הנה פתחתי חלון

על קובץ הסיפורים "הרב של הקרקס" מאת יאיר חסדיאל

"מי כאן הכי חזק במכות?" שואל במילעיל 'הבן של הרעבע' את חבריו ל'חיידר' כאשר הוא מנסה  להיחלץ לרגע מהמעמד הכולא והמכביד של הבן שנועד לגדולות 'נצר לשושלת אדמו"רים בת מאות שנים' תוך שהוא מבקש – וזוכה -  לשחק כדורגל ולחטוף מכות כאחד הילדים.   התבוננות מקורית ורגישה בעולם החרדי כפי שהיא ניכרת בעיקר מנקודת התצפית של הילד החרדי העקוד למורשת האב מתוארת בסיפור זה  ובסיפורים נוספים בספרו הראשון של יאיר חסדיאל  הרב של הקרקס שמיד עם  צאתו זכה בפרס שר המדע והתרבות לספר ביכורים.

הקונפליקט המרכזי המוצג בסיפורים הוא בין הבן החרדי לאביו שביניהם קיים קשר טעון ומורכב   המסופר וחוזר ונבדק בחלק ניכר מהסיפורים. בסיפור "רלסים" זוכר גבריאל מילדותו את יכולתו להבליג על סטירות אביו, כמו גם, את ריח מגילות השרטוט שהותירה כפתו הנוקשה של אביו על לחיו. בבגרותו, שלושים שנה מאוחר יותר, בעוד אביו מוכה השבץ מוטל על מיטת חוליו, יוצא גבריאל למסע שחרור מכבלי האב תוך שהוא מבקש לחשוף את שקריו ואת הפער בין מה שנראה לו כדמות האמיתית של האב לבין תדמיתו החיצונית כפי שהיא ניכרת בשלט התלוי על משרד האב  אותו עוקר הבן: "אינג' אליהו שר-שלום – מהנדס קונסטרוקציה". בסיפור הפותח "פריצקעס" כאשר מבקשת חבורת הילדים להשיב לחיקם את הילד הסורר שיצר לרגע מגע אנושי עם השכן החילוני, הם מגנים את אביו ואבי אביו: "לא סתם אבא שלך הולך עם כובע קנייץ' ולא עם ספודיק כמו כולם. זה בגלל שאתם לא דתיים אמיתיים, וסבא שלך הוא בכלל מפועלי אגודת ישראל ואנחנו אגודת ישראל".  בסיפור "דגים אדומים",  חזקי,  רווק בן שלושים וחמש, בן יחיד,  הגר עם אביו,  מנסה בכל כוחותיו לסכל את נישואיו השניים של האב ובלבד שלא יישאר הוא לבדו ברווקותו המתמשכת בעוד אביו חוזר  מתאהב ומתחתן.  

תפאורת הסיפורים היא ייצוגים רבים ומגוונים של העולם הדתי. המרחב המשמש כרקע  בחלק ניכר מהסיפורים הוא שכונה חרדית בחיפה שבמרכזה  ה'שטיבל'  על גבריו ובניו המתפללים בו. עיסוקם של רוב הגברים סובב סביב  בית הכנסת המקומי כ 'רעבע', דיין, גבאי או מלמד. הילדים לומדים ב'חיידר'  ובילקוטם ועל שולחנם פתוח ה'קונטרס של רבנו צדוק הכהן מלובלין'.  השפה הרווחת היא יידיש,  ציוני הזמן הם  'בין השמשות של ערב שבת'  וקללות הילדים כלפי מפרי השבת: "גוי, גוי, מחשמוי, כי לעוילם חסדוי". ייצוג נוסף של העולם הדתי הוא העוני המדכא והממשטר בו חיים מאמיניו כמו גם האטימות לצרכי הגוף והנפש  של הנערה המתבגרת הן מצד האם והן מצד מוכר הבגדים.  כך הדרך היחידה של גבי, תלמידת כתה ו,  לזכות ב'סרפן חדש', הוא לחבל בגופה ולפטמו כך ששום בגד שהיא חוזרת ומקבלת במהלך כל שנות ילדותה ונעוריה המוקדמים,  מהמשפחות העשירות  שבשכונתה,  לא יתאים לגופה. כשהיא מגיעה עם אמה, לראשונה בחייה, לחנות הבגדים של 'המגמגם ברחוב הרצל'  תוך שהיא מתקשה למצוא בגד שיכיל את משמניה, מגחך המוכר לעברן של האם ובתה באומרו: "זזזאת חנות לילדות. לא לילדות בהריון. את ראית איזזזזזזזה  ציצי יש לה כבר? כמו שששששששל אישה אמיתית,"

ההירארכיה של העולם הדתי כמו גם חוקיו ומצוותיו,  המתקבלים ומקוימים על ידי עולם המבוגרים ללא עוררין  מוצגים כנוקשים ואטומים לעולמם הרגשי של ילדים רכים בגיל הנמצאים במצוקה.  משאלת לבם  של הילדים הקטנים למצוא מזור לכאבם כמו גם ההכרח  הרגשי – הבלתי מודע – לפרוץ עולם נוקשה וזעף זה מוביל אותם לפתרונות ילדותיים יצירתיים. כך בסיפור היפה – על שמו נקרא הקובץ כולו "הרב של הקרקס" מתאווה אפריים בן השמונה, שאמו גוססת אל מותה, ללכת לקרקס האיטלקי  שהגיע לעיר. דודו פינחס, אברך בן תורה צעיר נוזף בו:  "זה מה שיש לך בראש כשאמא שלך עומדת למות? [...] הקרקס האיטלקי? תתבייש לך, במקום להגיד תהילים בשביל אמא שלך שעומדת למות?" האב המבקש לנחם את  בנו שזה עתה התייתם מבקש מ'ראש הכולל' לפסוק בעניין, וזה פונה אל רב גדול ממנו, 'הגאב"ד' שתשובתו מתמהמהת ואחר כך, ממאנת ושוללת.   הילד הפועל על פי תחושותיו הפנימיות  מדווש עם אופניו לבית הקברות ובעודו כורע על תלולית העפר שעל קבר אמו, שולחת אותו  רוח הים אל הקרקס לקבל מענה לשאלתו על ההיתר  להיכנס לאוהל הקרקס  ולחזות במופע. בחצר הקרקס פוגש הילד לוליין שנראה בעיניו כ'רב של הקרקס' והוא שוטח לפניו, במלומדות ובנאמנות  מוחלטת למורשת העולם החרדי, את השאלה ההלכתית הנוגעת לעניינו.  התשובה בשפה האיטלקית של 'הרב של הקרקס', מתפרשת בעיני הילד כסירוב וגורמת לו להיטלטל בבכי, הממיס את לב  הלוליין האיטלקי המכניסו לאוהל הקרקס ומושיבו בשורה הראשונה של הזירה כצופה יחיד ובחינם.  הסיפור יוצר אנאלוגיה בין שני סוגי רבנים – רבניו הממשיים של העולם החרדי, האטומים לצרכיו הרגשיים של הילד היתום והבודד, לבין 'הרב של הקרקס',  גוי איטלקי הקשוב לכאבו ולעולמו הרגשי של הילד והגורם לכך שבשובו של הילד לעולמו החרדי, באמצע הקדיש על אמו הוא נזכר בעולם שקורקס עבורו  ו'חיוך הרחיב את מילותיו'.

המציאות היהודית-ישראלית-חילונית, מוצגת בקובץ סיפורים זה, כזרה לחלוטין לילדי העולם החרדי והם אטומים ומנוכרים למוסדותיה, חוויותיה, מסמניה וקורבנותיה.  כך  קרבן התעללותם של הילדים החרדים שכלפי חלונותיו הם מיידים את אבניהם הוא אדון רוטנברג, זקן ערירי ושכול, המכונה על ידם 'אלטע משיגינע', וזאת למרות שהם יודעים:  "שהבן שלו היה ציוני גדול ונהרג בצבא שלהם על קידוש המדינה."  ניצול-שואה זה , הנכנס לשטיבל, אליו ברחו הילדים סוקלי האבנים, תובע עלבונו מהוריהם המתפללים: "זה ילדים שלכם? [...] ככה בוגדים, כמו יודנראט?" המתפללים  תופסים את הפולש לעולמם  כ'חול'  שיש להודפו החוצה מפני רבם המתפלל שהוא 'שבת קודש'. הם קוראים כלפיו: 'שאאאאאא. פריצקעס' ו'גיי ארויס',   ו'איזה אינגעלייט' יורה לעברו בוטנים שנותרו על הרצפה מ'השולעם-זוכער'   לקול צחוקם של כל הנוכחים. המספרים הצרובים באמות ידיהם של ניצולי השואה, המסמן הגלוי והמוכר ביותר של הקורבנות היהודית, בסיס האתוס הציוני,  נתפס על ידי הילדים החרדים  כ'מספר טלפון שרשם בכחול כדי שלא ישכח אותו'.  רב בית הכנסת, היחידי ש'קורא' כהלכה את המשתמע מהמספר הכחול, חומל על הניצול ומחבקו בברית של צרובי המספרים הכחולים.

הצבא על מיצגיו השונים, כמו גם השפה הייחודית לו, משמש אך ורק כדימוי למה שנתפס בעיני גיבורי הסיפורים כעשייה המרכזית בלב העולם החרדי.  כך "המחלקה מחופרת בעמדות מארב [...] אנחנו מוודאים זיהוי ומסתערים,  מצמצמים, חותרים למגע, אש, אש. [...] הרבה רעל בעיניים" אינו תיאור קרב של חיילי צה"ל אלא תיאור הסתערותם של 'עשרה זאטוטים במדי שבת, כותנות לבנות ומכנסיים שחורים'  המיידים אבנים במכוניות החולפות ברחוב החרדי בשבת או מבצעים ביחד 'פריצקעעעעעעעס' ו'שאאאאאאאבעעעעס' כשבחורה 'בלתי צנועה' עוברת ברחוב.  'מלחמת יום כיפור', אחת הטראומות המרכזיות באתוס הציוני משמשת כאן כסמן זמן בלבד לתיאור זמנה של יוזמות עסקית כושלת של אחת הדמויות בסיפורים.

הנשים בעולם החרדי מודרות אל שוליו הזניחים, כך  בחלק מהסיפורים אין אף דמות נשית, ובאחרים,  מתפקדות הנשים כרעיות וכאימהות המצויות  בשולי הקונפליקט בין האב לבן. בסיפורים אלה מופיעות הנשים  כשבויות בעיוורונן החרדי ובנאמנותן המוחלטת  לבעליהם הבוגדים תוך שהן  מסרבות בתוקף  לכל פגיעה בתדמיתם  המהודרת אך המזויפת .כך למשל בסיפור "רלסים" מסרבת האם לשתף פעולה עם בנה, המגלה את 'האשה האחרת' בחיי אביו,  תוך שהיא מכנה את הבן:  'אידיוט אחד',  בעוד הוא מתקשה לכבוש את ייצרו: "ולא לספר לה מי באמת חייתה כאידיוטית עשרים שנה."  גם בסיפור "מובי-דיק השחור" מופיעה הדמות הנשית באפיזודה אחת בלבד, בתפקידה כרעיה  המתבוננת בבעלה הסובא והמבחינה בשינוי שחל בו בכך שאינו 'טובל חלתו בצנצנת השמלץ בהנאה גמורה'. חמישים שנות נישואיה מסוכמות  בשרשרת פעולות של בישול וטיגון  הנעשות במטבח הביתי  עבור הבעל הגרגרן והמתארות  את מיקומה, תפקידה ומהותה של אשת הגבאי, כמייצגת את מיקום האישה ותפקידיה בעולם החרדי. התבשיל הנעשה במטבח הביתי על ידי אם המשפחה לגברים הלומדים, כמסמל את הנוכחות והמהות הנשית נוכח בתוקף רב בסיפור "דגים אדומים".  מוקד היזכרות הבן באם המתה הוא בדרך הכנתה דגים אלה, ובעודה בחיים, היא מבטאת את אהבתה לילדיה שנישאו בשיגור דגיה בקופסאות פלסטיק אל ביתם,   ובהעברת מורשת נשית משפחתית זו  לבתה הבכורה הנשואה. בהווה המתואר, עם מות האם, כסגירת מעגל של ההוויה הנשית, מכינה הבת 'דגים אדומים' אלה מדי שבת ושולחת אותם לאביה ולאחיה שביתם התייתם ממכינת הדגים המקורית.  הכנת "דגים אדומים" אלו מהווה את המבחן האולטימטיבי  - כמו גם את עילת הכישלון -  לכניסתה של אישה  חדשה לחייהם של נחום האלמן וחזקי הבן הרווק המבוגר. כך גם בסיפור בסיפור "הרב של הקרקס"  נוכחת האם  לרגע קצר  רק כזו שתפקידה להסתלק מהעולם ולהותירו  לשושלת הגברית. האישה הגויה מופיעה כ'לילית' פתיינית, כך לוליינית הקרקס מכורבלת בחיק 'הרב של הקרקס': "זעירה לבושה גופיית ניצנים ועיני חרצן ירוקות לה, והוא מצחק עמה [...] ואש זרה בעיניו."

עד חתרני המשקף בבוטות את תבוסת האישה החרדית ואת המחיר הכבד מנשוא שהיא משלמת עבור אורח חייה הוא הגוף הנשי העירום של האישה החרדית. בסיפור הממוקם בסיום הקובץ -  שלפניו כ'חציצה',  בין הדברים המותרים להיאמר לבין האסורים,  ממוקם הסיפור הזר "מסיבת הסילבסטר האחרונה'  -  מתוארת מפלתו של הגוף הנשי החרדי כעדות  לקשיי חייה של האשה החרדית.  הסיפור "חציצה" מתרחש במקווה, המרחב הנשי אולטימטיבי של העולם החרדי בו נחצה הנשים כולן   בנחרצות, גסות  וקבל עם ועדה לאלו  שווסתן, טהרתן וליל טבילתן ידוע ולאחרות: "שכלתה נידתן אינן נטמאות ואינן נטהרות עוד ומנודות הן מהמקווה עד טומאת מותן." בסיפור נוצרת אנאלוגיה בין גופן העירום של רוב נשות השכונה החרדית: "קומתן שפופה ובשרן רופס ומחוטט ומוכה בצער הלידה והבעל ובצער גידול הילדים וכיבוד ההורים והפרנסה" לבין  "הגוף המושלם המסתורי"  הגא בערומו האציל של מיטל, אישה צעירה חילונית המעמידה פני אם  חרדית.  המשיכה העזה לגוף נשי ללא מתום זה מצדם של שני נציגים מובהקים של העולם החרדי, הבלנית, הדמות הבדוייה והסופר בשר-ודם, מעידה על חריגותו, יופיו ועוצמת המשיכה והפיתוי הטמונים בו. כך משנה הבלנית המבוגרת את כל אורחותיה בצפייה להגעתו של גופה המושלם והעירום של מיטל. היא משנה את סדרי תורנות הלילה כדי להבטיח שהיא, ולא הבלנית האחרת,  תטפל במיטל, ואף חורגת מכל מנהגיה, תוך סיכון מעמדה ונישואיה,  במעקב לילי  חוזר ונשנה  אל דירתה של מיטל כדי לגלות את סודה ופשרה. משיכתה הגופנית העזה של הבלנית המבוגרת לגופה העירום המושלם של האישה הצעירה נחווה בגופה ובתודעתה כדם הנידה שניתן לטהרו רק תוך טבילה במי המקווה בתקווה שיסתננו אל נקבי גופה "וינכשו מערוגות זיכרונה זרעי חסד אסור." משיכה עזה לגוף הנשי המושלם ניכרת גם מצדו של הסופר, שלראשונה בקובץ סיפורים זה, מתיר לעצמו לתאר בפירוט ובחושניות  את הגוף הנשי העירום על כל איבריו המוצנעים שעד לסיפור זה היו לבושים, מכוסים ומוסתרים ונעדרי כל ביטוי או ייצוג.  

ליקוי בולט  של הספר הוא השימוש העודף,  והמתנאה בעצמו,  בשפה. נראה כאילו, הסופר הצעיר, שזה ספרו הראשון, מתפעל מיכולתו לשלוט במילים ולברוא בהן  עולמות ודימויים והוא משתעשע ומיפה את סיפוריו  בדימויים רבים ביותר  חסרי תכלית סיפורית.  כך למשל, חוסר היכולת למצוא בגד מתאים לילדה שהשמינה: "דמה לכפיית הר כגיגית על העם בסיני" ופאותיהם המתנודדות של האברכים הרוקדים:  "מתירות עצמן בלהט הריקוד מכלא כיפתן כציפורים המתעופפות מכלובן ופותחות במחול משלהן באוויר המיוזע". ביטוי בולט לשימוש במילים הנתפסות כראויות, שלא בהקשר העולה מהסיפור, הוא בשימוש הרב והעודף בפועל הטעון "ע.ק.ד". כך הקהל המגיע לקרקס מתואר כ"נעקד על מושבי היציעים", בורך, הגבאי בן ה - 75, שלא עמד במרדם של הצעירים נגדו מתואר "מוטל עקוד על האלונקה", והבן של הרעבע שביקש לחטוף מכות: "עקוד אל עצמו בגפיים מגוננות." חולשה נוספת הניכרת בספר היא בצורך בהתערבות ובהסבר מצד  המספר החיצוני את המתרחש  בעולם הסיפור, כאילו אין הסופר בטוח בהבנת קוראיו והוא מבקש לוודא  שירדו לסוף דעתי. כך למשל, בסיפור "מובי-דיק השחור"  המתאר את מרדם של חסידים צעירים במעמדו של הגבאי הראשי, הזקן והוותיק, בשטיבל המקומי, עוצר חסדיאל את רצף הסיפור בהסברו: "משנתנה רשות למשחית להשחית, אין הוא מבחין בין צדק לרשעות."

ככלל מדובר בקובץ סיפורים מעניין וחשוב שכדאי מאד שייקרא על ידי נמעניו החילוניים.  חסדיאל כותב  בז'אנר הסיפור הקצר על פי כלליו המקובלים: כל סיפור בורא עולם, מציג סיבוך תוך שהוא מתאר את התרתו, ונקרא בעניין ובשטף על ידי הקורא.  יתרונו העיקרי של הקובץ הוא הצוהר שהוא פותח עבור החברה החילונית להכרת  העולם החרדי הסמוך לה אך הנעול, חסום ואטום בפניה. המחבר המשתמע של הסיפורים מצוי בין שני העולמות, החילוני והחרדי,  הן מבחינת היכרותו אותם והן מבחינת יחסו המכיל והאוהד כלפיהם. בניגוד לילדים החרדים, בסיפור הפותח,   שהתחנכו לסקול באבנים   את  החילוני השונה מהם,  מוותר חסדיאל על  אקט הסקילה, הן של  העולם החילוני והן של  העולם החרדי,  ממנו הוא בא,  תוך שהוא ממירו בתיאור כשליו ופגמיו בחמלה ואהבה.