על הספר טינטוס – עמנואל פינטו
למרות ריבוי הספרים והסרטים שנוצרו בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, עימנואל פינטו חייב לכתוב על מלחמה זו שבה הוא עצמו, וגיבורו, בן-דמותו, השתתפו בה: "הייתי במלחמה. זאת עובדה. ולא בשוליה אלא בלב-לבה, כשחקן פעיל ולא רק כעד." חידוש של פינטו, בספרו זה, הוא בפיצול נקודת התצפית ממנה הוא מספר את סיפור המלחמה כאשר כל אחת מהדמויות המספרות אותה היא בה-בעת דמות טיפוסית לספרות המלחמה, אך גם מעוצבת כ'אחר' המוחלט.
כאלו הם – החייל-המספר שהשתתף במלחמה, איש הרוח האינטלקטואל המבקר כעד בעיר הנצורה ואם החייל הדואגת לחייו. מהלכו של רומן חדש זה הוא מתעתע ובלתי צפוי, מצד אחד הוא חוזר ומספר את סיפור מלחמת לבנון הראשונה, ומצד שני, הוא חותר תחת דרכי הסיפר והייצוג המקובלים של מלחמה זו ומלחמות ישראל בכלל. עמדה חתרנית ומתעתעת זו מתממשת בין השאר בציטוטים הפותחים את ארבעת חלקי הרומן, המבוססים כולם על יצירתו של ז'אן ז'נה. ז'נה, סופר, משורר ומחזאי, הוא ה'אחר' המובהק של תרבות המערב ופינטו בוחר דווקא בו כאחד מגיבורי ספרו. ז'אנה משמש כעד האמין והמרכזי למה שהתרחש במלחמה והוא בן ברית רוחני-נפשי ואינטלקטואלי לחייל המספר.
החלק הראשון של הספר נקרא "מלחמה" ומשפט הפתיחה שלו מתאר את השפעתה הממיתה של המלחמה על החייל הנוטל בה חלק: "על מפתן העיר בירות מתי. על מפתן בירות." פיני, החייל המספר, מתגלגל באופן פסיבי לתוך המלחמה, וגופו מקדים לבטא את הסתייגותו ועמדתו השוללת כלפי המלחמה. עם תחילת המלחמה חש החייל שגופו נחלש, מחלה משתלטת עליו ומבלבלת את חושיו. מצב הכרתי זה של חייל שהוא מת-מהלך וחושיו אטומים ומבולבלים משקף ומעצב את אחרותו של החייל-המספר ביחס לחוויית ה"אנחנו" המרכזית ביותר בהוויית הישראלית – המלחמה.
ספרו זה של פינטו הוא ספר אנטי-מלחמתי מובהק. פינטו הופך את המלחמה למעין הצגת תיאטרון ובכך מנטרלה מהקשרים היסטוריים-לאומיים-פוליטיים. כך כאשר מתאר החייל המספר את החוויה הטראומטית שבבסיס מחלתו, הירי בילד האר. פי. ג'י. הוא אומר שמפגשו הראשון עם הגברים הערבים-פלשתינים היה כאשר הוא 'חייל ישראלי' והם 'מחבלים', תוך כדי שהוא מתנצל-מתוודה: "לא אני החלטתי על חלוקת התפקידים ולא אני קבעתי את מרכיבי העלילה." ז'אנה מיטיב לראות את הפן התיאטרלי של המלחמה וכאשר הוא מגיע לבירות הנצורה הוא אומר לעצמו: "הכל תיאטרון ומראית עין."
דרך נוספת לבטא את אבסורד המלחמה היא בניתוק הקשר, הכמו מובן מאליו, בין לחימה לגבריות והמרתו בלחימה וילדותיות. כך מתוארים חיילי האויב הפלסטיני כילדים: "הם עדיין היו ילדים. וכמו רוב הילדים הם היו יפים." גם נשיא לבנון הנרצח מתואר כילד בפרפראזה סרקסטית לשיר הילדים הידוע: "מה עשית היום בגן, ילד מתוק שלי? הייתי קצת נשיא, נאמתי קצת וגם נרצחתי..." הפצע הפתוח והמדמם שבנפשו של המספר, המסרב להגליד עשרים שנה, נעוץ אף הוא בראייתו את ה'מלחמה שלו' כמלחמה מול ילד: "זאת המלחמה שלי, אני מספר אותה כמו שאני רוצה. הוא הילד שלי, זה ילד המלחמה שלי, הרוצח הוא אני. [...] הוא הקורבן עשני רוצח." החייל-המספר עצמו נסוג, במהלך השתתפותו במלחמה, למצב ילדי-עוברי, כך כאשר הוא נשמט מהאמבולנס המפנה אותו מבירות הלוחמת: "הוא כמו ילד הנפלט מרחמה של אמו" .
דרך נוספת להראות את אבסורד המלחמה היא בתיאור חיילי הצבאות השונים כגברים הדומים זה לזה ללא יכולת להפריד בין ה'ישראלי', ה'פלסטיני', ה'סורי' וה'פלנגיסט' כפי שהם נראים בעיניו של ז'אנה המגיע לבירות, כמו גם טעותו העקרונית והמתמשכת של ז'אנה המתבלבל, במשך כל זמן שהותו בבירות, בין חמזה, הלוחם הפלשתיני לבין פיני החייל הישראלי. בנוסף, מרבה פינטו להשתמש בפעלים סבילים המתארים את תנועת החיילים במלחמה ובכך הוא מעצים את תחושת הניכור והזרות של החייל הבודד ביחס למלחמה כמו גם את עיצובו כשחקן סביל בהצגה שנכתבה על ידי אחרים.
שיאה של העמדה המתנגדת למלחמה הוא בחוסר יכולתו של החייל-המספר לתפקד כ'מפקד' כפי שהדבר ניכר בסצנת ה'גרנד-פינאלה' של חייו כאשר הוא מתמוטט במחסום בפאתי מחנה הפליטים. התמוטטות תיאטרלית זו מתרחשת בעקבות טפיחת כתף - ישראלית-גברית מובהקת - של המפקד הקודם לו, מול עיניו הבוחנות של ז'אנה, וקהל גדול של חייליו-פיקודיו ומזדמנים אחרים לפאתי המחסום. ההתמוטטות זו כרוכה בהשלה הדרגתית של הווייתו החיילית. היא מתחילה בשמיטת הנשק ובהתרת האפוד, המשכה בקריעת הדסקית והחולצה הצבאית, וסופה פשיטת כל הבגדים, חליצת הנעליים ושיבה למצבו הראשוני 'עירום כביום היוולדו' בעודו צורח ויורק. רק במצב מופקר זה מצליח פיני, לראשונה מאז המלחמה, לנשום, ודווקא אז, הוא מקבל זריקת טשטוש והרגעה מהחובש הצבאי ומפונה מאזור הלחימה לאמבולנס הצבאי שיחזירו לחיק אמו.
נושא מרכזי ביצירה הוא בגידת הזיכרון וכישלונו לתפקד כמעצב וכמארגן את עלילת רומן המלחמה. כך מעיד על עצמו החייל-המספר: "יהא זה מופרך ושיקרי לבוא ולדבר בזיכרונות. כמעט אין לי זיכרונות." גם המילים כמעצבות וכנשאות של הזיכרון מתגלות בחולשתן, בחמקמקותן ובחוסר יכולתן לבצע את מטלת שיחזור ובנייה של זיכרון העבר: "גם המילים מתמוססות" עיתוני התקופה, כמייצגי העובדות האובייקטיביות, גם הם אינם מסייעים לפיני לשחזר את סיפור המלחמה, והוא תר נואשות אחר בדלי מציאות אחרים – ריח של בושם, סיגריה, מגע אגבי שיבנו עבורו את זיכרון העבר שאינו מרפה.
הרומן כולו מלווה בקול שאינו מרפה, 'טינטוס' – בכי של ילד. בכי זה הוא מקור וסיבת המחלה המלווה את המספר, החל מימי המלחמה ובמהלך עשרים שנה אחר-כך, והוא עילת פנייתו לטיפול פסיכולוגי מתמשך שאינו מגיע לכלל התרה. מקורו הגלוי של בכי הילד הוא בכיו של ילד פלשתיני שפינטו הרגו במלחמה. בכי זה הוא חזק, אינטנסיבי ובלתי מרפה. משך השנים הוא מבקש להחיות בתודעתו ובסיפורו את דמותו של הילד המת. הפסיכולוגית מעלה אפשרות שבכי זה הוא בכיו של המספר עצמו בעודו ילד, בעוד פיני עצמו רואה בפני הילד המת את אחיו הצעיר, היחיד מבין שלושת אחיו שלא השתתף במלחמת לבנון.
כישלונו של החייל-המשתתף לזכור את המלחמה ולספר את סיפורה מנמק ומצדיק את הצורך בעד אחר הטוען בתוקף לאמינות דיווחו. כך בניגוד אירוני לזיכרונו המתעתע של החייל נמסרים קורות המלחמה על ידי שני עדים אחרים: ז'אנה, ששוטט - ארבע שעות - במחנות המדממים ואם החייל. אלא שהמלחמה הצבאית רק מהדהדת בדבריהם ולאמתו של דבר הם מספרים על מלחמה אחרת אותה ניהלו באותו הזמן. זנה מספר את סיפור המהפכה הפלשתינית דרך נער פלשתיני חמזה במיטתו שכב לילה אחד בשנות השבעים. ז'נה טועה וחושב את פיני, החייל הישראלי הנכנס לתוך בירות, לחמזה והוא מונע בכוחה של תשוקה עזה למוצאו. רק על ידי התשוקה הגופנית ההומוסקסואלית והטעות בהבחנה בין הצעיר פלשתיני לחייל ישראלי מצליח פינטו ליצור את ה'מפגש' - בין הזרים והשנואים – ז'אן זנה והחייל הישראלי שנוא נפשו. כך, בשפת התיאטרון מתוארת 'סצנת המרפסת': ז'נה זקן וקירח 'תלוי על בלימה בקומה תשיעית של בניין מודרני המשקיף לנמל בירות' מתבונן בחייל הישראלי, בו הוא שוגה לראות את אהובו לשעבר.
זאן זנה מוצג ברומן על ידי ליילה לשגריר הסורי בלבנון: "ז'אן ז'נה, סופר יחיד במינו, מחזאי, [...] לא קם לנו, לפלסטינים, תומך גדול ממנו [...] הוא נשמתה של המהפכה, [...] חברו האישי של עראפאת." לאחר שהותו בת ארבע שעות במחנה שתילה הוא יודע שייעודו -כתיבת סיפור סבלו של העם הפלשתיני קוימה: "הוא מן הדברים האלה ייצור מיתולוגיה". ואכן הסופר החיצוני מבקיע לתוך הטקסט ומציין את שייכתב שנים אחר-כך, 'ארבע שעות בשתילה' ו 'שבוי מאוהב', בעודו מוסיף ואומר שבעקבות יצירות אלו: "הפכו המחנות למיתוס. [...] סברה ושתילה חלחלו אל הדמיון הקולקטיבי של האירופאים, של הערבים, ואפילו של הישראלים, בתהליך זקוק שמסמס את חלקם של הרוצחים בפועל, והפכם למילים נרדפות לפשע-עם ישראלי-יהודי בל-יסולח."
החלק השלישי של הרומן נקרא "היא" והוא עוסק במכתבים שכותבת האם לבנה החייל. השימוש בעברית קשה לאם, דיבורה עילג והיא מעולם לא כתבה בשפה זו, אבל עכשיו כששני בניה במלחמה היא חייבת לכתוב להם. כדי לכתוב זקוקה האם ל'חדר משלה' והיא אכן מארגנת לה חדר כזה על פי צרכיה היחודיים. את 'עליית-הגג' מקומה המובהק של האישה המשוגעת היא ממירה במרפסת בתוכה היא מתגדרת וכולאת עצמה. ה'מרפסת' כמרחב ביניים בין הבית לחוץ, מהדהד את עמידתו של ז'אנה במרפסת העיר בירות מתוכה הוא רואה את פיני החייל הישראלי, ואת מחזהו הידוע בשם זה. האם מביאה לעצמה 'סטנדר' מבית הכנסת הסמוך, חומסת את אוסף ניירות המכתבים והעטים של בתה הקטנה, מסובבת אליה את הטלוויזיה נועלת את הדלת ומתחילה לכתוב. המכתב הראשון המיועד למספר ולאחיו החייל מבטא בפשטותו את המהות המזוקקת של היות אם לחייל בכל המלחמות באשר הן: "אני מבקשת שתשמור על עצמך/ אני לא אסבול שיקרה לך משהו/ שלא תעשה שטויות ותשחק בגיבור/ [...] המלחמה נגמרת כשהיא נגמרת. מונה".
השתתפותו של פיני במלחמה מסתיימת כאשר הוא מוחזר לביתו באמבולנס צבאי כשמפלתו ניבטת בעיני אחיו: "איך זה אחי, איך צמקת, איך הלבנת, מה עשו לך שמה...". בהמשך, משחרר אותו אחיו מאחיזתה הלופתת של האם ומעלה אותו על מטוס לפאריז. עשרים שנה לאחר תום המלחמה, כאשר הוא נמצא בחדרו בפאריז לצד מאהבו, מודיעים לו בשיחת טלפון על מותו של דיאמנט, העד השקט לקורותיו של פיני במלחמה. בעודו חוזר לארץ, להלווייתו של הרוג המלחמה האחרון, חוזרת ומשתחזרת במוחו של פיני סצנת הריגת הילד, אלא שעתה, הוא מבין שהיא המיתה גם אותו: "טרררם, טררם, טררם. אני הורג את הילד. שתמות שתמות שימות העולם שתמות אתה וכל האחרים שנמות כולנו. [...] הנה הוא מת, הנה עכשיו כולנו מתים." בסיום היצירה פיני עצמו לא נגאל, אבל פוטנציאל הגאולה טמון בספר בעצם מלאכת הכתיבה. כך, המשותף לשלושת הדמויות העוסקות במלחמה הוא ההכרח לכתוב אודותיה: כך החייל המספר את קורותיו, ז'אנה הכותב את עדותו משהותו בבירות ובמחנות הפליטים והאם במכתביה לבנה. כזה הוא גם – גאולה בדרך של כתיבה - ספרו זה של פינטו המצטרף למדף ספרי המלחמה על מלחמת לבנון הראשונה אך יוצא דופן בעיצובה ובאמירתו האנטי מלחמתית הנוקבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה