גם לנתיבות יש רגע של הולדת

על פנים רובי חמה – שמעון אדף

"רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת"  -  שורת הסיום בשיר שדרות של שמעון אדף -  מבטאת את יחס הסופר  לנתיבות ולאנשיה בספרו החדש פנים צרובי חמה.  נתיבות היא מרחב הקיום בו מתנהלת העלילה בחלקו הראשון של הספר והיא מאפיין הזהות הראשון בו בוחרת אורי אלחייני, גיבורת הרומן,  להציג עצמה בבלוג שלה: "נתיבותית, הלומת אייטיז, סופרת נוער בהתהוות, ניצולת הבורגנות בישראלית החדשה."

שתי פניה של נתיבות ניכרות באופן התבוננות וההתנסחות השונה של שתי האחיות על עיר הולדתן.  בעוד עופרה, האחות הבוגרת, מכנה במרוקאית את העיר:  'בלאד ז'וע' כשהיא מסבירה לאמה ולאחותה את משמעות השם – 'כפר הרעבים', הרי שאורי, האחות הצעירה, ביוצאה עם אמה למרפסת הבית לגרש את מחזרי אחותה, מתבוננת, בעוד נשימתה נעתקת ב: "אייר המצטלל [...] האור גובר, האספלט נוהר, והבתים בוערים באש המזככת והרעפים בהילת הלבה הגועשת וגואה ונקווה, והאזדרכות מן הגן הציבורי [...] כל השכונה בארות-בארות נשברים."

הישגו העיקרי של הספר הוא בבריאתה, בבחינת יש מאין של אורי אלחייני, בחלקו הראשון של הספר ילדה-נערה שטרם  מלאו לה שתים-עשרה,   ובחלק השני, אשה צעירה נשואה ואם לעלמה בת ארבע.   אורי, נערה-אשה, קיימת, פועמת, דחוסת זיכרונות, מחשבות  ורגשות, כפויה  להביט בחלקו החבוי של העולם המצוי מעבר ל'פרגוד',  וחסרת כל יכולת לחיות במלאות ב'כאן' ו'עכשיו' כפי שמעיד עליה בעלה האוהב: "ואתך אין ודאות, אורי, כשאני מפנה את תשומת לבך לדבר אחד או שניים, את תמיד מסבה את המבט שלך ומסתכלת בדבר שלישי."  

סצנת הפתיחה של הספר, בפרק הפותח "בת-מצווה",  מתארת את פלורה-פלורי, על סף בת המצווה, המתעוררת משנת לילה, בעודה סובבת בבית הישן לבושה בכותנת הלילה של אמה,  היא משקעת את גופה הקטן בכורסה שמול הטלוויזיה ושומעת מהמקלט  את קול אלוהים:  "קומי אורי, כי בא אורך". תוצאותיה המיידיות  והגלויות  של  התגלות זו  הם דם המזרזף מרקתה והפסקת דיבור מוחלטת במשך כחודשיים. במישור הסמוי מהעין צורבת התגלות אלוהית זו את כל אישיותה של  הילדה-נערה, כך, היא חשה הכרח לשנות את שמה למרות התנגדות אמה ולעג הבנות בכיתה: "מעכשיו, אני מבקשת בכל לשון של בקשה, שתקראו לי אורי. לא פלורה או פלורי." בנוסף, נולדת בה תאוות  הקריאה והכתיבה ומתעוררת בה תשומת לב מיוחדת למילה הבודדת באשר היא.  בנוסף, מאז חוויית ההתגלות, אורי חיה דרך-קבע בשני עולמות הן ב'כאן ועכשיו' והן בעולם האחר כפי שהדבר ניכר במושאי וכיווני  התבוננותה.

גלגל ההצלה של אורי מאחרותה, הדרתה מחברת בנות גילה ומחלתה המתדרדרת של אמה הוא הקריאה והכתיבה. בנעוריה היא מוצאת, באופן מקרי, בספריית בית הספר  את ספרי 'אריאלה הפיה החוקרת' של פרוספרו ג'ונו , סדרת ספרים על ילדה מאנגליה, שהוריה  מתו  בתאונה כשהייתה בת , 12 והיא, אחרי סבל רב , עוברת לארץ פלאות בשם 'קריית סער'  שם היא הופכת ל'צפנת-פענח [...] פטרונית החידות'.  פוטנציאל הגאולה הארס-פואטי הטמון בספרים אלה ניכר כבר בנגיעתה המקרית של אורי, הילדה הצעירה, בכריכת הספר  בציור זכוכית-המגדלת הקשורה בפתיל לאבנט הילדה: "זיק חשמלי התפוצץ בקצה אצבעה. היא פלטה צריחת השתאות ומשכה את ידה."  הקריאה בסדרת ספרים זו במיטתה נחוות כחוויה גופנית עילאית: "מבטה לא מש לשנייה מדפי הספר, [...] חמימות צפה באיבריה, כאילו לוטפה באינספור ידיים, בנוצות ושיראין, ועורה כמשי הטהור." חווית קריאה זו מהווה עבור הילדה מרחב קסום  שאליו היא נמלטת ממצוקות היומיום.  במהלך קריאת הספרים מתעצבת דמותה המיוחדת של אורי, הנערה הצעירה, כמו גם דיוקנה העתידי כאשה סופרת המכוונת כתיבתה לגיל הצעיר, כפי שהיא עצמה הייתה כשגלתה ספרים אלה ונגאלה על ידם התמה הבסיסית של סדרה זו - מעברם של ילדים  למציאויות אחרות, תוך ויתור על המציאות של הכאן ועכשיו, והיהפכותם ל'צפנת-פענח' של המקום החדש -  נשארת חקוקה בעולמה הרוחני-אינטלקטואלי של אורי והיא חוזרת ועוסקת בה גם כסופרת בשלושת ספריה לבני הנעורים כפל הכפילים, מעבר להרי החושך ומפה להליכה לאיבוד.

 ספרי אריאלה אלה, כמו גם הספרים שאורי כותבת בעקבותיהם,  עומדים בניגוד בולט לשני ספריה של גלילה רון-פדר  באור ובסתר ואל עצמי, שתלמידי הכיתה מתבקשים לקרוא ולהכין עליהם יומן קריאה. המורה אלישבע מספרת בהתרגשות על הגעתה של הסופרת לבית הספר, המנהל מתכוון לשאת נאום 'בנוכחותה של האישיות שנעתרה לכבד את בית-ספרם בביקורה', אלא שכל כתיבתה של רון-פדר כמו גם  דיבורה פנים מול פנים אל בני הנוער בנתיבות מוצג כקלישאי, נבוב וריק   כשהיחידה שמבחינה בכך היא אורי חדת התובנה והמבט המסרבת להכין את יומני הקריאה המבוקשים.

הטבע, בנתיבות ובתל אביב, מרחבי הקיום של אורי אלחייני  בילדותה ובבגרותה, מופיע בספר כהוויה רבת כוח ויופי המנוגדת לסובב אותה והתובעת תיאור פיוטי-שירי. בנערותה,  מהווה עבורה הטבע מרחב אפיפאני נטול גבולות, המנוגד למרחב הנתיבותי-דרומי המשמים ומדכא. מרחב טבע כזה מצוי מאחורי ביתו של הרב דנינו, אביה של סיגל חברתה של אורי, על שרידיו של בוסתן ערבי ישן והוא מאפשר את היבדלותם, ביטוי אחרותם וכריתת ברית הדמים של שלושת המתבגרים המודחים מחברת ה'אנחנו' – אורי אלחייני, סיגל דנינו  ואופיר שריקי  -  על כוחניותה ותחבולותיה כפי שהיא ניכרת בדמות מנהיגיה.

תקופת הנערות המתוארת ברומן מלווה בדמויות מבוגרים-חונכים, רובם מורים בכתות חטיבת הביניים בעיר,  המוצגים בכישלונם לגעת בפנימיותם הסוערת של מתבגרי נתיבות,  בכוחם המדומה ובתבוסתם הגמורה. הם מלמדים את תורתם מהפה אל החוץ כאשר הם מתאמצים להשיג את תשומת לב התלמידים באיום במבחן הקרב.  כך  מוצג המורה בוני לוי כמלמד ביולוגיה ופיסיקה בקלישאות נוסחתיות נבובות המנוכרות לעולמם הרגשי של תלמידיו ולסקרנותם הטבעית. הוא רושם על הלוח את נוסחאות התנועה הקצובה תוך התעלמות נחרצת משאלותיהם הקיומיות של תלמידיו הנבונים: "אז אני לא מבין [...] איך אפשר למדוד כמות של חיים?"  התנכרותם של התלמידים  לכאבו על אחיו 'איציק שנפל בלבנון'   המועצמת על ידי צחוקם בטקס יום הזיכרון  ולעגם  למדבקות 'פרח דם המכבים' הדבוקה לחולצותיהם בעודם מכנים זה את זה:  'דם החגבים'  גורמים לו לאבד את שפיות דעתו במהלך שיעור, באותו יום זיכרון  עצמו,  עד כדי פיטוריו מבית הספר ואשפוזו.    זרים, מנוכרים ומעוולים הם גם ג'די ובעלה ג'וש, שני יהודים אמריקאים, מורים לחניך גופני ש"הרחיקו עד נתיבות כדי לשקם את גופם הנרפה של העולים מעדות המזרח, עם הרגלי התזונה הנוראיים שלהם[...] והנטייה הטבעית לבטלנות שהביאו עמם מן הארצות הקודחות בחום". ג'ודי המעדיפה את תלמידותיה היפות ומעצימה את סלידתן הגופנית העצמית  של 'המכוערות והנידחות'. מורים אלה מפתים את אשר, אחיה הבוגר של אורי,  תחילה בהיבחרות לנבחרת הכדורסל המוקמת 'הפועל נתיבות',  ואחר-כך,   בצירופו – צעיר, יפה ותם - למשכבי המין בשלושה.   פתיינותם ופוטנציאל ההבטחה – הכוזבת –  בדמותם כה חזקים,  שבבגרותו, לאחר פיטוריהם מבית הספר ושיבתם לארצם,  נוסע אשר אחריהם  ולא נראה עוד  בעיר. כוחני, אטום ומובס לבסוף הוא גם המנהל טויטו, המחליף את המורה לגמרא שחלה, ומרגיש שכבודו נפגע כאשר אחד מתלמידי הכתה מכנהו 'טויטו' ולא 'המנהל' כנדרש, וכתוצאה מכך פוקד עליו בשיניים חשוקות: "עוף לפינה. אל תתווכח. ותעמוד עם הפנים לקיר."  מפינת הכתה מבטא עופר את יחסו לחומר הנלמד ולמנהל ב'שלולית שתן, צהובה וסמיכה, שנקוותה לרגליו'.. כזו היא גם נירה, המורה לזמרה, המתעקשת ללכוד את זייפנית הכיתה וכאשר היא מגיעה לאילנית היא מצביעה עליה באומרה: "הנה הזייפנית, עם הקול של החמור."

התבגרותן של הבנות בנתיבות עומדת בסימן ההתבגרות המינית המהירה, הכרח ההתייפות ונשיאת-חן והניצול המבזה המהיר של מיניותן שלוחת הרסן של-ידי גברברי המקום, רווקים כנשואים, כפי שהדבר ניכר בסיפור התבגרותן של אורי עצמה, אחותה עופרה, וחברותיהן וכפי שהדבר מתואר בשיר 'שדרות': " עברן הקרקסי של הנערות פרח בהינף של חצאית/ כשההמון ניסר אותו במבטו."

סמני הזמן המוזכרים ביצירה הם יהודיים במובהק, כך  חילופי העונות, שינויי הטבע  וחלקי שנת הלימודים המסומנים דרך הגעתם וחלופיותם של החודשים העבריים. סמן זמן משמעותי נוסף הוא החגים. כך ליל הסדר הוא כנוס המשפחה האחרון, טרם התגברות מחלת האם ומותה. בני הבית כמו מודעים לייחודו ואיכותו החד-פעמית של הטקס ונוהגים בהתאם. אשר ועופרה 'קראו בתואם מפעים את ההגדה', קול האב מתגבה במילים 'בדמייך חי',  ובשירת 'בבהילו'  הוא מתחיל את מעגל הברכה באשתו, למרות נוכחותה של אמו ליד שולחן החג. ניסיונות הליווי של האם  את מזמורו הערב של האב בקולות צהלה מרוקאיים מתלעלעים בשיעוליה,  ועפרה, הבת הבכורה, בתחושה פנימית עמוקה דורשת מאביה: "אבא, מהתחלה". חג שבועות הוא עיתוי הטיול השנתי בו מודיעים לאורי על מות אמה, וחג הפסח, שנים מאוחר יותר, הוא עיתוי פרסום מאמרה של אורי בו היא כותבת על ליבת כתיבתה וקיומה.

השימוש הרב בפסוקים מן המקרא הלקוחים מחזיונות התגלות של אלוהים לנביאיו ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל  משקף את שאיפת ההיחלצות מהקיום הנמוך והדעוך ואת  הכיסופים לקיום רליגיוזי טרנסצנדנטי. כך לפני התמוטטותו הסופית של המורה  בוני בכיתה הוא ממלמל: "אוי לי כי-נדמיתי כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם-טמא שפתיים אנוכי יושב." בכותל הסליחות של סיגל, חברתה של אורי,  מופיע פתק בכתב ידה: "אל תאמר נער אנוכי כי על-כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצווך תדבר." אורי עצמה מעתיקה פסוקים אלה למחברתה, וכדי להבין את משמעותם  והקשרם היא סוחבת מבית סבתה תנ"ך מהודר ובחדרה הנעול גומאת את הפרקים הראשונים בכל ספר, מסכמת את רשמיה במחברתה תוך שהיא מבינה לנפשם של הנביאים ומזדהה עם רגשותיהם: "גם היא רצתה להעניש [...] ישעיהו נתן לה את המילים: ירמיהו הראה לה את הדרך, [...] והחשמל, הנוגה הרותח של יחזקאל, סיפק לה את האמצעי. היא ידעה מה עליה לעשות."  דרך מעשי הנביאים היא מממשת את רצונה להעניש את חברתה אילנית על בגידותיה החוזרות ונשנות, כך, היא מוליכה אותה בדרכי רמייה לחדר אחיה ומענישה אותה שם תוך שימוש בזרם חשמל חשוף הכווה את שפתותיה . מופת נוסף עבורה הוא הנביא אליהו, על יכולתו להשיב לחיים שאותה היא מנסה ליישם בניסיונותיה החוזרים להציל  את  אמה המשתנקת בשיעוליה. חיקוי נוסף של מודל מקראי  שאורי פועלת – במהופך – לאורו הוא התגלות אלוהים לנביאיו בהר חורב. כך בטיול השנתי שאליו היא יוצאת למרות איסורי אמה שזה עתה אושפזה בבית-חולים, היא צועדת לבדה באישון לילה להר חורב, לבושה בכותנת הלילה של אמה, להשיב את הנבואה שניתנה לה, משום שתמונת אמה המשתעלת ויורקת דם, ותמונת אחיה המוקף בג'ודי ובג'וש נוטעים בה תחושה שרומתה: 'הכל היה שקר מלכתחילה'. בניגוד לנביאים, העומדים למרגלות ההר, כדי לקבל  את דברי אלוהים, עומדת אורי, למרגלות  אותו ההר, כדי להחזיר את דברי אלוהים, כך היא  צועקת בכל מאודה: "קח את זה! [...] אני לא רוצה. מה שזה לא יהיה, אני לא צריכה את זה, לא רוצה יותר, לא רוצה."
התמה הבסיסית של הרומן המרשתת ומעניקה משמעות לכל חלקי היצירה הוא 'ארץ הפלאות' עליה כותבת אורי מאמר לעיתון החג.  העיקרון החשוב ביותר של ארץ הפלאות הוא שרק ילדים – וליתר דיוק, ילדות – באים בשעריה, ומבוגרים חדלים לראותה ולחוש בקיומה. בנוסף, יש לה מבנה חוץ-ספרותי מחייב – גבר מבוגר עמל עליה למען ילדה קטנה,  ומבנה תוך-ספרותי של מסע מפעים חסר מטרה.  'ארץ הפלאות' מתוארת תמיד מנקודת המבט של הילדות המבקרות בה כפי שהדבר חוזר ומופיע בספרים הרבים המתארים אותה:  הרפתקאות אליס בארץ הפלאות (1865), מעבר למראה ומה שאליס מצאה שם (1871), הקוסם מארץ עוץ (1900) ופיטר פן (1904) .   רומן זה של אדף נענה רובו ככולו  לעקרון  המחייב  של 'ארץ הפלאות':  'גבר מבוגר עמל עליה למען ילדה קטנה', כך הסופר – שמעון אדף והגיבורות, הילדות הקטנות, אורי אלחייני טרם בת--מצווה,  בחלקו הראשון של הספר, ובתה, עלמה , בת הארבע, בחלקו השני, שתיהן מצויות ב 'מסע מפעים'  של התבגרות וחניכה. כאלו הם גם סדרת ספרי אריאלה ש'ארץ הפלאות' שבהן מתפקדת כמרחב-קיום עבור שתי נערות צעירות הן עבור הגיבורה הבדיונית  אריאלה והן עבור אורי הקוראת  בשקיקה את סדרת הספרים ומתעצבת על ידה כאישה סופרת.  'ארץ פלאות' נוספת הוא הפודקאסט של אופי שריקי שנערך על ידו, צרוב בקולות גבריים בלבד המספרים שלבים שונים בסיפור התבגרותן של נערות צעירות, החוזר ומושמע על ידי אורי והמלווה, מנחה ומפענח את פרקי הספר. גם סדרת הטלוויזיה שגיבורה הוא בובספוג מהווה 'ארץ פלאות' עבור עלמה הקטנה, החוזרת ונבלעת בה, כמו גם עבור אורי אמה בהתבוננותה בה כאשר היא ננטשת על ידי בעלה ובתה ומבינה דרכה את סכנות מצבה הקיומי: "האוטובוס האחרון יצא זה הרגע. [...]  נפלט אל אפלת החוץ, אל הריק."  

מבנה הרומן מיטלטל בין ארגון מוקפד  לבין שבירה מוחלטת של  כל גבול.  עיקרון בולט אחד של סדר הוא שימוש חוזר ונשנה במספר שבע, כאלו הם שבעת פרקי הנערות בנתיבות בחלק הראשון של הרומאן,  שבעת פרקי הנשיות הבוגרת בתל אביב, שבע ההערות הבונות את מאמרה של אורי "שערי ארץ הפלאות", ושבעת פרקי הסיפור שכתבה אורי אלחייני, אותו היא שולחת בסיום הספר, לסיגל, חברת נעוריה והמופיע כנספח בסוף הספר. כאלו הם גם שבעת ספרי אריאלה המסודרים על מדפי הספרייה העירונית בנתיבות, וגם שבע הפעמים שאליהו הנביא גוהר על בנה של האישה השונמית כדי להשיבו לחיים, תוך שהוא  מהווה בכך דגם ומופת לפעולת ההשבה לחיים של אורי את אמה המשתעלת אל מותה.  מול עיקרון מוקפד זה של סדר בולטת שבירת הגבולות המקובלים בדמותה של אורי, באופן התקבלותה  על ידי קהל קוראיה  ובכל ההתרחשויות החוץ-ספרותיות הקשורות בדמות בדיונית(?) זו. כך,  מתנערת אורי אלחייני  מקיומה  הספרותי-בדיוניי  ונהפכת לדמות ריאלית  הפועלת בעולם המציאות, היא מקימה בלוג משלה, שכותרתו ככותרת ספרה השלישי מפה להליכה לאיבוד,  זוכה לטוקבקים רבים מנמענים שונים, משיבה להם ואף נהפכת לנמענת לראיון  על הספר מצד סופרו בשר ודם – שמעון אדף.  עקרון מארגן נוסף הוא שמות הפרקים שבה-בעת הם מספרים את עלילת הרומן על שני חלקיו וגם מהווים מוקדי משמעות וארגון של האירועים השונים המוזכרים בפרק. כך מעצבים שמות הפרקים בחלקו הראשון של הספר את מוקדי סיפור ההתבגרות הנשי המתואר בו: 'בת-מצווה', 'ספרים', 'טבע', שיער' 'דם' וכו' . כך למשל,  כותרת הפרק הארוך בספר 'דם' השוזרת את חלום ההתגלות של אורי  בו היא נופלת למים שנהפכו ל'דם, ערוצי דם', את קבלת הווסת הראשונה, את ברית הדמים שהיא כופה על חבריה, את צעקות הבנים הצופים בנועם אוחנה מכה את אופיר שריקי: 'לא ראינו דם, אה, לא ראינו דם', את הסברי האם על מהותו של הרוע האנושי: 'זה הדם, [...] אין לאף אחד שליטה עליו',  ולבסוף, את שיעולי הדם של האם המבשרים את מותה הקרב.   ביטוי נוסף להיטלטלות זו בין סדר מוקפד לבין שבירת גבולות מוחלטת ניכרת בכל הקשור לפודקסט   של אופיר שריקי.  פודקסט זה מכיל חמישה-עשר פזמונים שמלווים, מכתיבים ומפענחים כל אחד מפרקי הספר ובכך מהווים עקרון מבני מארגן ומסדר נוסף.  מצד שני, פודקסט זה מופיע אף הוא בעולם המציאות וניתן לצריבה והורדה מהאינטרנט על פי הנחיית הסופר עצמו מה שחוזר ותורם לשבירת הגבולות בין הבדיה למציאות.    

בסיום הרומן כשאורי הבוגרת נעזבת על ידי בעלה ובתה היא מבינה, כפי שהיא כותבת במכתב לסיגל חברת נעוריה,  שכמו בנעוריה המוקדמים, לאחר מות אמה: "היה עלי להציל את עצמי בטרם אטבע ואובד, למשוך את עצמי בציצת השיער." בלשון חזיונות הנביאים שאורי מרבה לקרוא ולצטט היא מבינה שאינה יכולה להישאר עוד ב'נקרת הצור', המקום בו שם ה' את משה בעת התגלותו אליו, ושנהפך עבור אורי לאפשרות הקיום הנכספת: "נקרת הצור. בתוכה הוא לבד באמת, [...] סמוך לממשות עצומה שמגוננת עליו מכל פגע". בסצנת הסיום מתברר לאורי, בתחושת גועל,  שהיא הרה בשנית, היא מספרת על כך לבעלה במשרדו בבית עזריאלי והוא מצדו מבקש: "בואי נצא החוצה [...] בא לי לקפוץ מרוב שמחה". בשלב זה מבינה אורי שלא תוכל להישאר לנצח ב'ארץ הפלאות', ב'נקרת הצור',  ולהמשיך להתייחס לבעלה  כ'פרגוד' בעוד היא חיה לעצמה ולבדה, במובלעת בתוך מובלעת,  מעבר ל'פרגוד'. היא יוצאת עם בעלה המאושר לרחוב התל אביבי  ומביטה הישר  ב'מגדלי הזכוכית והכרום של עזריאלי' כביטוי לתבוסתה ולהשתלבותה – המצילה ומהרסת  - בעולם המציאות  של כאן ועכשיו.