יהודי זקן – בעיראק - מה יש לו בחייו?

 על עאידה - סמי מיכאל

זכי דאלי בן השבעים גיבור ספרו האחרון של סמי מיכאל עאידה מתאווה  להיות היהודי האחרון בבגדד כפי שהוא מתוודה על כך בפני הפליטה הכורדית האילמת אותה הוא מוצא כגוויה השרועה לפני דלתו: "כל מה שאני רוצה זה להיות היהודי האחרון במקום הזה, שאומרים עליו שהיה פעם גן עדן".

המחיר של משאלת–לב זו הוא חיים  כפולים שקריים שפניהם הגלויות הם עיסוקו כשדרן טלוויזיה מצליח,  ופניהם הסמויות-מרתפיות הם חיי בדידות עריריים ועקרים  בהם פושה הזקנה כמחלה. בכך משתלב זאכי בהוויית החיים העיראקית, בשנות התשעים של המאה העשרים, בהם השקר הוא אפשרות  החיים היחידה כפי שמעיד על כך דודנו שלמה-ג'ליל: "השקר הוא טוב ומלא רחמים מהאמת המחורבנת."  ההצדקה המוסרית לחיי שקר אלה  מזדמנת לזכי הזקן והערירי בערוב ימיו כאשר מתאפשרת לו פעולת החסות, ההצלה וההשבה לחיים של הפליטה הכורדית, קרבן ייצוגי  מובהק  לעריצותו הפולשנית והאונסת של המשטר העיראקי.

הספר מתאר את החיים בבגדד המודרנית, בימיו של סאדאם חוסיין,  שמאפיינם העיקרי הוא הכפילות ההכרחית והמתעתעת בין יפעתם הרהבתנית  המזויפת של פני השטח הגלויים  לבין דלותם המציאותית  של פני העומק המרתפיים הסמויים  מהעין. כפילות זו בולטת במיוחד בדמות של זכי. כלפי חוץ  הוא אדם משכיל, מודרני ובעל אמצעים כפי שהדבר ניכר בסצנת הפתיחה של הרומן בה  מתעורר זכי בביתו המאובזר לצלילים העליזים של דון ג'ובאני  הבוקעים ממערכת הסטריאו הסמוכה למיטתו, פונה לג'קוזי המבעבע ואחר כך יוצא ''רחוץ, מגולח למשעי ולבוש בחולצת גולף' לקומת ביתו התחתונה שם ממתינה לו רנין הטורחת עם אמה בסידור הבית ובבישולים לקראת מסיבת הזימה הלילית.   בניגוד גמור לכך  הווייתו הפנימית, עליה הוא מאפשר לעצמו להתוודות אך ורק מול עיניה הפקוחות של  הפליטה הכורדית, הזרה לו לחלוטין,  השוכבת חבולה בביתו: "אני, באופן אישי, מרגיש חרא, [...] משפחתי התפזרה בעולם ואני נתקעתי פה." כפילות זו ניכרת גם בגופו.   סצנת הפתיחה של הספר מתארת את מנהגו, מזה שנים רבות, להזמין אל ביתו,  אחת לחודש, את נזאר אל סייד,  איש מוכבאראת בכיר,  בליווי שלוש בנות צעירות לליל עגבים, אלא שבניגוד לנזאר, הצעיר ממנו בעשרים שנה, והמבצע את זממו  ללא כל קושי, הרי שזכי נאלץ להודות בפני הזונה השוכבת במיטתו בחוסר אוניו תוך שהוא חש עצמו: "זקן כמוש, מרוקן ודוחה [...]  כמעט מאוס."

עיסוקו של זכי ככתב טלוויזיה המכין כתבה שבועית למדור 'נופים ואתרים'  מבטא אף הוא את הפער בין פני השטח הזוהרים לבין הכזב שבפני העומק. בניגוד לפופולאריות  לה זוכה תוכניתו בקרב הצופים ולשביעות הרצון רבה מצד העובדים איתו, הצד המרתפי של עיסוק זה כרוך  בתחושת זיוף ובגידה הן כלפי הארץ אותה הוא מתאר והן כלפי הוויית חייו האוטנטית.  הכתבות מהוות מסך אשלייתי-שקרי לפניה האמיתיות של עיראק כפי שזכי עצמו, מחבר הכתבות,   מודע לכך היטב: " כל כתבותיו, מפעל חייו במלואו, כולם הם שיר הלל לארץ שבניה  רוצחים ומתעללים איש ברעהו. איזה זיוף של יצירה הוא יוצר." בנוסף, מהוות כתבות טלוויזיה אלה  עשייה אמנותית-יצירתית שקרית ביחס למשאלת ליבו האמיתית של זכי להיות סופר. בניגוד גמור לשימוש שקרי וכוזב זה במילים מוצגת הכתיבה הנשית כמבטאת אמת ואותנטיות  כפי שהדבר ניכר בפתקים שכותבת עאידה ובמיוחד במכתבה היחיד בו היא מגוללת את סיפור ההתעללות בה מצד אחד ואת מידת החסד שנהג בה זכי מהצד האחר.

ביתו של זכי, המספר את סיפור חייו, מבטא אף היא כפילות זו. בית זה  בו הוא  חי כאדם מבוגר הוא בית ילדותו שאמו נלחמה בכל מאודה על המעבר אליו ועל השארתו מלא אור כפי שהדבר ניכר בסצנה בה היא שוברת בפטיש, בכל כוחה את החומה המאיימת להסתיר את אור השמש ובמורשתה לבנה: "בוודאי יש לו לבית נשמה, [...] יש בתים עם נשמה עיוורת ויש בתים עם נשמה מאירה". ב 1945,  שלוש שנים לפני שנחרץ דינם של היהודים בכל ארצות ערב, עם הקמת מדינת ישראל,  מעבירים הוריו את הבעלות על הבית אליו ונמלטים על נפשם לישראל.  אחיו המתגוררים בארצות הברית דואגים – ממרחק חייהם ותרבותם – לעיצוב מחדש של  בית ילדותם: "באמצעות המחשה והדמיה אדריכלית הם הקימו לתחייה את הבית שהפך עתה לערבוביה של שחיתות עותומאנית, כובד ראש בריטי ואקזוטיות יפנית מרעננת, [...] המוצר הסופי הזכיר בית בושת אמריקני מפואר."   בה-בעת שומר הבית  בתוכו את הוויית החיים היהודית שפיעמה בו בשנות ילדותו של זכי כפי שהדבר ניכר בחדר האוכל הרחב, שלא השתנה מאז, שם נערך סדר פסח מדי שנה.  הווייתו הסמויה  של הבית, ניכרת  במרתף הבית המלא  גרוטאות וחפצים 'מרופטים וזקנים כמוך' כפי שמטיח שלמה-ג'ליל בדודו, ובהתחבאותם, במשך מעל לעשר שנים, של האדי ואניס ילדיה של סאמיה, בחלק המרתף שניתן לה במתנה על ידי זכי. סופו של הבית, שרפתו והיעלמותו תוך הכחדת כל שריד ממנו מבטאים את הקץ הסופי  של אפשרות החיים והמגורים של יהודים  במרחב הבגדדי.

עיראק עצמה מתוארת אף היא בכפל פנים מצד אחד היא מתנהלת עלפי חוקי האסלאם כפי שהם באים לביטוי בפסוק  הקדוש  מסורת האור מתוך הקוראן  התלוי ממסוגר  בבית זכי בסמוך לתמונת אביו: "הוי, המאמינים, אל לכם להיכנס אל בתים לא לכם, אלא אם כן נטלתם רשות ובירכתם את יושביהם לשלום". אך בניגוד גמור לכך מתוארים חיי אזרחי המדינה  כנפלשים, נחדרים ונאנסים ללא הרף על ידי מבטו החודרני של האח הגדול, סאדם  חוסיין שקלסתר פניו המשופם תלוי בכל מקום, ועל ידי שליחיו הנאמנים והאכזריים  הפולשים לכל בית, גוף ונקב הנקרה בדרכם.

לפולשנות דורסנית אכזרית עיראקית זו יש היבט מגדרי ברור. כך, למרות שגם הגברים מוכים, נאסרים מושפלים וממיתים בולטת במיוחד הקורבניות הנשית על גילוייה הרבים. האישה העיראקית באשר היא מוצגת כקרבן  לרודנית היצרית הגברית  גם כאשר היא נבחרת על ידו, שלמה בגופה ונמצאת בשיא נשיותה,  מיניותה והאינטליגנציה שלה.  כך אניסה הסטודנטית היושבת בסלון ביתו של זאכי בעודה מקריאה בהטעמה  נכונה טקסט ספרותי כשבראשו של זאכי חולפת המחשבה לצרפה לצוות הטלוויזיה שלו היא בסך הכל 'זונה ככל הזונות',  שנזאר מביאה במכוניתו השחורה עמומת החלונות  למפגש עגבים בו היא סחורה זמנית ומתכלה, בשר עובר לגבר החושק. היבט נוסף לקרבניות הנשית העירקית  הוא בהופעת הנשים כקבוצה המעלימה ומטשטשת את המאפיינים האישיותיים ייחודיים המבדילים,  והיות וכך הן ניתנות  מצד אחד להכחדה,  ומצד אחר לשכפול או המרה. כך בסצנת הזונות בפתיחת הרומן מביא נזאר לביתו של זכי שלוש זונות האחת בשבילו ושתיים בשביל זאכי כדי שיוכל לבחור ביניהן. שלמה-ג'ליל מניח לאשתו וילדיו לברוח לישראל, מנתק עמם כל קשר ונישא מאז ארבע פעמים לאלמנות מלחמה שתוך שהוא גורף הון של מענקים מהשלטון המבקש לעודד גברים להתחתן עם אותן אלמנות. כך גם בנותיה של סאמיה, שכנת ילדות של זאכי,  הלבושות גלימות שחורות וראשו עטוף עבאיות שחורות כך שאפילו  זאכי שמבטו מוסרי ואנושי אינו יכול להבחין ביניהן. הנשים הצעירות קיימות קודם כל כאובייקט מיני, כך למשל, שלמה-ג'ליל ונאזר לא רואים בעאידה, את קורבניותה ואינוסה אלא רק את מיניותה כפי שהדבר ניכר בתגובתם לזאכי גואלה: "אם מתעלמים מהסירחון ומהטינופת, יש לה גוף, וואו, משגע. [...]  אם כבר נדלקת עליה..."

שלוש הנשים הקשורות בחייו של זאכי, סאמיה, נור ועאידה,  מגלמות כל אחת בסיפור חייה הצרוב וכווי בגופה ובפניה,  את היותן קרבן לאלימות הפוליטית- מוסרית בעיראק. כך סאמיה, שכנתו מילדות, מגלמת בסיפור חייה את גורל האישה העיראקית הטיפוסית.   כבר בגיל שש יועדה לבן דודה, בטרם מלאו לה שלוש-עשרה היא הוצאה מ בית הספר, ועד מהרה: "הרתה וילדה ושוב הרתה, כבדה ועבתה" . בבגרותה,  בהיותה שייכת לרוב השיעי הנרדף על ידי המיעוט הסוני השליט נפלשים חייה  בגילויי התעללות אכזריים מצד השלטון:  בעלה השיעי הוצא להורג, בנה בכורה נורה, בתה  שהייתה בהריון מתקדם הושלכה לכלא ונרצחה.  סאמיה מייצגת את כוחה האדיר של האימהות כפי שהיא נוכחת ומתפקדת במשטר עריץ. היא מגנה בחירוף נפש  על בניה – הנחשבים כנעדרים  - תוך שהיא מחביאה אותם במשך כעשר שנים במרתף ביתו של זכי שכנה, היהודי חביב השלטון. היא  מבינה את מצוקתם כליאתם במרתף החשוך  ומאפשרת את מפגשו של אחד הבנים עם ארוסתו המביא להתעברותה ולסופה של המשפחה כולה. במותה, כאשר היא עומדת על הריסות חייה, מול זרנוקי המים הממיתים היא אוחזת בידה עלי ומכתש – ביטוי סמלי לדבקותה באימהות ואולי לכתישתה הסופי על ידי המשטר – וקופצת אל מי המרתף  שם היו חבויים בניה. 

מול העריצות,  השקריות והכזב המופיעים כתוצרי לוואי הכרחיים של החיים בעיראקמופיע הטקסט הספרותי כדובר אמת  וכבעל פוטנציאל של נחמה. כך הסיפור "בית הבשרים" של הסופר יוסוף  אידריס אותו מקריאה אניסה הזונה, בביתו של זאכי,  על האם ושלושת בנותיה המשביעות רעבונן  הגופני בזכרותו  של קריין  צעיר, חסון ועיוור המוזמן לביתן להקראת פסוקי קוראן לעילוי נשמתו של האב והבעל משקף היבטים רבים  בחברה העיראקית:  תלותן  המוחלטת של נשים בגבר, הנשיות כאובייקט בשרי לחדירת הגבר,  חסרת מאפיינים  אישיותיים ייחודיים הניתנת לשכפול,  הרעב הנשי התובעני למגע חומל, ובעיקר, ההכרח השקר המאפשר את ההישארות בחיים. זעמו של נזאר כלפי טקסט  ספרותי זה מבטא  את  אישיותו הצבועה והפגומה כפי שהדבר ניכר בדבריו: "מה פשר הסיפור הזה? [...] דבר כזה כתב יוסוף אידריס? [...] הרי הוא סופר מפורסם, לפחות היה צריך לגלות מעט אחריות מוסרית. [...] זה חרא!"

טקסט ספרותי נוסף המבטא אמירת  אמת המשקף לקורא בו את אמת חייו ממנה הוא נמלט הוא הרומן "ספר על בלאם" מאת הסופר הסרבי אלכגנדר טישמה.  גיבורו פופוריץ משקף לזאכי את הזיוף והעמדת הפנים  שקיימת בעבודתו: "הוא ופופוריץ' שניהם שיעבדו את  אמנות הכתיבה למטרה לא קדושה. אצל שניהם שמשה הכתיבה מעין מסך שתיקה נוכח זוועות שנתרחשו סביבם".  האופרה "עאידה",  אותה שומע זכי  המספרת על נסיכה, בתו של מלך אתיופיה, שנפלה בשבי המצרי ונמסרה כשפחה לממנריס, מאפשרת לזאכי  להעניק שם לפליטה הכורדית שהגיעה לביתו, כביטוי סמלי לאנושיותה, לזהות בה  מאפיינים נסיכותיים אצילים ובכך לבסס ולהעמיק את תהליך השבתה לחיים ובניית זהותה כאישה.

כמענה וכתיקון להוויית חיים כפולה ושקרית זו מזדמנת לזכי בערוב ימיו אפשרות לעשיית מעשה שלם, עקרוני המאפשר לו לממש במלאות  את יהדותו ואנושיותו.   כך, בעודו יושב ומקשיב לקינת  הדרשן השיעי, באזכרה הנערכת לבעלה של סאמיה שכנתו,  מתעורר בו 'יגון יהודי עתיק הנטען ומתחדש מדור לדור' ומתבררת לו עיקר יהדותו אותה קלט מאבותיו: "החיים, שמור על החיים, [...] החיים הם תכלית האמונה, לא להפך, בשום אופן." זכי בחייו  נהג במידת החסד, האהבה  והנאמנות  תוך מאמצים עיקשים להצלת חייהן של  נשים אחרות בחייו, ובעיקר כלפי נור אהובתו וסאמיה שכנתו,  אלא שכוחו של המשטר הסוני החזק ממנו  הביא למותן. בניגוד לכך, בפעולות אנושיות מוסריות וזהירות  מצליח זכי להשיב לחיים את עאידה ובכך הוא מממש, מצדיק  ומטעין בהוויה מוסרית – המנוגדת באופן חריף לכל הסובבים אותו  - את היותו היהודי האחרון בבגדד.