"הייאוש, בנאדם, הייאוש"

על "פתאום דפיקה בדלת" מאת אתגר קרת

הסיפור הפותח את ספרו החדש של אתגר קרת, ששמו כשם הקובץ כולו,  פתאום דפיקה בדלת משמש כאקורד פתיחה לקובץ הסיפורים כולו ומכיל במוקטן, את נושאי הספר, דמויותיו ודרכי הכתיבה שלו.   משפט הפתיחה של הסיפור על ניסוחו הקצר והתמציתי מכניס את הקורא ללב ההתרחשות המוקצנת והאבסורדית: "ספר לי סיפור," מצווה האיש המזוקן שיושב אצלי על הספה בסלון." מספר הסיפור, גבר ישראלי, בעשור הרביעי לחייו, אב לבן קטן, המספר את סיפורו בגוף-ראשון יחיד, הוא – בן דמותו  של – אתגר קרת ואף מזדהה בשמו זה: "'אתה קרת?' הוא שואל. 'כן,' אני אומר." דמויות המשנה של הסיפור ושל הקובץ כולו הן בה בעת דמויות ישראליות טיפוסיות כמו  ה'סוקר' ו'שליח הפיצה', אבל גם משונות ואבסורדיות כמו 'השוודי המזוקן שעשה עלייה'.  עיקר עניינו של הסיפור הוא מחסום הכתיבה ממנו סובל הסופר כפי שהוא משתקף, במציאות החוץ-ספרותית, בשמונה  שנות השתיקה  הספרותית מאז קובץ הסיפורים האחרון אניהו (2002). נושאים נוספים של הסיפור הפותח הם  משאלת הלב של הקוראים ושל הסופר עצמו בהמשך נביעת הכתיבה, ומיקומו הדומה-שונה של הסופר הצעיר (?) במרכז המערכת הספרותית בת הזמן בהשוואה ליוצרים המרכזיים-קנוניים כפי שהדבר מתבטא בהרהוריו של המספר-הסופר: "איך תמיד אני מוצא את עצמי במצבים האלה? לעמוס עוז או לגרוסמן זה בחיים לא היה קורה."

הבקשה החוזרת ונשנית: "ספר לי סיפור", מופנית לסופר-המספר הן מפי  בנו הקטן והן מפיהן של דמויות שונות הדופקות בפתאומיות על דלת ביתו, נדחפות לתוכו ותוך שהן מאיימות על הסופר בכלי נשק מאיימים הן מסבירות לו  את נחיצות הסיפור עבורן  כמו גם את ההכרח לדרוש אותו מהסופר בכוח ואלימות. כך, בתשובה לטיעוני הסופר שאינו 'מספר סיפורים' אלא 'כותב' אותם, שגם את כתיבת הסיפורים אינו עושה לפי הזמנה ושהוא לא מסוגל להמציא סיפור כשלוע של אקדח טעון מכוון לראשו עונה לו ה'עולה חדש משוודיה': "במדינה הזאת [...] אם אתה רוצה משהו אתה חייב לדרוש אותו בכוח." שליח הפיצה המתחנן לפני הסופר לסיפור ל: 'אחד קצר. אל תהיה קמצן.',  מבטא בנימוקו את האקלים הפוליטי חברתי המשמש כרקע לספר כולו  וכך-גם את המצב הנפשי המשותף לרוב הדמויות בספר: "זאת תקופה קשה. אבטלה פיגועים, איראנים.  אנשים צמאים למשהו אחר. מה אתה חושב שהביא אותנו, אנשים נורמאטיביים, עד לכאן, עד אליך? הייאוש, בנאדם, הייאוש."

המספר-הסופר הנענה בעל כורחו לאיום המופנה אליו חוזר ופותח את סיפורו במשפט: "שני אנשים יושבים בחדר, [...] פתאום דפיקה בדלת". משפט זה הוא נקודת הפתיחה למצבים החוזרים במהלך הספר והוא מסמן את פריצת הגבול   בין ה'חדר'  הפרטי-משפחתי-אינטימי לבין ה'חוץ' החברתי-ציבורי-פוליטי.  כך בעוד הסופר חוזר ואומר את פתיחתו העקרונית לסיפור: "פתאום נשמעת דפיקה בדלת"  הרי שגם במציאות החיצונית - 'מישהו באמת דופק בדלת', ובכך, מתבטא המימזיס, היבט ארס-פואטי עקרוני  בכתיבתו של קרת, לפיו  הבדיה והמציאות מחקים, רודפים, ומדביקים זו את זו. דחייתו הרוגזת  של ה'סוקר' את  סיפורו הנרקם של הסופר  מבטא את קולה של הביקורת המואסת בראליזם הדיווחי תוך שהיא מייחלת לפואטיקה אחרת: "זה לא סיפור [...] זה דיווח. זה בדיוק מה שקורה כאן עכשיו. בדיוק מה שאנחנו מנסים לברוח ממנו. אל תפרוק עלינו את המציאות ככה, כמו אוטו זבל. תפעיל את הדמיון שלך, אח שלי, תמציא תזרום, לך עם זה הכי רחוק שאפשר."  הסופר שבעל כורחו נכנע ללחץ המופעל עליו הן מבחוץ – אבל גם מתוכו – מספר את אמת חייו תוך שהוא מציין את  הפואטיקה  הנכונה בעיניו: "איש אחד יושב לבד בחדר. הוא בודד. הוא סופר. הוא רוצה לכתוב סיפור. הרבה זמן עבר מאז שכתב את הסיפור האחרון שלו, והא מתגעגע. מתגעגע לתחושה הזאת של לכתוב יש מיש. כן, יש מיש."

אחד ההבדלים הבולטים בין קובץ מאוחר זה לקובצי  הסיפורים  המוקדמים הוא בהתבגרות דמות המספר ובהעברת נקודת התצפית מזו של הילד המתעמת עם  'שפת האב' וחוקיו,  לנקודת התצפית של האב העומד מול בנו הקטן ומייסד עבורו 'שפת אב' ו'חוק אב'  חדשים וייחודיים לו.  אם בסיפורים המוקדמים ייצג האב את הנוקשות והגבריות הישראלית  בדמותו כ'ראש המוסד', הרי שבסיפורים  חדשים אלה  האב הוא הילד שבגר מקובצי הסיפורים המוקדמים, וככזה הוא אב 'אימהי' ו'נשי', רגיש ופגיע, ננטש לעיתים קרובת על ידי בת זוגו, מאוויים על ידי חוקיה, וכמפלט אחרון  הוא  כורת ברית עם בנו  כנגדה וכנגד  כל העולם. עמדה זו מתממשת – באופן מוקצן ואבסורדי - בסיפור צוות  הנפתח, כמו כל סיפורי הקובץ, במשפט מחץ המכניס את הקורא ללב העניין: "הבן שלי רוצה שאני אהרוג אותה." בהמשך מסביר הבן לאביו הגרוש שבכל פעם ש'אמא ועמרם הולכים',  סבתא באה לשמור עליו,  סוגרת את דלת של החדר עם מפתח, משאירה אותו בפנים בחושך ולא פותחת אפילו כשהוא בוכה ומבטיח להיות ילד טוב. כמענה לכך מציע האב לבנו בן הארבע וחצי את אופציית ה'צוות' הן במימושה הקונקרטי והמיידי - נהיגה ביחד בחניון העבודה כשהילד על ברכי האב,  והן כעמדה עקרונית - ברית סודית של השניים מול כל מייצגי הסדר והחוק בעולם – אם הילד, חברה לחיים, הסבתא, והשומר הערבי של החניון.

 ניתן לזהות בסיפורים הרבים והמגוונים מצב קיומי חוזר ונשנה ובו דמות גברית, ישראלית,  בעשור הרביעי  לחייה, שזה עתה  נפלטה ממסגרת זוגית או משפחתית שהעניקה שייכות ומשמעות, מוצאת עצמה בריק קיומי  ובבדידות מייסרת  ומחפשת  נואשות  תחליף, תיקון, 'דג זהב', 'רק לא להיות לבד'.  תוך כדי כך, מתבררות, בסיפורים כולם,  חולשתן העקרונית   של מסגרות השייכות המקובלות של זוגיות ונישואים וחוסר יכולתן להעניק משמעות  בעשור הראשון של שנות האלפיים. כך למשל בסיפור עצומות   בוחר חגי, גבר נשוי ואב לילד, להתנהל בחייו בעיניים 'עצומות' ולפנטז מחדש ואחרת כל פרט בחייו – ביתו, אשתו וילדיו - כדי לא לראות, בעיניים פקוחות את מה שהוא יודע בוודאות – שאשתו בוגדת בו עם חברו הטוב ביותר. מירון, מהסיפור בוקר בריאות שנעזב לפני חמישה חודשים על ידי חברתו-אהובתו  מעיין,   בוחר כתחליף לריק ולבדידות של חייו לאכול כל בוקר ארוחת 'בוקר בריאות' בבית קפה, מחוץ לבית,  תוך שהוא מתחזה כל פעם לדמות אחרת ועל ידי כך מרוויח שותף לשולחן, מישהו לדבר איתו ומישהו להתווכח איתו 'מי ישלם את החשבון'. בסיפור בזמן האחרון דווקא עומד לי נוכח רונאל ששתי המסגרות אותן הוא מקיים בו-זמנית - נישואים וקשר-מיני (?)  עם עמיתה לעבודה מחוץ לנישואים – מתסכלות אותו ומשאירות אותו בודד ואומלל.  המענה היחיד לריק ולשיממון זה של חייו  הוא  כלבו האהוב שחירא שרק איתו הוא מדבר ואת עקבותיו  הוא מחפש במהלך העלילה.  מדי בוקר מלקק הכלב  את 'זקפת הבוקר' של אדונו, כשרק פעולה זו מצדיקה ומאשררת  - בניגוד לעמדתן של האישה והאהובה - את כותרת הסיפור:  בזמן האחרון דווקא עומד לי.  דרכים נוספות להימלט מהייאוש, כפי שהן מופיעות בסיפורים השונים,  הן ללכת תמיד עם כיסים מלאים, להניח את הטלפון הנייד במקום של הלב, ללכת לסדנאות לכתיבה יוצרת, ואם שמך 'אילן' להסכים לשכב  בו-זמנית גם עם בעל הבית שלך, שגם הוא 'אילן', וגם עם החברה שלך שאוהבת לצעוק 'אילן' כשהיא גומרת: ו"רק רוצה להרגיש פעם את שני האילנים שלה בתוכה."

הישראליות, בקובץ זה,  נוכחת, במימושה הטראומטי בתודעה הישראלית הקולקטיבית, בשני סיפורים שבמרכזם פיגוע. בסיפור סמיון חוזרת ומתממשת כותרת הספר  פתאום דפיקה בדלת, כאשר בדלת ביתה של אורית עומדים שניים: 'סגן משנה חבוש כיפה סרוגה ומאחוריו קצינה רזה'  הבאים להודיע לאורית על מות בעלה ב'פיגוע בצומת בית ליד' – מילות קוד לטרואמה ישראלית. אלא ש'פיגוע' חבלני  זה מוסת לירכתי הסיפור, כשה'פיגוע' העיקרי עליו מוחה קרת, ביטוי לעמדתו המוסרית-עקרונית בספר כולו,הוא יחסם המנוכר, המזלזל והמנצל של צעירים ישראליים דוגמת 'אורית' ו'אסי' ב'סמיונים' המבקשים להיקלט  בחברה הישראלית. כך מנצל אסי, הצוחק דרך קבע,  את סמיון,  ולאחר שהכניס להריון את אורית הוא מסרב להתחתן איתה ומנדב את סמיון למשימה. סמיון, חייל בודד, מוצג כאחר האולטימטיבי ואסי, נציג הגבריות הישראלית משתמש בו כמושא ללעגו וכדרך לבצר את מעמדו. ביום החתונה אורית נגעלת מסמיון, האחר המוחלט, וכשהוא בא לנשק אותה היא נגעלת מריחו ומקיאה לתוך האדנית. סמיון בורח משניהם, והפעם הבאה שאורית שומעת עליו הוא ביום מותו בפיגוע החבלני. אלא שלפי המשתמע מהסיפור  'סמיון'  נפגע ומת  עוד קודם לכן ב'פיגוע' שערכו לו אסי ואורית נציגי החברה הישראלית האטומה ומנוכרת לזריה.  הישראליות ניכרת בתפקדה גם  כמאפיין שולי בעברן של הדמויות הגבריות בסיפורים. כך, בסיפור דקירה, ציקי הפוצע את חברתו במהלך נשיקה מציעה לה קרח 'בצבא הוא היה חובש'.  בסיפור אחת טובה גרשון אינו מבטא רגשות מאז עברו הרחוק בצבא 'כשלא נתנו לו לצאת לקצונה הוא בכה כמו ילדה'. במקום המאפיינים הישראלים המוכרים שכמעט ונעלמו מהסיפורים מציג קרת מודל חדש של גבריות ישראלית – נשית ובינלאומית יותר.  גברים חסרי מסגרת שייכות משמעותית אובדי דרך ומטרה, רכי לב ומרבים לבכות כמו המספר בלתפוס את הקוקוריקו בזנב המתוודה: "הכי קשה זה בלילות. [...] אז אני בוכה. כמעט כל לילה." 

רבים מקוראיו של קרת תוהים על סוד קסמו של הסופר שהוא בה-בעת נקרא ואהוב על  קהלים רבים  בני גילאים שונים, נחקר ונלמד במוסדות שונים, מתורגם לשפות רבות,  ובנוסף, נהפך, בעל-כורחו, למושא חיקוי ליוצרים צעירים רבים. מרכיבי הקסם כפי שהם חוזרים ומופיעים בקובץ חדש זה הם ז'אנר הסיפור הקצר-קצרצר, הסיטואציות המוכרות המוקצנות עד אבסורד ופרודיה,  השפה המדויקת הקשובה למגזרי אוכלוסיה שונים, עמדת גיבורי הסיפורים שהיא גם תבוסתנית וגם מוסרית, ובעיקר,  יחסו האוהב ורב החסד  של הסופר לדמויותיו השונות באשר הן. ספר זה אינו מפענח את סוד הקסם אבל הוא  מימוש נוסף, בוגר, בשל ומעניין  של קסם זה על ריבוי פניו הקרנבליות המשלבות הומור, כאב וחמלה.