על דופק מאת יניב איצקוביץ
"גופי היה חכם ממני/ כוח הסבל שלו היה פחות משלי/ הוא אמר די/ כשאני אמרתי עוד", כך מקריאה בכל שנה מירה את שירה של יונה וולך מתוך מכתב ההתאבדות שהשאירה אמה. חכמת הגוף כדובר אמת וכמשקף נאמנה את מצב הנפש בולטת במיוחד, ברומן זה, ביחס לשפה שמוצגת ככוזבת, קלישאית וממסכת.
העיקרון הקיומי המאחד את כל הדמויות ברומן הוא היטלטלותן בין ציות לחיים נורמטיביים קלישאיים לבין סירוב לחיים כאלה תוך בחירת מסלול חיים אותנטי, ייחודי ואישי. אופן השימוש של כל אחת מהדמויות בשפה משמש אתר מרכזי לאותנטיות ולחיוניות של הדמות, ומשקף את מיקומה ברצף שבין סירוב לצייתנות.
הרומן מתאר יומיים בחייהם של יונתן ברגר, דודתו יהודית, והדמויות השונות הקשורות אליהן בתל אביב של שנות האלפיים. יהודית, אחת הדמויות המרכזיות ברומן, נשואה לעמוס ואם לשלושה, חיה חיים שגרתיים של נישואים חלולים ועבודה שהיא חסרת משמעות עבורה. מקור המשמעות הבלעדי של חייה וליבת קיומה הוא באימהותה הטוטאלית, המתנפצת אל הווה חייה, כאשר בנה הבוגר אודי, לאחר שירותו הצבאי, נוטש הכל תוך שהוא נוסע להודו ונטמע במשפחה הודית מקומית. גופה של יהודית, החכם ממנה, מגיב בדיכאון, בעל סימנים גופניים מובהקים בדמות גבר זקן ושמן המשתכן בגופה, קודח בבטנה תוך שהוא סותם ערוותה בערמות עפר.
השפה היא אתר מרכזי נוסף בו מתממש דיכאונה של יהודית, דיבורה מתרוקן ממשמעות אותנטית ומתפצל למילים חלולות, חורזות המהדהדות זו את ריקנות קודמתה. הריפוי הקונבנציונאלי המוצע לדיכאונה הוא שיחות אצל פסיכיאטר על רגשי האשמה שיש לה כלפי ילדיה, כמו גם הצפת גופה בכדורים נוגדי עצבות, נדודי שינה ושאר סממנים. עמוס בעלה, העובד ב'פרקליטות הציבורית', מדבר כדואג לה, תוך שהוא חוזר ומזכיר לה לקחת את כדוריה-מרפאיה-מסממיה, אך לאמתו של דבר, דיבור זה שלו מממש, מייצג ומנציח את נישואיהם הנבובים והממיתים. כאשר יוזמת יהודית מגע מיני עם בעלה, שהוא זקוקה לו נואשות כדי להשיב לעצמה את חיוניותה-נשיותה הכבויה, בעודה מטפסת עליו וחופרת בציפורניה בחזהו, הוא משיב לה במשפטים הנאמרים כאוהדים ומכילים, אך לאמתו של דבר, מעפרים ומדכאים: "זה בסדר, יודי, לא חייבים."
יואל ואילנה, אחיה של יהודית וגיסתה, מייצגים גם הם את החיים הבורגניים- ממיתים של ישראל בשנות האלפיים. במהלך היומיים המתוארים ברומן, יואל שוכב במיטתו חולה-אנוש על סף מותו, כאשר אשתו, נציגה צייתנית מובהקת של הנביבות הבורגנית, ובעקבותיה הסביבה המשפחתית המקיפה, טועים לחשוב שהמחלה עברה והוא בימי החלמה והבראה. מקצועו של יואל כסוכן בטוח, הצועק בגאווה מקצועית ממיטת חוליו לבנו: "מנתח לא יכול לנתח את עצמו, אבל סוכן ביטוח יכול לבטח את עצמו בתנאים הכי טובים", מבטא אתר בורגני קלישאי נוסף והוא מקצועו של האדם ומקום עבודתו. ביומיים המתוארים ברומן הדמויות לא נמצאות במקום עבודתן, ובניגוד לתדמית המגנה ומעניקת המשמעות של מקום העבודה, הוא מתגלה כמרוקן ומרוקן ממשמעות. סוכנות הביטוח לא מבטחת את יואל ממחלתו המסכנת את חייו, יונתן רואה החשבון לא מצליח לחשב ולאזן את חייו, ויהודית, רכזת כוח אדם, לא מצליחה לרכז את 'כוח האדם' שלה ושל משפחתה. דרופמן כותב הנאומים של ראש עריית תל אביב מאבד כמעט-לחלוטין את יכולת הדיבור העצמי שלו ונבלע בנוסח נאומיו הפומביים-מסורסים ונבובים של גוף-ראשון-רבים. פסגת יצירתו המקצועית, ממנה החלה הידרדרותו המוחלטת, הוא הנאום שכתב לטקס יום הזיכרון לרבין, ושראש העיר מבטלו תוך שהוא מבקש נאום אחר: "כמה שיותר ממלכתי וא-פוליטי [...] שידבר גם לימניים וגם לשמאלניים, גם לדתיים וגם לחילוניים, גם לערבים וגם ליהודים, ובקיצור, שלא יפלג, שידבר לכווולם."
אתר נוסף המשקף את היעלמות האינטימיות והאוטנטיות מחייהם של הפרט והזוג הוא האקט המיני המועתק מהקשרו הפרטי להקשרים פומביים מנכרים. בן, אחיו של יונתן, סטודנט שבא לישון בסוף שבוע בבית ההורים, שאביו החולה נוטה למות בחדר הסמוך, מפתה את יונתן לחזור ולהיכנס לחדר ילדותם, כדי להתבונן "בעיר בכחול", אתר סקס ישראלי חדש שגילה, תוך שהוא מנסח את מורשתו לאחיו בלשון מקראית: "זכור את אשר אחיך אומר לך: דאבל-יו דאבל-יו דאבל-יו דוט יזראלי סקס דוט קומ". אלכס, אם חד-הורית, העקורה ממולדתה, ביתה ושפתה מקיימת אקט מיני במועדון לילה, עם שלושה גברים בו-זמנית מול עיניו המתבוננות של יונתן.
התום והאותנטיות נמצאים בעולם הילדות. כך מתן בנה של אלכס "בן שלוש וחצי מגן עליזה" יוצר איים של רוגע והרמוניה ופותח בלב הנמצאים איתו צוהר לעבר אהוב שבהווה הוא קבור וחסום. בנוכחותו, אלכס אמו, מפסיקה להיות אובייקט מיני מנוכר ונהיית לאם דואגת ומכילה, יונתן עוצר ממנוסתו ומתפקד כ'אב מסור' המביא את 'בנו הקטן' ל 'סבתא וסבא' אילנה, שברגיל עסוקה באופן נרקיסיסטי בעיצוב עצמה משחקת עם הילד הקטן, ויהודית, שבאה לבקר את אחיה החולה, נושמת לרווחה כשהיא נכנסת לבית גיסתה ובמקום המועקה הרגילה היא רואה ילד קטן משחק על השטיח בסלון, תוך שלבה נכמר מגעגועים לאודי בנה הרחוק. מתן, הילד הזר האחר, שאינו שייך למשפחה, הוא היחיד האומר בשפתו הילדית המשובשת את האמת כהווייתה, שהדמויות הבוגרות מסרבות לראותה. הוא חוזר ואומר בתוקף כלפי יהודית: "לא, אין לך ילדים. [...] לא אין לך. " ו "יש שריפה בתיקים של סבא יואל", תוך שהוא משקף באינטואיציה ילדית בסיסית, שלא זוהמה עדיין על ידי חוקי השפה והחברה, את הניתוק הגמור בין יהודית לילדיה כמו גם את מצבו האנוש, המשווע לעזרה דחופה של יואל. כך גם במשחק המילים, מזהה מתן, ביונתן, 'אביו' לשעות ספורות, את הקטן, האנונימי, ההעתק המשוכפל באומרו לו: "לגו. אתה לגו. [...] כפתור. אתה כפתור. [...] אתה טיפה. [...] אתה תמונה. תמונה של [...] של תמונה." הדיבור המשובש, דווקא, כמבטא נאמנה את המציאות כהווייתה, באופן שהדיבור התקני אינו יכול להרשות לעצמו, מופיע גם בדיבורו הלקוי של רועי, בנם הצעיר, הכועס והבלום של יהודית ועמוס. ליקוי הדיבור שלו מתחיל במסיבת הסיום של כתה ה' כאשר הוא מתבקש לדקלם 'איזה קטע על ציונות בשנות האלפיים', ובכל פעם שהוא אומר "ישראל" זה נשמע כמו "ישראין".
הבית, כמרחב משמעותי לאדם, קן-חייו ומבצרו, משמש גם הוא כאתר מרכזי ביצירה המשקף את מצבה של הדמות. כך מתן בן השלוש וחצי, החסר בית משלו, בונה בגן הילדים הסגור, בית מקוביות לגו גדולות, תוך שהוא הופך אותו ל'מבצר נישא ומוגן', ומתרצה לעזוב את הגן רק לאחר שהגננת מבטיחה לו "שתשמור לו על המבצר עד מחר". יונתן המתואר ברומן כמצוי במנוסה מחייו וזהותו, ארז את ביתו הקודם בתל אביב ומתעתד לעבור, בניגוד לרצונו, לבית אחר במושב. עיסוקו של יונתן 'בחברה המתמחה בענף הבתים המודולאריים, הבתים של המאה העשרים-ואחת קלים, ניידים ניתנים לפירוק והרכבה', משקף את קריסת מושג הבית במובנו הקבוע, המבצרי המגן. אלכס, שבלילות היא אובייקט מיני לגברים שונים ומזדמנים, ובימים, אדריכלית ואם חד הורית, חסרת בית בו תוכל להרדים את בנה בלילות ומעבירה אותו ממיטה גברית אחת לאחרת. ביטוי לאחרותה, גירושיה, קשיי חייה והיעדר הבית, כמצב קיומי עקרוני של חייה, הוא היעד אליו היא לוקחת את דרופמן, חברה-לרגע, תוך שהיא מתוודה בבכי על הזדהותה איתו : "עץ קטן תלוי באוויר [...] עץ תפוז ששתול בכלי חרס גדול, תפוס מלמעלה בחבלים. [...]מרחף עם כל השורשים..." מרסל העובד הזר, מכוון הפסנתרים ובעל יכולת הסיעוד והריפוי , עובד בשיפוץ בתים, ובעוד הוא משפץ את ביתה של ריטה, הספרית הגרושה, הוא מתחבר אליה ומעניק משמעות לחייו ולחייה.
תהליך קריסת הבית הציוני מעוצב ברומן תוך אזכור שמות רבים של הוגי האידיאולוגיה הציונית, שבהווה של הרומן, הם מתפקדים כמסמנים ריקים ונבובים. השם 'הרצל' מועתק באירוניה משמו של חוזה המדינה לכינוייה של חברת-הובלות שאמורה להעביר את תכולת ביתו העקור והארוז של יונתן מתל-אביב למושב ושיונתן חוזר ודוחה את הגעתה. 'גורדון', 'כצנלסון', 'לילנבלום', ו'יהודה הלוי' הם שמות רחובות שהדמויות "אובדות העצות" ברומן מהלכות בהם. ברנר, הסופר שתיאר את 'הויית הקוצים' של ארץ-ישראל, הוא שם הרחוב בו גרה משפחת ברגר, כשאילנה מספרת ליהודית גיסתה, בדיבורה המורתי-קלשאי "שזה ממש בושה שהיא מורה בישראל וגרה ברחוב ברנר ואפילו לא קראה שום דבר שכתב. אז הנה, היא קנתה את כל 'כל כתבי ברנר'. אילנה משתמשת בספר הגדול והישן כ'מגש הברנר' שעליו היא מניחה את כוסות הקפה שהיא מגישה לאורחיה, ורק לאחר מות בעלה, היא לוקחת את הספר ומחזירה אותו למדף.
הסרבנות הבוטה והמכאיבה ביותר, הן במישור האישי והן במישור החברתי לאומי, היא של הגברים הצעירים החיילים-לשעבר אודי ונדב. צברים אלה, "מלח הארץ" נוכחים בזמן ההווה של הרומן כנעדרים, מתוך בחירה מודעת ומכוונת, ובכך מבטאים את עמדתם הסרבנית, השוללת-כל כלפי המתרחש במדינה. היעדרותם קשה ומכאיבה לסביבתם ומוקפת בשתיקה או בדיבור קלישאי מכזב וממסך. הפעם הראשונה שנדב מוזכר ברומן הוא כמושא לכתיבתו הטקסית-שקרית של דרופמן, שבתשובה לשאלה על תוכן הנאום שהוא צריך לכתוב עונה: "סתם, [...] זה טקס אזכרה לאיזה חייל שנהרג.". פער עצום קיים בין התווית השקרית שהחברה והמשפחה מדביקות בהתייחסותן למות הבן לבין העובדות כהווייתן. כך התיוג למותו של נדב הוא "נהרג בפעילות מבצעית בשטחים", בעוד שהאמת היא שהוא התאבד כביטוי לסרבנותו להיות חייל כובש. כגודל הפער בין העובדות המכאיבות כהווייתן לבין ניסוחן הפומבי-טקסי כך ההזדקקות לכמות גדולה של מתווכים-סרסורים הנדרשת לעבודת הטיוח וקבירת האמת. אביו של נדב, "מפקד של ראש העיר בצבא, איזה קודקוד רציני במטכ"ל" ביקש מראש העיר שיספיד את בנו ויספר כמה אהב לתרום למדינה, וראש העיר פונה לכל כותבי הנאומים שלו 'לעזוב הכל ולהקדיש לזה את כל תשומת-הלב".
הבית הערבי בג'נין, שנתפש-נכבש-נפלש על ידי המחלקה של אודי ונדב, מהווה את עילת עזיבתם של החיילים הצעירים את משפחתם, ארצם וחייהם. תפקידם של אודי ונדב, לאחר שירותם במחסומים, היה להביא למשפחה אוכל ולדאוג לשאר צרכיהם, אלא שנדב החל לבלות עם המשפחה יותר ויותר זמן תוך שהוא נקשר במיוחד לילד הצעיר במשפחה. לאחר שחבריו החיילים התחילו לדבר סביבו, והקב"ן קבע שהחייל לקה במקרה הפוך של 'תסמונת שטוקהולם', הזדהות קיצונית של השובה עם השבוי שלו, והחליט לשחררו מהיחידה ולקחת את נשקו, משתמש נדב בנשק הצהלי בפעם האחרונה כאשר הוא יורה במצחו.
אודי, חברו הטוב מממש את סרבנותו בנסיגה, התרחקות והתבדלות מביתו, משפחתו, ארצו והשפה העברית הוא מרחיק לקאסול בהודו, מתגורר כבן-בית אצל משפחה הודית ענייה, ישן על מחצלת בין הסבתא לנכדיה, משחק איתם, מלמדם אנגלית ולומד מהם הינדית. אודי, כמו דודתו יהודית, יודע גם הוא שגופו חכם ממנו. הוא מודע לחולשת המילים ונביבותן, נסוג מהספקת טיעונים רציונאליים לסרבנותו לשוב לארצו ולמשפחתו באומרו שרק "אם יכנסו לתוך הבשר שלו יוכלו להבין". נמען אחד בלבד משאיר אודי בעולמו , תוך שהוא מסרב בתוקף לכל דיבור עם האחרים, הילד מג'נין, שלביתו הוא פלש בתוקף תפקידו כחייל. טרם שתיקתו הוא מסביר ליונתן בן דודו, שותף למשלחת שבאה להחזירו את עילת סירובו שהיא אמירתו הציונית-פוליטית של הרומן. הכיבוש, שעל ביצועו ואכיפתו אחראים החיילים הצעירים, הועתק מהוויה חיצונית במרחב זר ומרוחק להוויה פנימית נפשית מנגעת, מדבקת ופולשנית: "כל מה שקורה שם, לא קורה באיזה מקום בחוץ, באיזה כפר ערבי, באיזה בית שתופסים בשביל תצפית. [...]אצלי זה מזמן כבר לא קרה בג'נין או בשכם. זה מזמן קרה אצל אודי. בלב של אודי, בעיניים של אודי. בכאב של אודי. הכל אצל אודי. [...] ג'נין כבר צמחה לי על הלב, [...] וצפוף שם ומחניק וגס."
"דופק", שם הספר, מסמן את פעימת הלב מאפשרת חיים, כשהרומן עצמו בודק לגבי כל אחת מהדמויות, כמו גם לגבי מדינת ישראל, את פעימת הדופק שלה. תו הפתיחה של הרומן הוא קביעת הרופא המודיע ליונתן ומירה, בעודו בודק באולטרסאונד את עוברם: "עוד לא רואים דופק", ואילו בסיום שומעת מירה, הקשובה לגופה, את הדופק של העובר. הספק שמעמיד הרומן במרכזו היא לגבי פעימת הדופק של מדינת ישראל, שחייליה-צעיריה מתבדלים ממנה, מסרבים בתוקף להמשיך לתפקד כהולם ליבה הפועם, ובכך, גורמים לה להיהפך, כלשונו הלקויה והמדויקת של רועי, מ"ישראל" ל"ישראין".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה