לא שיצא מזה רומן [...] אבל לפעמים מה שאתה צריך זה סיפור קצר

אמן הסיפור הקצר ספרה החדש של מאיה ערד, סופרת ישראלית החיה בארצות הברית, מציג משמעות חדשה למושג 'מקומיות'. הצילום 'חוף פרישמן, תל אביב', המופיע על כריכת הספר ומתאר בצבעים חיים 'מקום' ישראלי טיפוסי ובו ים, חול, סוכת מציל וחסקה מבטיח מקומיות גיאוגרפית, אך הספר כולו מציע מקומיות ישראלית אחרת – זו של 'החיים הספרותיים' של ישראל בשנות אלפיים. : "קוצר ידו, קוצר אמנותו, קוצר יריעת הבד שלו, אפילו [...] לעג התואר גם לקוצר קומתו [...] מטר שישים ושבע."

במרכז הספר דמותו של הסופר אדם טהר-זהב שהמאפיין העיקרי שלו, מלבד עיסוקו כסופר, הוא תחושתו המייסרת והמסרסת של היותו 'קצר'. כינויו על ידי הביקורת - 'אמן הסיפור הקצר'  נתפס בעיניו עם חלוף השנים כהקטנה וגימוד המדגישים את

דרך תיאור קורותיה של דמות זו מתאר הספר בפירוט והרחבה ריאליסטיים ובה-בעת  לגלגניים  פנים שונות של 'החיים הספרותיים' בני-הזמן. כך למשל תיאור תופעת סדנאות הכתיבה – עיסוקו העיקרי של הסופר, המפגשים הספרותיים  השונים אליהם מוזמן הסופר וטיפוסי סופרים המתלווים לפעילויות אלה 'יוסי פס' ו'תמיר קציר' פרודיות על דמויות יוצרים מוכרים. כך, מוצגת 'מכת האנתולוגיות' כאשר הלעג לעכשוויותם החולפת ניכר בשמות הכמו-מודרניים הן של העורכת והן של ההוצאה כמו גם בדיבור הקלישאי-עכשווי של העורכת. בפתיחת הספר מתקשרת לסופר: 'רותם בר' עורכת המקור של הוצאת 'פטל',  תוך שהיא מספרת לו שהם 'עובדים עכשיו על אנתולוגיה בשם אפס שמונה: סיפורי דרום' ומעוניינים לכלול את סיפורו מש"קית ת"ש באנתולוגיה זו. הסופר מציין בפניה שסיפורו זה כבר ראה אור בשתי אנתולוגיות שונות, דבר שלא מפריע לעורכת לטעון בתוקף: "זה בכלל לא חשוב. אנחנו עובדים על קונספט אחר לגמרי. זה נושא מאד חזק עכשיו: לוקאליות, ספרות ומקום." פנייה טלפונית זו מהווה את מסגרת הזמן והעלילה של הספר, כאשר בסופו, שנה מאוחר יותר, מגיעה האנתולוגיה המוכנה לביתו. הרקע של הרומן נבנה על ידי פרטים רבים השייכים אף הם ל'חיים-הספרותיים', כך למשל שמות הרחובות בהם גרות  ומתהלכות הדמויות הם שמות של סופרים פוריים  המבליטים באירוניה את עקרותו היצירתית של הסופר. כך הסופר עצמו חי ברחוב 'מאפו', מיטל ענבר, המבקרת שנהיית לאהובתו, ברחוב 'פרוג' הסמוך לו,  ממרפסת ביתו הם רואים את רחוב 'פרץ-סמולנסקי', ומאוחר יותר קובעים להיפגש ב'בן-יהודה' פינת 'גורדון'. כך גם כאשר מבקשת נורית לזהות את מיקום ביתו היא שואלת: : 'ליד פרישמן, לא?'

היבט נוסף של ה'חיים הספרותיים' בני הזמן הוא הצורך למדרג ולקטלג את הסופרים ואת יצירתם תוך היענות למודלים טלויזיוניים פופולאריים. כך מודיעה לו מזכירת העיתון המבקשת ממנו לקראת המוסף לשבועות 'משהו חדש שכתב השנה', שיהיה במוסף:  'דירוג של שישים ספרי הביכורים הטובים ביותר מאז קום המדינה'. תוך כדי כך היא מציינת שספרו הראשון – בעודה שוגה באמירת שמו – מופיע שם במקום: 'חמישים וארבע... לא חמישים ושבע."

הציר המרכזי השוזר את כל פרטי הספר ל'רומן' הוא הקונפליקט והמתח העקרוני בין 'הסיפור הקצר' ל'רומן' על כפל המשמעות של מושגים אלה, הן כז'אנרים ספרותיים,  והן כמתארים סוגים שונים של קשרי אהבה. בנוסף, צמד מושגים זה מעצב את מבנה הספר: 'רומן' המכיל ושוזר במהלכו תשעה 'סיפורים קצרים' שכתב גיבורו אמן הסיפור הקצר. שימוש דו-משמעי במושגים אלה ניכר בכל הקשור בדמות של מיטל עינב בה מתאהב הסופר ומנהל איתה – מה שהוא מייחל לו בכל לבו – 'רומן', שמבחינתה נתפס כ'אפיזודה' – 'סיפור קצר'. כך מסכמת גלית גולן, חברתו הקודמת של הסופר, את מהותו של קשר זה: "היא אמרה שאין לה כוח, [...] אבל אני דווקא עודדתי אותה לתת לזה צ'אנס. לא שיצא מזה רומן או משהו. אבל לפעמים מה שאתה צריך זה דווקא איזה סיפור קצר כזה." מאמר הביקורת של המבקרת:  'ברוך דיין אמת – הספד ארכני לסיפור הקצר' מכיל דיון אקדמי במתח שבין שני הז'אנרים כשטיעונו המרכזי הוא: "הסיפור העברי הקצר בן זמננו, הוא קצר וצולע. [...] משעמם. [...] דל. מוגבל".  בהמשך מציינת המבקרת שכל הרעות החולות של ה'סיפור הקצר'  מתגלמות בצורה בולטת ביצירתו של אדם טהר-זהב. מאמר תיאורטי זה משמש כליבה וכגרעין של ה'רומן' על ריבוי משמעיותיו, הן כעוסק באופן תיאורטי בסוגיה המרכזית של הספר, הן במניע ומוליד את ה'רומן' הכושל שבין הסופר למבקרת, והן כמשמש הוכחה נוספת – בעיקר בעיני הסופר עצמו – לקוצר מידותיו.

לאורך הספר כולו נבנית דמותו של הסופר אדם טהר-זהב כאנטי גיבור מובהק שנמצא בנסיגה מתמדת ומאופיין בחולשה ובחוסר אונים בכל תחום בחייו. יחסו לצבא – מיתוס מרכזי בגבריות הישראלית – מבטא אף הוא את גבריותו הפגומה, חולשתו ועליבותו. כך בצעירותו 'הציל עצמו משירות בלבנון' בכך שהפך עצמו ל'ג'ובניק', ובשירות מילואים, בגיל 24 נתקף שיתוק והתקף חרדה באוהל ברזנט. גם כאינטלקטואל הוא מאופיין כבלום וכנסוג טרם הזמן, את לימודיו האקדמאיים לא סיים, ובהווה של היצירה  הוא חסום לחלוטין מבחינה יצירתית. ביטויים מטונימיים למצב זה של דלות ועקרות רגשית באים לידי ביטוי סמלי בכל הקשור לבילוי הרומנטי, בים,  עם מיטל אהובתו.  הוא אינו מוצא את בגד- הים, וכאשר הוא מגיע לים הוא משכשך בו את קצות אצבעות רגליו בלבד. חוסר יכולתו לשלוט בחייו מקבל ביטוי סמלי בעובדה – החוזרת ונזכרת שוב ושב – שאינו יודע לנהוג ומובל דרך קבע על ידי נהגים אחרים. כך מתוארות הנסיעות עם הוריו לקרובי משפחה, בחגים ובארועים משפחתיים, כאשר למרות גילו המבוגר הוא חוזר להיות הילד הקטן המוסע על-ידי אביו בעוד אמו מטיפה לו  ערכי משפחה מהמושב האחורי. כך,  חוזרת מיטל ומסיעה אותו בנסיעותיהם המשותפות, וכך,  בהגיעו להרצאה בבה"ד חינוך מסיעה אותו נורית ברכבה  לקול התפעלותו האינפנטילית: 'אוטו של סגן אלוף'. ביטוי גופני לחוסר אוניו ניכר בחולשת זרעו. במשך חודשים הוא מנסה לעבר את נורית ולהוליד אתה את ילדם המשותף. כבר בתחילת הקשר הוא נוזף בה  שאינה מתעברת תוך שהוא מודיע לה בשחצנות גברית טיפוסית: 'הזרע שלי בסדר גמור, כל כדור מלמיליאן'.  בחלוף הזמן הוא מבין שהוא האשם באי-התעברותה: "אולי הזרע שלו לא כל כך משובח כמו שהוא אוהב לחשוב. עובדה שאף פעם לא הכניס מישהיא להריון. אפילו לא בטעות."

היבט נוסף של ה'חיים הספרותיים' היא הביקורת הנתפסת על ידי הסופר  ככוח המשמעותי והעיקרי המעצב וקובע את גורל יצירתו. כך, לאורך כל הספר הסופר נוכח וקיים לא דרך יצירתו שלו, אלא דרך טיעוני הביקורת אודותיו.  אדם טהר-זהב, על שמו הנלעג, הוא 'כל-אדם' במובן הנמוך והמשמים, נעדר סיפור חיים אמיתי ומשמעותי משל עצמו. החשבת הפורמאלי והחיצוני במקום חוויית הפנים המשמעותי ניכרת בסיום הספר במחשבותיו על בת זוגו החדשה ועל הולדת ילדם המשותף דרך מספרים בלבד ללא כל מעורבות רגשית: "הוא רוצה ילדה. הוא עושה חשבונות: הוא בן ארבעים ושלוש. עד שיוולד הילד יהיה בן ארבעים וארבע. בן חמישים ושבע כשיהיה לו בר-מצווה. בת-מצווה חמישים ושש. בן שישים כשתהיה בת שש-עשרה. אז מה. מה זה היום שישים. כמו חמשים פעם."

הספר עמוס בהידהודים בין-טקסטואליים ליצירות ספרות אחרות. הסיפור העיוורת של שטיינברג חוזר ומוזכר בספר מספר רב של פעמים, ומעצב את מוטיב העיוורון ביצירה. אדם טהר-זהב עיוור להיבטים המשמעותיים בחייו, וביניהם כל הקשור לכתיבתו. כך למשל הוא חוזר וטוען שלא יכתוב על עצמו בעוד שכל הסיפורים שכתב, המשובצים במהלך הרומן, עוסקים בבעיות העיקריות של חייו כמו משאלת הלב לילד, תחושת ההחמצה כרגש המרכזי בחייו, הבחירות השגויות שעשה,  ודלות ועקרות הרגש כמאפיין העיקרי שלו עצמו. באופן דומה הוא עיוור לכל הקשור בנשים בחייו, שש שנים הוא חי בזוגיות מלאה עם 'גלית גולן',  ורק לאחר שעזבה אותו החלה לפרסם ספרים, ובאנאלוגיה, התעברה, הולידה, ובהווה של היצירה היא מעוברת שוב. הסופר עצמו שבמהלך חייהם המשותפים, תייג אותה ככישלון גמור משתאה לגבי תוצרי חייה – בנה, ספריה והתעברותה הנוספת, תוך שהוא עיוור לחלוטין להשפעתו המצמיתה והמשמימה הן עליו עצמו כמו-גם על  בת זוגו. כמו-כן, הוא עיוור לחלוטין לאופיו של הקשר בינו לבין מיטל, המבקרת החריפה שלו ומושא אהבתו. כך, לאחר שהבהירה לו את היעדר הפוטנציאל הרומנטי של הקשר ביניהם, הוא מתכנן לעבור ולגור עמה כשותף בביתה, עד שהוא שומע מפי חברתו לשעבר, נוטשתו הקודמת, שמיטל חזרה לחברה-לשעבר,  עומדת להתחתן אתו, עזבה את הארץ ותלמד כמה קורסים באוניברסיטה 'שם'.

עקרותו ודלותו הרגשית והביולוגית באים לידי ביטוי בולט במיוחד בקשר עם נורית. נורית מעוניינת להקים איתו משפחה,  כפי שהדבר ניכר מסיפור חייה,  ומקבל ביטוי סמלי בהיעדר בולט של שם משפחה. כך, בעוד הסופר נענה לבקשתה לכתוב לה הקדשה בספרו ושואל: 'נורית מה?', היא עונה לו: 'לא חשוב, סתם נורית'. פוטנציאל הפריון בקשר עם נורית ניכר בהחלטתם המשותפת להוליד ילד, המהווה את בסיס הקשר ביניהם, ובביטויה  בסרט 'נורית' אותו מזכיר הסופר בפגישתם הראשונה מחוץ למסגרת הצבאית: "נורית, [...] איך אהבתי את הסרט הזה. [...] איך יונה אליאן מחזיקה את התינוקת ואומרת: אני אקרא לה נורית. אולי היא תביא לי קצת אור בחיים." בניגוד לכך הסופר אינו מסוגל להיענות לצרכיה הרגשיים המורכבים של נורית, ובהלימה מלאה לכך הוא גם אינו מסוגל להנביט את פרח הנורית שלצידו – לגרום להתעברותה.

לרומן ארס-פואטי זה מבנה לולאתי החוזר, מתבונן ומתכתב עם חלקיו השונים. דוגמא בולטת לכך הוא העיסוק החוזר ונשנה בסיפור הפותח משקית ת"ש. כך מוזמן הסופר, במסגרת ימי מילואים לבה"ד-חינוך לדון בסיפורו, תוך שנורית, מפקדת הבסיס,  מציינת בפניו שרוב החיילות קראו את סיפורו,  בעוד הוא מהרהר בשנאתו לסיפור זה שלו ובפער העצום בין המשתמע ממנו: 'שיר הלל לחובה' לבין רתיעתו שלו מכל הקשור בצבא. נורית אוהבת את הסיפור שכתב ובהמשך, מספרת לו שהייתה בטוחה שהסיפור נכתב אודותיה, תוך שהיא מספרת את סיפור חייה התואם  לחלוטין לפרטי הסיפור הבדוי.

מוטיב העיוורון, המרכזי ביחס לאישיותו של הסופר, חל גם על הקורא. כך, מובל הקורא לאורך הספר כולו להשתכנע בעליונותו של ז'אנר ה'רומן' ובתבוסתו וחלושתו העקרונית של ז'אנר ה'סיפור הקצר'. אלא שבסיום הקריאה מבין הקורא שהולך שולל, ושדווקא ה'רומן', על כפל פניו, נכשל כישלון חרוץ. כך לא מצליח הסופר באף 'רומן', כל קשרי הזוגיות שלו מתבררים ככושלים,  ובסיום ה'רומן' הוא נותר לבדו: "ככה זה, בסוף הוא נשאר בלי שום דבר. [...] אין לו כלום בחיים."  בהלימה לכך גם ה'רומן' הכתוב הוא כישלון משום שהדמות המרכזית המוליכה אותו – הסופר אדם טהר-זהב –  היא דמות רדודה, חלולה, משועממת ומשעממת. דווקא מתוך כשלון ה'רומן' - באשר הוא -  מזדהרת הצלחתו של ה'סיפור הקצר' כפי שהיא ניכרת בתשעת הסיפורים הקצרים המשובצים ב'רומן'. ה'סיפור' המסיים את הספר נקרא אמן הסיפור הקצר  והוא תמצית פרגמנטארית ומזוקקת של ה'רומן' כולו. בסיום הספר נמצאות בידי הקורא שתי יצירות ששמן זהה – אמן הסיפור הקצר, האחת 'רומן' והשנייה 'סיפור קצר'. שתי היצירות עוסקות באותו נושא ארס-פואטי – דמות הסופר החסום ומפגשיו עם דמויות נשיות שונות המפצירות בו לכתוב את עצמו, אלא שהעוצמה והליטוש האמנותיים ניכרים דווקא – ב'הפוך על הפוך' – לא ב'רומן'  אלא  ב'סיפור הקצר'.