שמחות קטנות של עיר חולין

על קובץ הסיפורים פיקניק מאת ארנה קזין

דמויות הנשים  בקובץ הסיפורים הראשון של ארנה קזין מיטלטלות בין הוויית ה"פיקניק" על משמעויותיה הסמליות  של אחווה משפחתית, יום מנוחה ויציאה לטבע  לבין הישמטות מעטה אידילי  זה תוך חשיפת תעוקת חיי היומיום.   כותרת קובץ הסיפורים פיקניק, כמו כותרות  הסיפורים עצמם,  מעמידים בחזית את המקווה והאידילי בעוד ההווה המתואר שומט חזות אידילית זו תוך חשיפת בדידותה וכאביה של  הדמות הנשית המספרת.

כך הסיפור אם, מציין בכותרתו התמציתית את מוחלטות  האימהות,     בעוד שבהווה המסופר  האם-המספרת נוטשת את שני ילדיה הקטנים בעודה מנסה-לשווא  להרגיע עצמה בכך  שתינוקותיה 'אכלו ונושקו וחובקו', ושלא יקרה  להם כלום  אם תעזבם  לבד בבית.  כותרת הסיפור  ליד עץ השעם הגדול   מציינת, בה בעת, את מקום המפגש המחודש שקבעה לוסי, אהובתה לשעבר של המספרת, והמניע את המספרת לצאת למסע של שתים-עשרה שעות טיסה הכרוך בהוצאת  כסף רב,  להקדים להגיע ולצפות בכיליון-גוף ונפש לאהובתה, וגם, את הבנתה המאוחרת של ביטוי זה, כפי שהוא מתפרש לה על ידי אחת מבנות-המקום: "זה כמו להגיד, כן, בואי ניפגש על הירח. זו דרך להגיד 'לא'.".   כותרת הסיפור סקס מכילה הבטחה לקשר גופני שבו שותפים כל הנוטלים בו חלק, בעוד הסיפור-גופו  מתאר את סילוקה  של המספרת  מהאקט המיני המשולש לו הייתה שותפה-לרגע,  בתואנה, שהשניים, שנותרו במיטה הזוגית, צריכים 'זמן לעצמם. להתאושש.'. איסי מיאקי,   הבושם של "האהבה הראשונה שקמה והלכה",  משמש  את המספרת  בניסיונה העקר לסלק את  צחנת  'הנבלה שהבאישה'  הממלא את ביתה, עד שהיא מבינה, מאוחר יותר, שמקור הסירחון  הוא בלבה שלה ה"סדוק וחלוד, מרקיב.". הסיפור החותם את  החלק הראשון, המהווה גם את כותרתו ואת נושאו איך להיות לבד, הוא סיפור החותר נגד עצמו, שמתוך י"א כלליו המדברים בשבח הבדידות הנשית, מצטיירת דווקא שיממונה, עקרותה וההכרח  ההימלטות ממנה  מהר ככל האפשר. כותרת הסיפור פאזל ג'ירף, משקפת את עשייתם המשותפת, המכילה ומאשרת  של המספרת ובן-אחותה, אבל בה-בעת גם את התרסקות השלם לחלקיו כפי שהדבר ניכר בהתפרקות קשרי התמיכה המשפחתיים המתוארים בסיפור.

קובץ הסיפורים נפתח בפרידה מן ההורים, הן במובן הפיסי והן כדמויות סמכותיות הרלבנטיות לעולמם של ילדיהם-המבוגרים.  בסיפור סבלנות מודיעים האחים לאמם שהם עומדים 'לחצות את האטלנטי' מטפורה לעשיית הבלתי ייעשה, 'נוסעים לגור בניו-יורק – ביחד', מזמינים את אמם להצטרף אליהם בתקווה שתסרב, ובסיום הסיפור, לאחר סירובה המיוחל, מתנשקים בחושניות ונוסעים לדרכם.  בסיפור העוקב שעה שמחה, מספר האב לבתו על 'שעה שמחה' בחייו בה  'הרגיש מאושר'  בעודו מאכיל יונים בכיכר העיר, אבל בה-בעת, גם  מושפל ומודח כאשר שוטרים שואלים לפרטיו בעקבות תלונת עוברת-אורח על כך שהוא "מפגע" היות והוא: "השתין קצת במכנסיים, וגם עוד משהו, נו, היה בלגן, [...] הסוגרים משתחררים, זה משהו טבעי בגילו,".  בסיפור פיטנגו מוצג האב בבוגדנותו כפי שהדבר בא לביטוי באחיזתו החושנית בתמר, חברתה של בתו המתבגרת, בעודו אוסף אותה אליו, חופן ראשו בשערה הכתום ומטביע עצמו בתוכה, כל זאת בחדר-השינה המשותף לו ולאשתו, מול עיניה המסרבות להבין של בתו, בעוד אשתו וחברתה, אמה של תמר, משוחחות בחדר הסמוך. לבת-המספרת קשר כפול-פנים  לאמה  הניכר מצד אחד בהזדקקותה לה ובנכונותה להקל על בדידות האם המזדקנת, ומהצד השני בסלידה מדרך החיים של האם ובסירוב מוחלט למורשתה. בסיפור פאזל ג'ירף  מטיחה האם בבתה כי ככה, כמו שהיא, היא: "קיר-לא-מסויד. לא משופצת. מוזנחת". מורשת האם, המתקבלת על ידי בתה האחת והנדחית על ידי האחרת-המספרת, היא בהדחקה והעלמה של מצוקות החיים האמיתיות והמרתם  ב'חיים מול המראה'  ובשוטטות צרכנית בקניון. כתחליף לניתוק מעולם ההורים מציגה קזין את הקשר האחאי  כמעניק משמעות ורגש כך בסיפור סבלנות הפותח וכך גם בסיפורים פיקניק, כל בו שלום ונוספים.

עם התבגרות  דמויות הנשים-המספרות ולאחר הינתקותן ממשפחתן, הן מנווטות את חייהן למערכות יחסים נשיות חד-מיניות. אהבה בין נשים מוצגת כקשר אולטימטיבי-מנצח, תוך תיאור כישלונם המובנה וההכרחי  ועקרותם הרגשית של הקשרים בין גברים ונשים.  טקס החתונה השגרתי למדי בין עדה לגדי, בסיפור מזל טוב,  קורס, בסיום הסיפור, כאשר גדי, שבתחילת הטקס 'נראה שמח כמו חתן בחופתו', מבין המום ומושפל, בעודו עומד על הבמה מתחת לחופה מקשיב לדברי 'החברה הכי טובה מוסרת את הכלה לבעלה', שערגתה ותשוקתה של כלתו לא מופנית אליו והוא נמלט להתחבא בשירותים 'להירגע, לתפוס את הראש שלו בידיים'. גם בסיפור  כאן זה לא אירלנד, מותק  מתוארת אי ההתאמה העקרונית מהותית בין הנשי לגברי, וההכרח שחשה האישה להיפרד ולהתנתק מבעלה, עד שהיא מפנטזת שכאשר הוא ישוב לביתם המשותף היא תעמוד עם אקדחו בידה מכוון למצחו ותגיד: "שמור מרחק. אל תיגע בי. אני לא יכולה עוד. לא יכולה. שמור מרחק." 

הקשר הלסבי, בניגוד לקשר ההטרוסקסואלי, מאופיין בתעצומות רגש ובמעשים שוברי שגרה, עיקרו הוא האקט המיני, מענג עד אין קץ, אבל בה-בעת גם אלים,  משפיל, חוזר על  עצמו ולא יודע שובעה.   כך בעוד המספרת ממתינה ללוסי חברתה, שהשלתה, הכזיבה ולא תגיע, בסיפור ליד עץ השעם הגדול,  היא משחזרת את מערכת היחסים ביניהן, כאשר חברתה היא 'מלכה סקוטית', נועלת מגפי צבא שחורים של גברים, על גרביה  'נדן וחרב קטנה', הטוענת כלפי חברתה-המספרת   שהיא עלובה, חסרת חוט שדרה ומצווה עליה לזחול בעוד היא דורכת עליה ומכה בה במטאטא.  סיום הקשר בין הנשים חתום וכתוב עם תחילתו וחוזר על עצמו שובושוב. הוא מותיר את האישה-המספרת  ריקה, בודדה ומיטלטלת בין הרצון לנטוש את סחרחרת-הקשר: "אני לא רוצה לשחק עוד במשחק. למצוא חן ולאבד. למשוך ולחתוך", לבין ההכרח להשמיע את קולה כביטוי לנחיצות-האנושה בקשר: "אני רוצה לשלוח את הקול שלי, כולו, צווח וצרוח..."

קובץ הסיפורים מציע  דרכים שונות לעמעום תחושת הבדידות הנשית. האחת היא טקסטים ספרותיים של נשים יוצרות אחרות, 'אחיות', שבהם נחשפים בגלוי ובאומץ  רגשות דומים לאלה שחשה המספרת. כך המוטו לסיפור אם  הוא ציטוט משיר של המשוררת אן סטיבנסון  על היטלטלותה בין אהבתה ומחויבותה לילדיה  מצד אחד ולחייה שלה מהצד האחר. תחושת חולשתה  וקטנותה של המספרת כמו תשוקת התאבדותה נגלים, לפני השטח הסיפורי, בשפתה הפיוטית  של  דורותי פרקר, 'משוררת האובדנות',  שרק את מבחר שיריה לוקחת עמה המספרת  מביתה  בנוטשה את ילדיה שלה, בהליכתה על חוף הים  תוך שהיא נשבית מרצון במכות המים בחול, ומגדירה אותן, תוך שהיא צועדת לעומקן, כ"קבועות ונחוצות". כאשר  ממתינה המספרת ללוסי חברתה,  בסיפור  ליד עץ השעם הגדול,   היא קוראת, ביושבה על ספסל בגן,  סיפור חדש של לורי מור. כותרת הסיפור שוב רעבים    מתארת, על פי השקפתו של ספר זה, את המצב הנשי בכללותו, ובאופן מסוים יותר את מצב  המספרת הרעבה לחידוש הקשר עם לוסי אהובתה-מענתה, וגם את הבסיס לקשר אפשרי בין המספרת-הנטושה לבין צעירה אנונימית  על הספסל הסמוך, כאשר בתשובה לשאלת המספרת הכמהה לקשר, משיבה ומאשרת: "כן, אני רעבה".

דרך נוספת  לעמעום  הבדידות  הנשית הוא בקשר עם הילדי  המופיע בסיפורים בדמותו של דנדן, ילד צעיר ורגיש. בסיפור שרה תעצומות הרגש של המספרת מתגלות ומתממשות בקשר שלה  עם בנה הצעיר דנדן כתחליף ותיקון לקשר העקר עם בעלה. בסיפור פאזל ג'ירף  הקשר בין המספרת אישה צעירה ובודדה לבין דנדן, בן אחותה, המתממש בהווה של הסיפור, בבקר משוחק ומאושר של שמרטפות, מהווה את המקום והמקור היחיד לקשר של מגע, הכלה וחסד,  וזאת בניגוד, וכתחליף ותיקון, לשיבוש בקשרי המשפחה האחרים.  המספרת המודעת לנדירותן של 'שניות החסד' שמקורן בילדי-דנדני שואבת מהן ככל יכולתה: "ככה זה. כשאין ברירה, אני גונבת ממנו חיבוקים [...] שרק לא יתרחק, או יתקרר. שלא יחסוך."  הילד הקטן בן שלוש וחצי הוא נבון-ההתרחשות בסיפור  אמא-טקילה וחום גופו, מתיקותו, שמחתו, שימת-הלב שלו לצערה של אמו כמו-גם סיפוריו מחיי הגן מקלים על ייסוריה כפי שבאו לביטוי  בצעקות ובכי בלילה הקודם   לאחר שננטשה על ידי אהובתה הצעירה.

דרכי הקלה נוספות מתממשות בהתערותה של המספרת בהוויה העירונית-תל-אביבית  המקיפה אותה. כך 'הקפה הקבוע שלי בנווה צדק [...] הוא כמו בית שני'.  עצי העיר מואנשים ומאפשרים לחולפים על פניהם חסות והגנה, כך עץ האיקליפטוס, בקצה שדרות רוטשילד, הוא בטוח ויציב, וכאשר המספרת עוברת במנהרת צלו ושומעת את אנחת גזעו היא שולחת ידיים אליו ונצמדת: 'בטני אל בטנו.' קניות קטנות ומענגות בחנויות העיר הפזורות ברחובותיה, כמו-גם קניית עציץ בגוניה, העמדתה על שולחן במרפסת, התבוננות בה, השקייתה במשורה, והבנה ש"זה כל מה שיש"  הוא ביטוי ל'יפעתו של האמצע', ומימוש  נוסף של ההוויה העירונית.  המזור העיקרי לנשיות הפצועה, כפי שמציעה קזין בקובץ סיפורים זה,  הוא ביציאה למרחב התל-אביבי והליכה משוטטת ברחובותיו תוך 'פגישה לאין-קץ'  עם 'צעצועיו הגדולים': "בדרך יש עצים גדולים. פוגשים שם אנשים חדשים. יש במה לגעת. יש על מה להישען. אין צורך להישאר כאן, לעמוד, [...] לבד. אפשר להמשיך ללכת."