ה(ע)נקת חסד

על "חסד ספרדי" – אב. יהושע

"ואפילו שאני יותר מבוגרת ממך – היא מסמיקה וזיק שובב ניצת בעיניה – עדיין אני, כמו פרו, יכולה להניק אותך ואת בת לווייתך בידע נוסף."  דברי פרידה אלו,  נאמרים על יד המורה הקשישה לאמנות לבמאי בן השבעים, לאחר שסיימה להסביר לו  את משמעות הציור 'החסד הרומי' התלוי מעל מיטתו בבית המלון הספרדי. יצירת אמנות זו, המופיעה גם על כריכתו הקדמית של הספר, ופירוש עשיר ומלומד שלה    מול מאזינים-תלמידים תאבי דעת,  המדומה לאקט של הנקה, מצביעים על הנושא המרכזי של הרומן - ה(ע)נקת חסד על ריבוי פניה וגילוייה.

 ספרו החדש של יהושע, הוא קלידוסקופ  עשיר ומתעתע בריבוי הנושאים, הדמויות, המקומות והרמזים ליצירותיו הקודמות כמו גם ליצירות ספרותיות אחרות. היסוד המחשק ריבוי עולה על גדותיו זה  הוא אקט החסד כלפי הזולת  המוצג כמענה וכפיתרון לסכסוכי  החיים גליהם ומשבריהם. המוקד העלילתי של הספר הוא טקס הרטרוספקטיבה שעורכים לבמאי המבוגר, בן השבעים,  יאיר מוזס.  טקס זה הוא עילת היציאה למסע לעיר הספרדית של הבמאי ובת לוויתו, רות, השחקנית הראשית של סרטיו. יוזמו הנסתר של הטקס הוא טריגנו, בעבר תסריטאי סרטיו המוקדמים של מוזס, ובהווה המתואר, בעל ריב אויב ועוין. קיומו של אירוע הרטרוספקטיבה,  מאפשר ליהושע להעמיד במרכז רומן חדש  זה שלו דמות חדשה ואחרת של יוצר,  המתבונן לאחור לעבר יצירתו המוקדמת,  בעמדה משולבת של נוסטלגיה, סקרנות אינטלקטואלית, חתרנות ותיקון.

בסרט הראשון, המוקרן ברטרוספקטיבה זו, חוזר  ונשנה  מודל התנהגות עקרוני  המממש את חזונו של טריגנו התסריטאי : 'כל מטופל יכול וחייב להיות גם מטפל'. חזון זה שעיקרו פעולת הטיפול  של אדם בזולתו, כמו גם היכולת והחובה בשינוי מתמיד של מעמדם ותפקידם של המשתתפים בתהליך הטיפולי, ממושאי הטיפול למעניקים אותו,  מהווה את התשתית האידיאית והעלילתית  של הספר כולו. מימושו הראשון של החזון, כפי שהוא מתממש בסרט ראשון זה  הוא בנוכחות האם ובפעולתה ביחס לבנה. הן האם הספציפית של מוזס והן האם  כ'דמות',  כאידיאה,  כ'מטפלת' הראשונה בעולמו של  האדם . כך  אמו  של מוזס, שבבגרותה  הפכה ל'שחקנית לעת מצוא', מבוימת על ידי בנה, שבכך הופך מ'מטופל' ל'מטפל',   ופותחת באקט החסד הראשון. חסד זה יתגלגל ממנה והלאה, הן  לדמויות חלכאיות ונדכאות נוספות במהלכו של סרט ראשון זה והן לעלילת חייו הפתלתלה של בנה הבמאי – יאיר מוזס.

החמלה והחסד כאבני הבניין האידיאיות והעלילתיות של הרומן מתממשות  גם במקום בו מתרחשת העלילה.  כך, לראשונה מזה שנים ויצירות רבות,  נפרד יהושע מסאונו של 'הכאן ועכשיו' הישראלי,  וממריא – תרתי משמע – אל  סנטיאגו שבספרד. מחוז  שהוא גם רחוק וגם  קרוב, המייצג את  נקודת המוצא של גיבור הרומאן  הן בהקשר של זהותו האישית-משפחתית והן של זו הלאומית-קולקטיבית.  סצנת הפתיחה של הרומן מתארת את הגעתם של מוזס ורות,  בחצות לילה,  לקתדראלה המפורסמת שבסנטיגו המטונימית לצורך האנושי הקבוע בקבלת חסד. דברי המארח מדגישים אף הם את ההיבט הרליגיוזי של המקום: "קדושת המקום שאליו הגיעו [...] אינה נופלת מקדושת הארץ שממנה באו."  כך גם המלון בו מתארח הזוג, שהיה בעבר בית חולים לצליינים,  והאמבט  'שבימים רחוקים היו רוחצים בו  צליינים חולים'. בשעות היום גדושה כיכר העיר  בצליינים רבים,  והכנסייה שבמרכזה נתונה דרך קבע ב'אקסטזה דתית'  כפי שהדבר ניכר מתורי הממתינים לתאי הוידוי העולים על גדותיהם.  מטות הצליינים שמוזס קונה, בתחילת היצירה,  עבורו ועבור רות, מהווים אביזרי תפאורה סמליים להווייתם הצליינית, שוחרת החסד,  של  זוג המבקרים הישראליים.

מימוש בולט של אקט החסד מתממש בספר במקצוע ההוראה. הספר גדוש מורים ותלמידים, ובואריאציה לחזונו של טריגנו הרי שכל תלמיד  'יכול וחייב' להיות מורה, וכל מורה 'יכול וחייב' לחזור להוויית התלמידות. כך, חוזר ומזכיר מוזס שבעברו היה מורה בתיכון להיסטוריה ולפילוסופיה,  ותחילתו של הקשר המשמעותי ביותר ברומן, בינו לבין התסריטאי שלו, הוא בהיות מוזס מורהו של טריגנו הצעיר. הוויה זוגית זו  של מורה-תלמיד ממשיכה ללוות את השניים במשך עשרות שנים. כך, בתחילת תהליך הפיוס ביניהם, לאחר עשרות שנות ריב וניתוק, מפעיל מוזס כלפי תלמידו הכועס ומורד: "סמכות ישנה-נושנה של מורה הוא אוחז ביד חזקה בזרועו של תלמיד סורר ומוליך אותו לפינה." תחילת שיחת הפיוס ביניהם מתרחשת בחדר כתה במתנ"ס בנתיבות, ובהמשך  מציג טריגנו   את מוזס המבוגר בפני בעל הבית המטפל בבנו הפגוע כ'מורה ישן שלי'.  טריגנו עצמו, על פי העיקרון שהגה וניסח, נהפך, ברבות השנים,  למורה. שלושת ימי הרטרוספקטיבה נערכים בקרב מרצים ותלמידים, המגיבים בשאלות, השגות ופרשנויות על סרטים המוקרנים לפניהם.  טון היתולי ועוקצני שזור בספר כלפי הסבריהם הארוכים והפתלתלים של מורים (ומבקרי הספרות) בדמותו של דון גומז "מורה ותיק וחשוב, שבשעתו גם היה פה דקאן, והוא תיאורטיקן [...] שמאמריו מתפרסמים בכתבי-עת חשובים".  את הסבריו הפתלתלים של מורה זה  לגבי סרטיו של מוזס  אין האחרון מעוניין לשמוע באומרו: "בשביל יוצר ותיק כמוני העיקר הוא האהדה ליצירה ולא הנימוקים שמצדיקים אותה."

חמלה וחסד מפנה מוזס כלפי רות לקראת סיום הרומן כאשר הוא דואג דאגת אמת למצבה הבריאותי ומתכוון לשאתה לאשה.   כוונת נישואים נרמזת זו משמשת ככפרה להתנהגותו של מוזס כלפי רות במהלך הרומן כולו.  במשך שנים רבות,  שותף מוזס, בחוסר הבנה ומודעות,  ליחס מתנשא ומנצל, העטוף במסווה של אהבה ודאגה, של התסריטאי והצלם כלפי רות כדמות הראשית בסרטיהם המשותפים. רות, ששם הולדתה הוא 'נחמה', גדלה בילדותה בעיירת פיתוח דרומית, ללא חסות ודאגה אימהית וביטוי לכך הוא אישיותה הרופפת ונטולת הזהות. הדבר ניכר ברצונה העז  לאמץ לעצמה  מאפייני זהות ישראליים  כמו גם את שמה של הנערה הצעירה, 'רות', שנבחרה לשחק את דמותה בנעוריה: "מושלמת. שורשית ישראלית אמיתית, מלח הארץ. מלב השייכות הנכונה.".  הגברים הסובבים את 'נחמה'-'רות'  מתייחסים  אליה כאל 'דמות' כפי שהדבר ניכר במיוחד מצד טריגנו התסריטאי. כאשה  מונע טריגנו מרות תהליכי  צמיחה וריבונות תוך  שהוא משפיע עליה להפסיק את לימודיה, להצטרף לסרטיו כשחקנית ולהצהיר שהיא דתייה כדי לחמוק מהשירות הצבאי. כתחליף עקר ונצלני ליחסו אליה בחיים האמיתיים, הרי שכ'דמות'  בסרטיו הוא מעניק לה את כל שגזל ממנה  – מלגת לימודים, תעודת בגרות, תפקיד של חיילת מצטיינת שתגיע לקצונה ואף מחייה בשבילה את אמה שמתה בלידתה. ביטוי נוסף ליחס הנצלני של התסריטאי כלפי השחקנית הוא בהימנעותו מלהשתמש בשם הולדתה 'נחמה', וגם  לא בשם  שנבחר על ידה - 'רות', אלא  בשם 'דבדו' כשם עיר הולדתה במרוקו.שם  זה מתעלם מרצונותיה ובחירותיה  כאשה בוגרת ומודעת ומנציח  את זהותה הראשונית כ: "אותה תינוקת אסופית ממוצא מפוקפק שהביא אתו ארצה רב זקן מכפר בגבול הסהרה.". 

מידה של חסד וחמלה קיימת גם בהתבוננותו של היוצר המבוגר מוזס כיהושע - ביחס ליצירתו המוקדמת. כך, בעצם עיסוקו החוזר ומחודש בה בעודו מעתיק אותה מעולם הספרות לעולם הפופולארי של הקולנוע.  בנוסף, בהתבוננות רפלקטיבית חדשה זו,   שותל היוצר ביצירתו המוקדמת את מה שנעדר ממנה לחלוטין – והיווה את מאפיינה הייחודי -  סימני מקום וזמן. סימנים אלו מעצימים את כוחה הנבואי של היצירה המוקדמת  ואת השתמעויותיה הפרשניות לגבי המציאות הישראלית כפי שהן מובנות ביתר שאת בהתבוננות לאחור. כך בסרט תחנה נידחת, שהספרדים החליפו את שמו לכפר והרכבת, המבוסס על סיפור המוקדם של יהושע מסע הערב של יתיר,  נשמר המוקד הסמלי של 'ארוס ותנטוס' כפי שמסביר מוזס לקהלו לפני תחילת הקרנת הסרט. אבל בעוד שגרסתו הראשונה  של הסיפור ממוקמת בשום-מקום קפקאי – ב'הרי גזיב', הרי שהגרסא הקולנועית, המאוחרת,  ממוקמת בפתח 'הר הגעש' הלאומי-פוליטי "קטע של המסילה לירושלים,  שבאותם ימים נשקה לגבול הישן עם ממלכת ירדן".

חסד נוסף שעושה היוצר המבוגר ביחס ליצירתו המוקדמת  הוא בזיהוי היצירה דון קישוט מאת סרוונטס כיצירת תשתית שהשפיעה  הן על יצירתו שלו  כמו גם על  ספרות המערב בכללה. סצנת הסיום המדהימה של הרומן מהווה מחווה, המשך ויניקה מיצירת מופת זאת. כך, לאחר שני ניסיונות כושלים לבצע את אקט הכפרה כלפי טריגנו בשחזור סצנת 'החסד הרומי', מצליח מוזס, הבמאי הזקן,  לממש במו פיו וגופו סצנה זו אך ורק על רקע תפאורה דון קישוטית מובהקת. כך, בירכתיים של בית אחוזה ישן, בספרד המודרנית, מוקם דון קישוט לתחייה, כשעל אחד מקירות חדרו תלויים קסדה וכידון עתיקים. אביר דון קישוטי זה מכניס את מוזס לחדר פנימי בו מתגלה אשה כפרית שמוזס מזהה מיד: "כן, אני יודע מי את, את דולסינאה, את הפנטזיה בכבודה ובעצמה, שהאביר לכד סוף-סוף". סיום היצירה באקט המפעים של יניקת הבמאי הזקן  מהשד הכפרי האדיר של דולציניאה תוך שהוא חש 'בין שפתותיו טיפת חלב ראשונה'  מהווה מימוש אולטימטיבי לחסד ולפיוס.  ביניקה זו מתממשים הכפרה, החסד והחמלה  של מוזס הן  ביחס לטריגנו, תלמידו הצעיר, הן ביחס לסגנון הסוריאליסטי של יצירתו המוקדמת,   והן ביחס לרות כאשר הוא מחלץ אותה מהיותה 'דמות' להיותה  אישה – בשר דם וחלב.