על זה הדברים – סמי ברדוגו.
בספרו החדש והמפעים זה הדברים הולך סמי ברדוגו בגדולות. דרך סיפורה של דמות האם הוא מספר את הסיפור השתוק והמודחק של הנשים ילידות מרוקו, חסרות כל השכלה פורמאלית. נשים אלו הגרו לארץ בגיל מאוחר והודחו לשוליים הגיאוגרפיים והתרבותיים של החברה הישראלית בעודן יולדות דור ראשון של צברים מוחתמים ומוכתמים בתחושת נידחות וקיפוח של דור ההורים. בה בעת, חותר ברדוגו לתיאור מדוייק ואותנטי של שורשי זהותו כגבר ישראלי מזרחי בעל זהות מסוכסכת.
מהלכו העיקרי של הספר בנוי על מתח בין ניגודים, ופני עומק סוערים החותרים כנגד פני שטח שלווים-לכאורה. עלילת הספר מתארת שני סיפורים המשסעים זה את זה והנלחמים על נוכחותם, אמיתותם ואופן קליטתם באוזני הזולת השבוי באותו מרחב של נוכחות, דיבור וקשב. הסיפור הפותח, המוביל-לכאורה, הוא סיפורו של הבן-המספר המבקש לנקוט פעולה של תיקון ביחס לאמו תוך שהוא מחליט לעשות מעשה יוצא דופן. הוא מוציא את אמו מבית הזקנים בנס ציונה, בו היא מתגוררת מזה ארבע שנים, משיבה לבית הולדתו וגדילתו, תוך שהוא נחוש ללמדה קרוא וכתוב. הסיפור השני, המשסע שוב ושוב את הראשון, נשמע בקולה של האם, ומספר את סיפור חייה מכמיר הלב של מחה, ילדה קטנה, ילידת מרוקו, חסרת כל חסות הורית, המועברת, שוב ושוב, בעל כורחה, מיד ליד, כחפץ שאין בו כל חפץ.
בין שני הסיפורים קיים ניגוד גמור – סיפור הבן, הממוקד בתוכנית תיקון האם, מתוכנן מראש, מונע על ידי תכלית רציונאלית-לכאורה, בנוי על מערך מוגדר ותחום והוא בעל אופי טכני ופורמאלי. סיפור האם, לעומת זאת, הוא בלתי מתוכנן, מונע על ידי חוויות חיים ביוגרפיות אותנטיות ובוקע מתוכה בשטף וגאות עולות על גדותיהן. הבדל בולט נוסף הוא בשפת הסיפורים. סיפורו של הבן מסופר בעברית תקנית, במשפטים קצרים ותחומים שערוכים על דף הספר במבנה של חיתוך וקיטוע. לעומת זאת, סיפורה של האם מסופר בשפה אותנטית, שעטנזית, המבוללת ערבית-מרוקאית, צרפתית ועברית משובשת בהתאם לתחנות חייה של האם ולאישיותה הבלתי מוגדרת משפטי האם ארוכים, קטעי סיפורה ממושכים ועריכתם הגראפית על הדף, גדושה ובלתי ניתנת לתיחום ובלימה.
בהבאת האם לבית הישן, תוך כליאתה בו, מבקש הבן ליצור מרחב כיתתי תחום של מורה ותלמיד/ה, שהשליטה המוחלטת במתרחש בו מצוייה בידי הבן-המורה. כך,הוא בעל תוכנית לימודים ברורה הכוללת הוראת אותיות הא' ב' על פי סדרן, תוך שהוא נחוש בכל מאודו לממש את תוכניתו: "כוח הברזל שמתקשח בתוכי [...] ראשי הדוק אל התוכנית.". בהתאם לכך, רכש הבן-המורה 'לוח מחיק' ו'ערכת לורדים' ובה שלושה צבעים בעלי יעוד ברור: "שחור הוא 'החוקים', כחול הוא 'הנכונים', ואדום הוא 'השגיאות'. זאת כל התורה כולה". אביזרים אלו אמורים לשרת את סיטואציית ההוראה, אך בה בעת מעידים, באופן אירוני שאינו מודע לבן-המורה, על רפיונה, מוגבלותה ולקותה של תפיסת עולמו. כך 'הלוח המחיק' המוצב במהלך רוב העלילה מורם וזקור במרכז הסלון הביתי הזעיר, מול הספה הישנה עליה שרועה האם, משמש כפאטיש שבו אמור להתממש אקט ההוראה. אלא שבאופן אירוני, הוא מעיד דווקא על אופיה ה'מחיק' של תורת הבן – שרטוט ושינון שמות אותיות בודדות שאינן יוצרות כל משמעות. יעודם ההוראתי המוצהר של ה'לורדים' מעיד אף הוא על תפיסתו המוגבלת של הבן-המורה הטועה לחשוב על קיומן של שלוש קטגוריות בלבד 'חוקים' 'נכונים' ו'שגיאות' בלי להיות מודע לשלל האפשרויות האחרות המתממשות בדיבורה השוצף של האם. מסגרת ההוראה הנשאפת על ידי המספר-הבן-המורה ניכרת גם במבנה הספר ובכותרות חלקיו הגדולים והקטנים. כך מחולק הספר לשלושה חלקים ששמותיהם לקוחים השייכים לעולם ההוראה והלמידה: 'מערכת' 'מועד בית' ו'גמר', והפרקים השונים בנויים כמערכת שיעורים החל מ'שיעור ראשון' הפותח את הספר ועד 'שיעור שמונה-עשר'. כתה ביתית זו היא מימוש תוקפני, מופחת ונסוג של רצונו הכושל של הבן להיות מורה בישראל. כך למרות לימודיו ב'סמינר הירושלמי על שם דוד ילין', והתכוונותו להיות מורה הוא מבין שאינו מסוגל לכך: "ידעתי שלא אוכל להיות מורה בישראל. ויתרתי על המעמד בעיקר בגלל הגרון החלש שלי". 'הגרון החלש', החוזר שוב ושוב במהלך היצירה, הוא ביטוי לחולשת הזהות הגברית-מורית של המספר, שכבן לאישה מהגרת, אנלפבתית, וכבעל זהות ישראלית וגברית מסוכסכת , הוא חסר 'קול' ו'דיבור' של מורה.
תוכניתו הנחושה, התוקפנית והמתובנתת בקפידה של הבן, הופכת את האם, בעל כורחה, לאובייקט פסיבי בדמות תלמידת כתה א', שתפקידה להקשיב, לשנן ולהעתיק מהלוח. בגאוותה, בכוחה ובסירוב גמור לבלעדיותו של תפקיד זה, שולפת האם, מתוכה, את ה'סיפור' שלה. בכך, היא מחזירה לעצמה, במיוחד ביחס לבנה, את מעמדה כסובייקט בוגר בעל ידע-עולם, ויכולת סיפורית. כך בעברית משובשת, מגובה בעמדה אימהית סמכותית, היא דורשת מבנה להרפות-לרגע, ולפנות מקום וקשב לדיבור-'סיפור' שלה: " רגע אתה תשמע לי [...] רגע תשמע מה אני יש לי לגיד לך למה עכשיו ככה אתה רוצה ללמד אותי את האותיות אבל אני אומרת לך יש לי משהו אחר לדבר אותו.". האם חוזרת בדבריה שוב ושוב על המושג הארס-פואטי 'סיפור', ובכך, באופן בלתי מודע, היא מעבירה לבנה, הקורא וכותב את השפה העברית על בוריה, את מורשתה - סיפור חייה ומטלת כתיבתו. לתחושתה של האם סיפור חיים זה הוא הסיפור האולטימטיבי שיש בו הכל ושאינו נגמר כל עוד היא עצמה חיה ומספרת אותו: "מה אני שמעתי את הסיפור, כן, את הסיפור, איך אומרים? הכי גדול שלהם, הכי ארוך, הסיפור שמה איפה שיש הכל. "
שני הקולות הבונים את עלילת הספר, קול הבן וקול האם, פורשים שני סיפורי התבגרות וחניכה, סיפור ההתבגרות הנשי של מחה, המתברר במהלך הספר כסיפורה של האם, וסיפור ההתבגרות הגברי של המספר-הבן. הסיפורים, החותכים זה את זה ונאבקים זה בזה, מבליטים את אופיים המנוגד, ובה-בעת מייצרים רצף כרונולוגי סיבתי. כך, סיפור התבגרות האם מנמק את אופי אימהותה ומעצב את דמות הבן ואת תהליך התבגרותו תחת חסותה והשפעתה כהורה יחיד לבן יחיד בבועת ביתם. המאפיין העיקרי של סיפור התבגרותה של מחה הוא היעדר חסות הורית-אימהית. היעדר משווע זה מסביר את חייה רבי התהפכות ואת העברתה החוזרת ונשנית מיד ליד ומבית לבית. יתמות נפשית זו מעצבת מצבים חוזרים ונשנים של נטישה והתנתקות וכתוצאה מכך, הכרח התקשחות הלב של הילדה העזובה תוך פיתוח יכולת ילדית של דאגה עצמית והישרדות. סצנה, אחת מרבות, המחזיקה במוקטן את סיפור היעזבותה של הנערה הצעירה היא סצנת מעבר, אחת מרבות, מאוגדה לפאז, כאשר היא נוסעת באוטובוס מלווה באחד מגברי המשפחה, חשה כאבים עזים בתחתית בטנה, ובעצירת האוטובוס מגלה שתחתוניה מוכתמים בדם שאינה מבינה את פשרו. בתושייתה, היא משליכה את התחתונים המוכתמים, מנגבת את ידה על החול של האדמה, עולה בחזרה לאוטובוס ומתיישבת ליד הגבר הזר: "והיא לא מבינה שזה עכשיו היא מקבלת את הווסת הראשונה שלה [...] יושבת רק עם החצאית בלי תחתונים, יעני עד פז היא נוסעת ככה, נכנסת אליה ערינה, ערומה כולה מלמטה עם כאבים חזקים בבטן."
סיפור התבגרותו של הבן-המספר, המסופר מפיו בגוף- ראשון, בהתבוננות רפלקטיבית לאחור, נובע מתוכו רק בבית הולדתו ובנוכחותה הפיזית הגדולה של האם. כך נזכר המספר בתצלום מגיל שלוש מ'אותו מתחם של גן בוסרי [...] מסגרת החינוך הראשונה של חיי'. הוויתו של המספר כילד קטן ואחר-כך, הנער המתבגר, היא סתגלנות, צייתנות ונכונות מלאה לקלוט את עולם הידע המתממש באותיות הא'ב', שעל פי תחושתו האינטואיטיבית, כבן של מהגרת אנאלפבתית, הן השער לזהות ישראלית תיקנית, ושבבגרותו, באקט של תיקון נאיבי וחסר תוחלת, יבקש להקנותן לאמו: "אני ילד משתאה מקבלתן של אותיות עגולות וישרות ולא רוצה לדבר, לא יכול לשאול איך יהיה אחר-כך, לאן כל זה יוביל אותי." שנות התיכון נחוות על ידי הבן-המספר כשנים חשוכות - 'ימי הביניים של חיי', בהן הוא מרגיש 'אסיר בעל-כורחי' ובדיעבד, בהתבוננות מבוגרת מודעת ומפוכחת למעמדו של דור הצברים הראשון, בני המהגרים שהודרו לשולי החברה, מבקר את בינוניותם של המורים בני המקום: "מורים הטובים בקושי לעצמם, [...] לא קמו דמויות גדולות. ככה קרה שחיקינו רק את עצמנו, שיכפלנו צדדיות לא מפוארת, ושמטנו מידינו את הזמן היקר." שנות הצבא מדגישות את גדילתו הפסיבית, את שונותו וזרותו הקיומית-עקרונית ואת התשןקה לאמץ לעצמו זהות ישראלית אותנטית כפי שהדבר ניכר מההשתאות מהשמות הצבריים-אשכנזיים של החיילים האחרים ומהכמיהה לקשר איתם: "רואה דמויות חדשות וקורא בשמות יפהפיים של חיילים, שמות מקוריים מסוג 'גלבוע', 'נווה' ו'הדר' מחפש איזה אושר חברי איתם" . האוייב המאיים בצבא אינם ה'ערבים שכאילו איימו עלינו מסביב' אלא כלי הנשק הפאליים גבריים המהווים איום על זהות הגברית-ישראלית מסוכסכת של הבן-המספר, חייל בעל-כורחו: "חששתי מכלי-הנשק הגלילי והארוך שנשאתי..."
תחושת הנידחות של הבן במקום הולדתו וגדילתו, משאלת לבו לזהות אחרת ועברה העשיר של האם ניכרים גם במקומות השונים בהם מתרחשת עלילת הספר. כך, בית האם, מקום הולדתו וגדילתו של הבן המספר, הוא מקום נידח, פריפריאלי וחסר שם כביטוי לשוליותו, למחסור בכל ולהיעדר זהות ישראלית ברורה של החיים בו. בשיבתם המאוחרת של הבן והאם למחוז ההולדת ניכרים ובולטים המוזנחות והסטטיות של המקום כפי שהם חוזרים ומשוחזרים בתודעת הבן: "מרכז של מכולת ורחובות ריקים, שאין בהם משמעות צרובה של מקצוע או רעיון;" חיפה, העיר אליה עובר לגור הבן-המספר בבגרותו, על הספריה – המקלט לנפש המתאווה למילים - בה הוא עובד, מוצגת כ'מקום האחר' המאפשר לבן לחיות את חייו בנינוחות ובתחושת שייכות למקום: "חיפה שלי. העיר שבקצה האחר נהדרת עלי." חיפה מתממשת בספר לא כמרחב גיאוגרפי ראלי, אלא כאידאה של עיר אחרת כפי שהדבר מתממש בתיאורה על ידי קווי מתאר כלליים: "היופי של ירוק מול ים, ושל גובה מול נומך. [...] ההצלחה של המילים המקומיות, שוודאי צמחה בשכונות הכרמל ובאחוזה, אולי בדניה." זרותה של האם למרחב הישראלי באשר הוא ניכרת בתיאור המפורט של מרחבי הולדתה וחייה במרוקו ובלאלג'יר תוך הקפדה לקרוא בשם של כל מקום ומקום, כך 'מיסור' עיר ההולדת במרוקו, 'דובדו' העיר בו חייה אם האם, 'טאוריט', 'אוראן', 'פאז' ו'מידלת'. בניגוד למקום חסר השם במושבה הפריפריאלית בישראל, בו התגוררה האם כל חייה מאז הגירתה לארץ, הרי שדווקא השם 'נס ציונה' העיר בה ממוקם בית הזקנים בו חיה האם בארבע השנים האחרונות של חייה ובו היא מסיימת את חייה, חוזר ומוזכר שוב ושוב. 'נס-ציונה', כפשוטו, מתממש בחיי האם. כך, כל עוד היא חיה במרוקו היא אינה מצליחה להתעבר, ורק עם עלייתה 'ציונה', לארץ-ישראל, מתממשת משאלת לבה, מתרחש בה 'נס' והיא מתעברת ויולדת את בנה יחידה.
סצנת הסיום של הספר מתארת את הבן, מנסה לשקוע בשינה, במיטה צדדית בבית האבות של אמו, בעוד האם עצמה חסרת הכרה ומחוברת למכונת חמצן. בדמדומי השינה, כאשר הוא מבין שאמו קרבה למותה, ממיר הבן-המספר את התשוקה לאם שהעיבה על כל חייו, בתשוקה דומה אחרת, שאף היא אובססיבית, עוצמתית ומזינה - התשוקה למילים: "הילתו הצהובה של האהיל [...] מזכירה לי מעשה קריאה לקראת שינה, רגע לפני שיכבה האור ואני אתמסר לזיכרון המילים שבורחות ממני,".
שם הספר זה הדברים חוזר ומוזכר בספר בהקשרים שונים כשמשמעותו היא השאיפה ללב הדברים, למהותם המזוקקת. כך, למשל, בפתיחת הספר, כאשר נמצאים האם והבן על מפתן ביתם, והבן דרוך כולו למימוש תוכניתו הוא מודיע לאם: "שם בפנים ממתינים לנו הדברים". כאשר האם מבקשת לחזק ולהדגיש את המשמעות העיקרית של ה'סיפור' שלה, את עיקר חייה – הקשר בין אם לילדה - היא חוזרת ומשתמשת בצירוף זה: "זה לא נגמר אף-פעם הרגש של האמא ושל הילדה הקטנה הזאת מחה, זה ככה זה הדברים, זה האמת." התשוקה לגעת בזה הדברים מתממשת במלואה בספר זה הן בחשיפת סיפורן השתוק של נשות מרוקו המתגלמות בדמות האם והן בעיסוק החוזר ונשנה בשורשי הזהות של המספר. עיקר מימושה של תביעה פואטית זו ניכרת במאמץ האדיר של הסופר המתממש בפעולה הסזיפית של ניקור וחציבה בשפה, כפי שתיאר ביאליק את מאמציו לכתיבת שיריו, עד ההגעה למהות המזוקקת של השפה העברית – מרחב חייו וקיומו של הסופר סמי ברדוגו - בה כתוב ספר נפלא זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה