרך המין. זה כמו רעב לאוכל אצלו". מלווה מנוגד ליחסי מין מזדמנים אלו זו הערגה הרומנטית השזורה במכתביה של נטליה לזאה ללכת אתו שלובת זרוע בפארק להרגיש את קרבת גופו ולחוש את זרימת חומו בעורה. כאשר היא חולה במחלת הסרטן וחוזרת ומשחזרת חלום זה היא כותבת: "זה חלום אובססיבי, כאילו כל אפשרויות הגאולה שלי התנקזו לתוכו."
מלווה נוסף הוא אישור חיצוני לעשייה משמעותית של האדם. כך כבר במכתב השני שכותבת נטליה ללאה חברתה הטובה היא מבטאת את הצורך במורה שבלעדיו ניטל הטעם מן הדברים, אפילו זאב, ששמו מעיד על נטיית הבדידות הטבעית לו, והכותב במכתבו הראשון לנטליה על שבחי הבדידות בפאריס, זקוק ל'מורה' שיאשר את עשייתו המשמעותית לו – כתיבת שירים. כך בקשתו היחידה החוזרת ונשנית מנטליה היא שתקרא את שיריו ותגיב להם. צורך זה באישור אנוש במיוחד, לא מגיע לסיפוקו, עובר מדור לדור והוא בבחינת מילתו האחרונה של הרומן. כך במכתב המסיים של בניהם של זוג האוהבים המקורי מבקש יואב רובין, בנו של זאב, מתום, בנה של נטליה, שיקרא ויגיב לשירים חדשים שכתב. כך, מוצגת גם האות הכתובה, הטקסט הבלתי פונקציונאלי אותו כותב האדם כמלווה משמעותי בעל איכויות מרגיעות המכילות ומעמעמות את פחדיו. זו טבעה, משמעותה (וההצדקה של הבחירה בז'אנר זה) של פעולת כתיבת המכתב שאותה מבצעות הדמויות המרכזיות ברומן, הן כותבות- מתוודות על האירועים המשמעותיים של חייהן, ויוצרות קשר דיאלוגי, אותו הן מתקשות לממש בפגישת פנים מול פנים עם הזולת המאווה. אלי מלחי, כ'מלח' חסר בית ומנוחה, קונה לעצמו 'מחברת' בה הוא מבקש לכתוב את סיפור עברו כדי להורישו לילדיו ולמצוא מנוחה לנפשו. הטקסט הכתוב מופיע כמלווה משמעותי גם כמושא קריאתן של הדמויות. כך בזמן מחלתה קוראת נטליה מרותקת את מתחת להר הגעש של לורי, וטוענת שלו הייתה סופרת הייתה רוצה לכתוב כך (אמירה ארס-פואטית המתייחסת לכלל כתיבתה), זאב שולח לנטליה את פרק מתוך ספרו של שדה על מצבו של האדם, אבנר המבקש מאשתו לשוב אליו ולבנותיו חוזר ומצטט שורה משירה של אליזבת בישופ: "אנא, בואי בטיסה", והמורשת הרוחנית היחידה אותה זוכר אלי מאימו, אותה ביקש לממש בחייו השבורים, היא שורה בגרמנית משיר של גתה המבטאת את כיסופיה להגיע למקום השונה לחלוטין מזה בו היא נמצאת: "הארץ שבה פורח הלימון".
מלווה כוזב נוסף הם חיי שקר וזהות בדויה – כך מסתיר גיטלר את העסק צדדי להובלות בו הוא שותף סמוי לאחיו המיליונר, כך מסתירים גיטלר ומנוחה את קשרי האהבה ביניהם,בחיי שקר ובזהות בדויה בוחר גם אלי מלחי המסתיר את שמו ואת זהותו האמיתית, זהות בדויה ושקרית מעניק אלי לאחותו התאומה "אגנס סבירסקי [...] סופרת די מצליחה [...] אשה מבוססת מבחינה כלכלית [...] עוזרת לי בכסף." מלווה נוסף הוא משאלת-מוות. כך כבר במכתבה הראשון מספרת נטליה את סיפורו של מייקי, שבגיל 24 התאבד כשנכנס לים ונתן לגלים לסחוף אותו. נטליה עצמה, כאישה צעירה מתוודה על מחשבות ההתאבדות שלה במכתביה ללאה, גם אלי מלחי חוזר ומתוודה בפני זאב ידידו על משאלת המוות שלו, בסיום הרומן מממשים אלי מלחי,מיירה וכוכבה שלו, כל אחד בדרכו, משאלת לב זו.
במישור המדיני פוליטי ה'מלווה' המנחם מתממש בפעולות מחאה וחתרנות, כך רואה זאב בהפגנות הפנתרים השחורים ביטוי לבריאות החברה הישראלית, והאמנים בוחרים לגייס את יצירתם לאמירה החתרנית ביקורתית כנגד הכיבוש וההתנחלות.כך מספרת נטליה לזאבה במכתבה מספטמבר 72' על השתתפותה בתערוכת מחאה שנושאה, שנלקח ממנשר של תנועת מוקד ומגדירה עצמה כאמנית 'מגוייסת'., ושנה מאוחר יותר היא כותבת לזאב "רובנו היום אמנים פוליטיים".
האמנות מוצגת כ'מלווה' העיקרי מעניק המשמעות לדמויות ברומן כך מהווה האמנות את ה'צליל הפנימי' בחייו של טראוזאם המאפר לו להתקיים הוא ישן בחדר מדרגות, חסר כתובת אבל הולך מבית לבית למכור אקוורלים קטנים. כך רושמת מיירה ביצירתה את קרעי חייה. נטליה את חייה בשני מישורים המשולבים זה בזה ללא הפרד החיים במציאות עצמה ובאמנות, כך היא בה בעת גם נפגשת עם לאה וכותבת לה ועכשיו כשהיא רחוקה ממנה היא מפסלת אותה מזיכרונה. לאחר שזאב נוסע היא עובדת על סדרה של טורסו תוך כדי שהיא מנסה לשחזר את גופו של אהובה הנוטש, את אלי מלחי, בעלה לעתיד, היא פוגשת כשנסעה ל'סדנא של עבודה בשיש' (בניגוד לזאב 'איש העור'), כאשר היא נמצאת לבדה בניו-יורק ומרגישה מאבדת את שפיותה היא בונה 'הרי געש עם פתחי לבה', בזמן הריונה היא מצלמת את בטנה ועושה מונטא'ז עם צילומי עוברים במצב התפתחות שונה. לקראת מותה היא מממשת את ערגתה הרומנטית הכמוסה ללכת חבוקה בגן עם זאב בפסל ענק שיוצב בחזית הגלריה ויזכה להכרה ופומביות.
החידוש העיקרי ברומן זה, ביחס ליצירתה הקודמת של אלמוג, הוא בעיסוק בחוויית האימהות. עד ליצירה זו עקפה רות אלמוג את העיסוק בחוויה מרכזית זו של הדמות הנשית. לראשונה, לאחר ארבעים שנות יצירה ולאחר ספרים רבים, מאפשרת אלמוג לעצמה לעסוק באופן אמיץ ומנפץ מיתוסים בחוויה הנשית הרת המשמעות – האימהות. האימהות מוצגת ברומן זה, מזווית ראייתה כפולה של האם והבת בריבוי פניה, עינוגיה וקשייה. נטליה הצעירה מטילה ספק בהתאמתה למהות זאת: "אני לא אמא, וספק אם אהיה אי פעם". הריונותיה של נטליה מקריים ועם תחילת הריונה הראשון שבעקבותיו החליטה להתחתן היא מרגישה כקרבן עקוד ללא מושיע: "כמו יצחק בסיפור העקדה ושואלת את עצמי איפה האיל.". מיד לאחר הלידה חולה נטליה 'בדלקת קרום הלב', והיא איננה יכולה להניק את תינוקה ולטפל בו.ההורות, ובמיוחד האימהות, מוצגת בכפל-פנים מתעתע בהיותה בה-בעת יוצרת דפוס קבוע שהילדים כפויים, גם בניגוד לרצונם, לשחזרו בחייהם והן בתובענותה ובבלענותה, כך קובלת נטליה על כך שתום 'בולע' את רוב זמנה, ובכלל, "החיים בולעים אותי", תוך שהיא יוצרת אנאלוגיה ליונה הנביא בכך ששניהם נבלעו במעי הלוויתן אבל בניגוד ליונה שברח מייעודו הרי שנטליה עורגת להתמסר ליעודה היצירתי אלא שאינה מגיעה לכלל עשייה. הקשר אם בת מוצג במתחיו הדיאלקטיים: בולט ביותר הדמיון בין הבת לאימה כפי שמעיד על כך האב: "יסמין כל כולה אמה, רק יותר יפה, ואני חושב שגם יותר אינטליגנטית". נטליה מלאה ביקורת, וכעסים על אמה ובתה יסמין ממשיכה ומשחזרת דפוס זה ביחס לאמה שלה. כך, כדי להצביע על ההיבט הגנאולוגי-שושלתי של קשר דחוס ניגודים זה, הרי שבאותו מכתב בו מבשרת נטליה לזאב על הולדת בתה המתוקה יסמין, היא מספרת על מכתב שקיבלה מאחותה השנואה על אמן החולה מאד ועל כך שכל חייה: "רדפה אותי וכל חיי אני בורחת ממנה". כך מלאה יסמין טענות כנגד בית גידולה ובעיקר נגד אמה כפי שהיא כותבת לאחיה: "לגדול בבית כמו שלנו זו ערובה להפרעות נפשיות", תוך שהיא מאשימה את אמה במה שהיא רואה כ'מחלתו' של אחיה: "אמא היא האשמה." כשנה לאחר מותה של נטליה, נכנסת לראשונה בתה לחדרה שהיה סגור מוצאת בו אבק וריח רע ומבקשת להיפטר ממורשתה היצירתית של אמה תוך שהיא קובלת על בזבוז הזמן שהשקיע נטליה ביצירותיה במקום בילדיה.
חידוש נוסף ברומן זה הוא בדומיננטיות של העיסוק הפוליטי. אלמוג יוצרת זהות והקבלה בין תהליכים פוליטיים לתהליכים האישיים שעוברות הדמויות. כך בעודה בודקת את שקריותן של המסגרות המבטיחות נחמה במישור האישי היא מצביעה גם על שקריותן של הבטחות במישור הלאומי כך היא מספרת לזאב באחד המכתבים שכתבה לו על סדר הפסח בחברון שהתברר בדיעבד כהפרת הבטחה של "חבורה של נוכלים": בנוסף היא יוצרת אנאלוגיה בין הסרטן המכלה את הגוף הנשי לבין הסרטן המכלה את המדינה כפי שמצטט זאב במכתבו לנטלה מסוף דצמבר 1975, את דברי ראש הממשלה דאז יצחק רבין על המתנחלים שהם: "סרטן בגוף הדמוקרטיה הישראלית."
ה'צליל הפנימי' שמצאה אלמוג בספרה זה היא יכולתה לחזור ולהעמיד את התמה המרכזית של יצירתה "תיקון אמנותי" כערך עליון ומועדף לא רק ביחס ל'ערגה הרומנטית' איתה התמודדה הדמות הנשית ביצירתה של אלמוג עד כה, אלא גם ביחס לאימהות, נושא בו היא עוסקת לראשונה ברומן זה. בנוסף, ה"תיקון האמנותי" כבעל איכויות מרפאות, מוסב לראשונה ביצירת אלמוג, לא רק להקשר הפרטי-אישי-נשי אלא גם להקשר החברתי פוליטי. הפעולה האמנותית מוצגת כפעולה חתרנית, ביקורתית בכיוון הנגדי לפעולות פוליטיות המסמנות כיוון מסוכן, ובכך, היא ממלאה את ייעודה כ"תיקון אמנותי".
אסתי אדיבי-שושן
אשמח לקבל חומר הסבר על הסיפור הקצר - "תיקון אמנותי"
השבמחק