"ואת לחיי החליק..."

 על הזיקות בין בדמי ימיה - ש"י עגנון ושורשי אויר - רות אלמוג

כמו לאה, מינטשי ותרצה, גיבורות הנובלה בדמי ימיה מאת עגנון, מתוודה אף רות אלמוג הסופרת, בת ימינו,  על  התאהבותה  במזל עקביה ועל  חיפוש דמותו בכל גבר שפגשה. אלמוג מספרת שבית ילדותה לא היו ספרים בעברית למעט שלוש חוברות שבאחת מהן היו שלושה סיפורים של ש"י עגנון: "בדמי ימיה", "הרופא וגרושתו" ו"פנים אחרות": "הסיפורים כבשו אותי כליל – בעיקר "בדמי ימיה" שאותו לא הפסקתי לקרוא מאז. מן הסיפורים האלה העתקתי 'משפטים יפים' אל פנקס [...] לא דברי חוכמה, לא פתגמים או אמרי שפר, כי אם "משפטים יפים", תיאורי טבע בעיקר. וכך התאהבתי בעקביה מזל, אבל עדיין לא ידעתי זאת.
לכך נדרשו עוד כמה שנים שבהן חזרתי וקראתי בחוברת הזאת, קשורה בה בחבלי קסם. [...] מה שהלך אתי בהתחלה, בשנות העיצוב והאי-בגרות, היו הגיבורים שבהם התאהבתי: שנים רבות אהבתי את עקביה מזל. אין ספק שחיפשתי את דמותו בכל גבר שפגשתי." (שם, 90,97).

ואכן, מגעו של עגנון הסופר המבוגר בנערה הצעירה המעצבת את דיוקנה כסופרת צעירה, בבחינת החלקת ידו על לחייה,  הטביעה והחתימה בה השפעה בל תימחה כפי שהדבר ניכר  בתבנית הזהה שבין הנובלה בדמי ימיה מאת עגנון לבין הרומן המרכזי והחשוב שכתבה אלמוג בתחילת שנות השמונים שורשי אוויר

להלן אתאר אני את נקודות הדמיון הרבות ביותר בין היצירות תחילה באופן כללי ואחר-כך אדגים כל טיעון בכל אחת משתי היצירות:

בבסיסן של שתי היצירות  מעוצבת תמה  משותפת המתממשת במבנה עלילתי דומה – בדור ההורים התרחש עוול, והבת, נציגת דור הבנים-בנות מנסה לתקנו, אך כדברי קהלת המהדהדים בטקסט: "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות" (קהלת, א, 15). תמה מרכזית זו  נשזרת  במוטיב מרכזי  החוזר ונשנה בשתי היצירות – מוטיב התחליף. בכמיהתן העזה של הדמויות לאהבת אמת הן נאחזות, במודע ובבלתי מודע, בתחליפים שונים. מוטיב כפל הדמות, כמו גם, ואריאציה מסוימת שלו, הדמיון בין שונים שזור באינטנסיביות רבה בשתי היצירות.

קיימות נקודות דמיון רבות ביותר במערכת היחסים המרכזית שבשתי היצירות. גבר אוהב אישה והיא נישאת לאחר, הוא ממשיך לאהוב אותה ולחיות בקרבתה למרות נישואיה לאחר ולידת בתה (1). גבר זה מגיע למקום הקטן בו מתרחשת העלילה מן העיר הגדולה, וזאת בניגוד לכיוון תנועת הרבים מן היישוב הקטן אל העיר הגדולה. בהגיעו למקום קטן זה היה במהלך לימודיו והכשרתו לקראת המקצוע בו יעסוק במהלך חייו. בעקבות הגעתו לישוב הקטן, והתאהבותו באישה שנישאה לאחר, הוא נשאר בישוב הקטן, מפסיק את לימודיו לחלוטין, ובמקום העיסוק לקראתו ייעד  את עצמו כאיש צעיר בעידוד הוריו, הוא עסוק בעיסוק חליפי (2). גבר זה, שהאישה שאהב נישאה לאחר, לא יצר קשר אהבה או נישואים עם אישה אחרת,  למעט בתה של אותה אישה.  באופיו ובאישיותו גבר זה מנוגד לגבר איתו התחתנה האישה בתכלית הניגוד. גבר זה חייו ועיסוקיו הם במרחב הביתי או בסמוך לו, הוא משוקע בעולמו הפנימי, איש רוח, אפוף ספרים, כותב ויש בו נטייה להתבודדות ולמלנכוליה כפי שהדבר ניכר בביתו גדוש הספרים, בחדר עבודתו המסודר ללא דופי ובשולחן העבודה עליו מונח דרך קבע 'גיליון נייר', (3).   הזמן המשמעותי בחייו הוא העבר כפי שהדבר ניכר בקשר שאינו בר-התרה  שיש לו אל אמו, בדבקותו באהבת נעוריו ובמחקריו האינטלקטואליים שנושאיהם הם העבר הקדום. (4). גבר זה מבחינה יצרית מצוי ב'חורף חייו'  דבר הבא לביטוי סמלי בבגדים החמים שהוא לובש ובתנור אליו הוא חוזר ונזקק  כביטוי סמלי לקור הפנימי באישיותו וליצריותו הדעוכה. לעומתו, הנערה הצעירה המצוייה ב'אביב חייה', כאשר היא נמצאת איתו באותו חדר,  היא  מבקשת לפתוח את החלונות כביטוי סמלי לנעוריה וליצריותה. (5). הסביבה החברתית מתייחסת לגבר זה בכפל פנים מצד אחד ישנה הערכה כלפיו ומהצד האחר הוא נחשב כזר,  כ'מפסידן' כגבר שנשים 'מסדרות' אותו.  גבר זה חש עצמו  ומתייחס לחייו ככישלון. (6).

נישואיה של האישה-האהובה לבעלה הם נישואים חסרי אהבה  ולא עולים יפה. מנישואים אלה נולדת לזוג בת יחידה. ישנו דמיון  פיזי בין הבת לאמה כפי שמעיד על כך גבר מבוגר הקרוב לאם והמציין דמיון זה. (7). חייה הבוגרים של האם מאופיינים בלאות ובמלנכוליה.  אישיותה  מאופיינת בפסיביות וותרנות והיא אינה נלחמת על הדברים החשובים לה. 'בדמי ימיה' של אישה זו, בשל התרוששות והידלדלות תשוקת החיים, כמו גם בשל מחלתה, מוותרת האישה על חייה ובוחרת, באופן פסיבי או אקטיבי, במותה. (8).  בערב חייה האחרון עסוקה האישה, מול עיניה המתבוננות של בתה, בכתביו של הגבר  אותו אהבה. (9). בערב זה האם לא נפרדת בגלוי מבתה, אך הבת נמצאת בבית האם בליל מותה והיא זו המגלה, על ידי פתיחת הדלת בחדר האם, את מותה.  (10).

בעלה של אותה אישה-אהובה מודע לקשר הרגשי העמוק על איכותו המיוחדת שהיה בינה לבין הגבר האחר בעבר. לאחר מותה הוא  מכיל באבלו גם את הגבר האחר תוך  מתן  ביטוי מילולי ומעשי גלוי לכך. גבר אחר זה שלא לו נישאה האישה-האהובה מתאבל עליה באופן נפשי עמוק וממושך, כשגילוייו החיצוניים של אבל זה מאופקים ביותר בהתאם לאופיו. על תחושתם של שני גברים אלו לנוכח מותה של האישה האהובה אפשר לומר את שחושבת תרצה בהיוודע לה קשר העבר בין אמה לעקביה: "ויהי [...] בעיני כאיש אשר מתה עליו אשתו והיא איננה אשתו." (עגנון, 1998, 14), הבעל משום שנישא לאישה  שלא החזירה לו אהבה, והאחר משום שהאישה האהובה לא נישאה לו והוא נותר בערירותו ובנאמנותו לה כל חייו. (11).

לבעל ולאישה בת יחידה הנזקקת מאד לתשומת הלב של אמה, אך האם מרוכזת  בנרקיסיסטיות רבה בעולמה, ומחסירה מבתה אותה תשומת-לב שהיא כה זקוקה לה. הבת חווה בעוצמה רבה את חיי האם ולומדת, בדרכים שונות,  להכיר את הקשר שהיה בין אמה לגבר האחר בעבר ולהבין את מרכזיותו ומשמעותו בחיי אמה. (12). בגלל הקשר הנפשי העמוק של הנערה הצעירה לאמה,  רגישותה הרבה,  בדידותה החברתית והשלב האגוצנטרי בו היא נמצאת, היא חוזרת  ו'משתעשעת'  בהזיותיה ברעיון שגבר זה עשוי היה להיות אביה ובתוצאותיו האפשריות של רעיון זה. (13). ברגישותה  הרבה ובאינטואיציה הפנימית שלה רואה הנערה הצעירה דמיון פיזי בין אמה לבין המאהב של אמה. (14). קשר משמעותי זה בין אמה של הנערה לבין גבר זה, שלא בא לידי מימוש,  הולך ומתקבע בנפשה של הנערה הצעירה, ולאחר שהיא מתוודעת לשורשיו ולמהותו, הוא נהפך למניע החשוב ביותר והבלעדי כמעט  בחייה. הנערה הצעירה מיטלטלת  במהלך שנות בגרותה בין שתי דמויות הגברים של אמה:  בין אביה לבין מאהבה של האם. האב מתואר כמרותק לעבודתו, לא מפנה תשומת-לב מספקת לבתו, ובאופן בלתי מודע, מתוך רגשי אשמה מקרב ו'מקריב' אותה  לגבר האחר. (15). הזדקקות הבת לחסות האבהית  בנפתולי גיל ההתבגרות, בהיעדר אם,  ובעת התרגשות נפשית של הנערה הצעירה באה לביטוי באקט בעל משמעות סמלית:  שאילת מעיל האב ביום חורף  קר במיוחד  והתכסות בו. (16).

בבת נוצר צורך רגשי עמוק להתוודע לעברה של אמה והיא עושה זאת בעזרת מסמך כתוב מימים עברו, המכונה 'קונטרס', שנמסר לה  מידי ידיד/ה המשפחה, הכמעט יחיד והקרוב ביותר, כשמניעי נתינתו מעורפלים. הקונטרס הוא יומן שכתב הגבר והמתאר יציאה של גבר זה ממולדתו ומבית הוריו, הגעתו למקום קטן והתחבטותו הקיומית  בין 'תורת ישראל' ובין ה'דעות החופשיות'. הבת קוראת קונטרס זה בעיון רב ומתוך מעורבות רגשית עמוקה ביותר.  לאחר קריאת הקונטרס, מאמצת הבת אל לבה את כל הכתוב בו, והגבר כותב הקונטרס וכל הכתוב אודותיו נהפך עבורה ל'מפת-חייה', למצפנם ולמניע המרכזי בחייה. (17).  בעקבות קריאה זו ומידע נוסף ש'מטפטף' לבת ממקורות שונים, נוצר בנערה הצעירה כפיון לתקן את מה שעוות בחיי אמה. בדרכים שונות, גלויות ומתוכססות, היא מבקשת להשיב לגבר זה, שליבה עימו,  את שגרעה ממנו אמה.

 גבר זה, מגלה כלפי הנערה הצעירה יחס אבהי דואג  שהביטוי החיצוני לו הוא בהחלקת ידו על לחייה כאשר הוא פוגש בה לראשונה  כנערה צעירה ביותר. ביטוי משמעותי יותר  הוא, שבשנות לימודיה של הבת, הוא נהייה המורה שלה, מתפקד כחונך אינטלקטואלי וכמעביר לבת את 'שפת האב' - שפת הטקסטים הקאנונים. הנערה-הצעירה  מוצאת בשהות עם גבר מבוגר זה, בחסות ובמסווה מודל היחסים של 'מורה-תלמידה', מענה לצרכיה הנפשיים העמוקים  הקשורים לתשוקתה לשהות במחיצת הגבר שאהב את אמה, כמו-גם לתחושת ההזנחה שהיא חשה מצד אביה ולצורך האינטלקטואלי שלה ברכישת "שפת האב" שאביה עצמו אינו פנוי כדי להעבירה לה. כל עוד גבר זה מתפקד כ'מורה' שלה, נהנית הבת הצעירה בכל מאודה מחוויית הלמידה ושותה בצמא את הידע המוקנה לה על ידו. (18). הבת-הצעירה מבודדת עצמה מבנות גילה, מתחברת דווקא לאנשים המבוגרים שבמקום, וכמו אמה, היא נוטה להתבודדות, מלנכוליה וקריאת ספרים. בה-בעת, מוצאת הנערה הצעירה אפשרות לפורקן רגשי בטבע, כאשר היא מתבוננת בו או יוצאת ומשוטטת במרחביו היא חשה תחושת אפיפאניה הניכרת בהתרשמותה המשתאה חובקת-כל: "דבר נפל בעולם." (עגנון, 1998, 26) או: "כמה יפה העולם בבוקר," (אלמוג, 1987, 306). (19).

בעוד שגבר זה מדכא בחוזקה כל משיכה יצרית  אל הנערה-הצעירה, הרי שהיא משתוקקת בלהט לקשר גופני-מיני איתו ונותנת לכך ביטויים שונים, מודעים ובלתי מודעים,  במעשיה המכוונים כלפיו.  הנערה הצעירה מחזרת אחר גבר זה, היא מגיעה שוב ושוב לביתו, מקישה בחלונו כדי למוצאו, ובהעדרו, מפזרת פרחים על מפתן ביתו. בהמשך, מתוודה הנערה הצעירה, תחילה בעקיפין ואחר כך במישרין,  על אהבתה זו  בפני  גבר מבוגר זה שהיה אהוב אמה.   הגבר המבוגר מבקש לדחות את  להט חיזוריה של הנערה הצעירה בנימוקים  רציונאליים המתייחסים לגילו המבוגר, לקוצר ראייתה של הנערה הצעירה ולכך שגבר אחר בן גילה עדיין לא תפס את לבה. (20). נערה זו איננה ניתנת לשכנוע ולבלימה בכל הקשור בקשר זה, ובאופן כפיתי אוכפת עצמה על הגבר המבוגר, הנוטה לפסיביות באישיותו,  ומגיעה עימו למימוש הקשר המיני גופני שאליו היא כה התאוותה. מימוש קשר זה מביא לסיומו.  הנערה-הצעירה חשה תחושת כשלון, מבינה את טעויותיה ומבקשת את נפשה למות.  בהתפכחותה היא מבינה שהקשר שקשרה עם הגבר אינו אפשרי. (21).

האישה-הצעירה  מצוייה רובה ככולה ב'אקלים ספרותי', מרבה לקרוא  ולכתוב, ובבגרותה היא  כותבת מכתבים לאביה. (22). הנערה הצעירה  מוצאת לעצמה   תיקון ועיבוד בדרך של כתיבה, כתיבה על  עברה של אמה,  ועל חייה שלה שביקשו לעשות את הבלתי אפשרי, לתקן את שעוות בדור הקודם. היצירה גופה היא  למעשה פרי הכתיבה של הנערה הצעירה, תחליף לאהבה  שהתבררה כבלתי אפשרית. כתיבתה של האישה הצעירה היא לירית-אישית  כפי שהדבר ניכר בתוכנה של היצירה ובנקודת התצפית של הבת ממנה מסופרת היצירה בלשון גוף-ראשון-יחיד והמבטאת סובייקטיביות ואוטנטיות. (23).  המספרת, האישה-הצעירה, מספרת את סיפור-חייה שלה, אך פותחת את דבריה בסיפור חיי-אמה, אם, שבניגוד לבתה- המספרת, היא חסרת תשוקת-כתיבה, 'קול'  ו'עט'  כדי לספר  את חייה ב'עטה'  ובקולה. (24).

יצירתה  של האישה-הצעירה מכילה בקרבה  יצירה  מצומצמת יותר  זו של הגבר-המבוגר כסיפור בתוך סיפור, שתי היצירות המוכלות זו בקרבה של זו מתייחסות לעבר אבל בעוד שהאישה-הצעירה כותבת כתיבה 'נשית' ומספרת 'סיפורי אהבים' שהיו על סיפה של התממשות, 'על כפות המנעול', הרי שכתיבתו של הגבר המבוגר היא בבחינת 'סיפור מסע' המאפיין את הכתיבה הגברית.  בין  היצירה החיצונית-ההרה לבין הטקסט הפנימי-העוברי  קיימות זיקות רבות הן דמויות-מציאות והן אנאלוגיות. (25).  ביצירה משתעבדות כל הדמויות לחוק התדמיות והתחליפים, הן מחפשות תחליף-לאהבה ותחליף-לאמונה ונאחזים בתחליף (26).

להלן אדגים נקודות דמיון אלו ביצירות עצמן:

1. גבר אוהב אישה שנישאה לאחר, הוא ממשיך לאהוב אותה ולחיות בקרבתה למרות נישואיה לאחר ולידת בתה.

א. עקביא ולאה  מבדמי ימיה מאוהבים האחד בשני ואף 'נישאים' זה לזו בטקס המתקיים בסוכת החג. אהבתם לא מתממשת ונישואיהם לא יוצאים לפועל בשל התערבות אבי לאה המנמק את מניעיו במחלת בתו: "בתי חולנית היא, מחלת אחיה מחלתה [...] לא נולדה לעמל ויגיעת בשר מוות לה. ואם לא אמצא לה מנוח ומתה על פני. [...] ומינץ עשיר הוא ובידו ניתן להחלימה, כי על כן נתתיה לו. הוא ישלח אותה למעיינות הרפואה וכל חפציה ימלא." (שם,19-20). לאה נישאת למינץ, הסוחר העשיר ועקביה במהלך כל חייו נשאר לגור בקרבת מקום.

ב. אלכסנדרוני משורשי אוירמ   אוהב את רוחמה אהבת נפש למרות נישואיה לאחר ולמרות לידת בתה.  במהלך כל חייה הבוגרים הן בזמן נישואיה והן לאחר שהיא חוזרת וננטשת על ידי שני בעליה, אלכסנדרוני חי לצידה ומטפל בה בנאמנות ובמסירות. בביקור האחרון שמבקרת מירה בביתו ובו היא מטיחה בו את מה שנראה בעיניה ככישלון חייו ובין השאר את העובדה שלא התחתן משיב לה אלכסנדרוני: "לא התחתנתי כי לא מצאתי. אהבתי את אמא שלך, קיוויתי שאולי יום אחד... [...] ניסיתי אפילו. אבל לא מצאתי משהו יותר טוב מרוחמה. חוץ ממך לא מצאתי." (שם,316);  

2. גבר זה מגיע למקום הקטן בו מתרחשת העלילה מן העיר הגדולה, וזאת בניגוד לכיוון תנועת הרבים מן היישוב הקטן אל העיר הגדולה, בהגיעו למקום קטן זה היה במהלך לימודיו והכשרתו לקראת המקצוע בו יעסוק במהלך חייו. בעקבות הגעתו לישוב הקטן, והתאהבותו באישה שנישאה לאחר, הוא נשאר בישוב הקטן, מפסיק את לימודיו לחלוטין, ובמקום העיסוק לקראתו ייעד  את עצמו כאיש צעיר בעידוד הוריו, הוא עסוק בעיסוק חליפי.

א. על הגעתו זו של עקביה מהעיר הגדולה לישוב הקטן מספרת מינטשי לתרצה קודם שהעבירה לרשותה את יומנו המועתק: "מווינה יצא לראות את ערי המדינה ויבוא גם הלום. לראות את העיר בא, ומאז בואו אל עירנו לא עזבה, זה שבע עשרה שנה." (שם,14). על המרת לימודיו באוניברסיטה בעיסוק צדדי ושולי, כמו-גם על אי שיבתו לביתו וללימודיו בניגוד לדרכם של חבריו וחרף בכיו של אביו כותב עקביה ביומנו: "אני מלמד את לאה ואת מינטשי רעותה ומורה לבני העשירים. רעי ילעיגו עלי במכתביהם ואבי בוכה עלי כל הימים כי עזבתי את האוניברסיטה. עבר הקיץ כלו ימי החופש ואני לא שבתי הביתה." (שם, 19).  ניצה בן דב במאמרה: "חיקוי בתוך חיקוי בנובלה "בדמי ימיה" לעגנון" (1997) מתארת את עקביה הווינאי המשכיל המגיע בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה, לעיר הגליצאית הפרובינציאלית הממוקמת בקצה הצפוני מזרחי של האימפריה האוסטרו-הונגרית. בואו  של עקביה לעיר, טוענת בן-דב,  ובעיקר התיישבותו בה, היא הליכה בכיוון הנגדי לזרם המבקרים שנע מהפרובינציה לבירה הנחשקת. מעקביה המגיע בבואו לראשונה לעירה של לאה נדף ניחוח מרחקים וגינוני בן הכרך הקוסם להורי לאה כפי שהדבר ניכר מהקשבתם הדרוכה לסיפוריו: "הם לא נלאו לשמוע מפלאות העיר ווינה אשר שם ישכון הקיסר." (שם,16);

ב. אלכסנדרוני בצעירותו נסע לשוויצריה ללמוד רפואה, כשאביו מת הוא נאלץ לחזור למושבה, התיישב בבית אמו והתחיל לעבוד בקיוסק של אביו.  הסיבה העיקרית להחלטתו לא לשוב ללימודיו אינה קשורה באילוצים כספיים היות ואמו הייתה עשירה ובעלת כרמים רבים אלא נובעת מאהבתו לרוחמה.  אביו של אלכסנדרוני ואלכסנדרוני עצמו, עוברים גם הם מהמקום הגדול, ירושלים בהקשר של האב ולימודים בשוויץ בהקשר של הבן, לישוב הקטן - המושבה ולא עוזבים אותה.

3. באופיו ובאישיותו גבר זה מנוגד לגבר איתו התחתנה האישה בתכלית הניגוד. גבר זה חייו ועיסוקיו הם במרחב הביתי או בסמוך לו, הוא משוקע בעולמו הפנימי, איש רוח, אפוף ספרים, כותב ויש בו נטייה להתבודדות ולמלנכוליה כפי שהדבר ניכר בביתו גדוש הספרים, בחדר עבודתו המסודר ללא דופי ובשולחן העבודה עליו מונח דרך קבע 'גיליון נייר'.

א.  כאשר מגיעים תרצה ואביה לראשונה לבית מזל הם רואים את חדרו: "והחדר קטן ויפה וניירות צבורים על פני השולחן [...] ויכס את הכתבים [...]  ויסר את המפה ויוצא גיליון ויתנהו לאבי." (שם, 8);

ב. מירה מגיעה ללמוד בביתו של אלכסנדרוני והיא נעשית שם 'אורחת קבועה' בעיקר בגלל 'ספרייתו הגדולה'.  אלכסנדרוני לא מרשה למירה לקחת ספרים לביתה והיא יושבת וקוראת בביתו. בבגרותה כאשר מירה מגיעה עם ז'אק בעלה לעתיד למושבת הולדתה הם חולפים ליד ביתו של אלכסנדרוני ומירה מדמיינת את חדר עבודתו ובו: "שולחן העבודה הגדול שלו, מסודר כמו תמיד בקפדנות ואסור לי לגעת בשום דבר, רק להביט מרחוק..." (שם, 211). כאשר מגיעה מירה לאחר מות אמה לביתו של אלכסנדרוני היא נכנסת אל חדר הספרייה  בו למדה בנערותה ומתארת אותו באי השתנותו: "החדר שלא השתנה הרבה: סביב סביב ארונות הספרים העמוסים, שעונים על הקירות, עשרות ומאות ואולי אלפי ספרים, [...] וממול שולחן העבודה הגדול, עשוי עץ אגוז, מסודר בקפדנות – מעולם לא התיר לי לגעת בשולחנו, 'רק שלא תזיזי שום דבר," היה תמיד אומר. ניגשתי להביט בגיליון נייר שהיה מונח עליו." (שם, 314)

4. הזמן המשמעותי בחייו של גבר זה  הוא העבר, כפי שהדבר ניכר בקשר שאינו ניתן להתרה  שיש לו אל אמו, בדבקותו באהובת נעוריו ובמחקריו האינטלקטואליים שנושאיו הם העבר הקדום.

א. כך כאשר מגיע תרצה בפעם הראשונה לבדה לבית מזל ובשגגה מפילה את תמונת אמו של מזל  מספר לה מזל באריכות רבה את כל קורות אמו, את דרכה ממשפחת מומרים חזרה ליהדות, ואת רצונו העז לסיים מהלך שיבה זה בחייו שלו.  

ניצה בן-דב במאמרה (שם, תשס"ב)  טוענת שהסיבה העיקרית בגללה הגיע עקביה הווינאי המשכיל בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה  מתפרשת לא ב'מסמך המועתק' (יומנו של מזל שהועתק על-ידי מינטשי) אלא ב'מסמך המושמע' האותנטי - בדבריו של עקביה לפני תרצה הנשמעים באינטימיות חדרו הפרטי.  שם מספר עקביא לתרצה את  סיפורה של אמו בת למשפחת מומרים ששבה ליהדות ושאת מעשיה מבקש הוא, בנה היחיד והאוהב,  להשלים. הקיבעון האדיפאלי של מזל ביחס לאמו בא לביטוי, לפי ניצה בן-דב, גם בנחישות שמחזיר עקביה את תמונת אמו לעמוד על שולחנו, והוא המונע ממנו להתאהב באשה הצעירה, שחדרה מיוזמתה לחדרו, כפי שנמנע לפנים מלהינשא לאמה. עיסוקו המחקרי של עקביה מבטא באופן בולט ביותר את עיסוקו בעבר כך לאחר שמסתיימת פרשת קפירמילך שגרמה לעזיבתו את עיסוקו כמורה בסמינריון, מזל בא בדברים:  "עם חוקרי קדמוניות [...] לאסוף חומר לתולדות עירנו. ועתה הוא חופר בבתי הקברות ומגלה עתיקות מני עפר. העבודה הזאת מלאה את כל לבו," (שם,33): בהמשך, מתארת תרצה את שגרת נישואיהם תוך ציון עיסוקו של בעלה: "החורף בא. ובביתנו עצים ותפוחי אדמה. אישי כתב את ספרו לקורות היהודים בעירנו," (שם,42).

ב. כאשר מפסיק אלכסנדרוני את לימודיו בעקבות מות אביו, הוא משתקע בבית אמו ועובד בקיוסק שהיה שייך לאביו. הוא גר עם אמו עד מותה, ולאחר מותה נשאר בבית האם וחי שם בערירותו. רוחמה בחושיה הנשים החשופים חשה במוחלטותו ובמחויבות-היתר שיש בקשר בלתי טבעי זה בין הגבר המזדקן לבין אמו וכאשר היא מבקשת להסביר לבתה שעליה ללמוד רפואה  כיוון שאין  לשתיהן אף אחד לסמוך עליו היא מבטלת את אלכסנדרוני בטיעון שהוא קשור לאמו, לתחביביו ולעברו: "על אלכסנדרוני אי אפשר לסמוך, הוא אוהב את אמא שלו..." (שם,46); כאשר מבקשת מירה להסביר את יראת הכבוד שרוחשים אנשי המושבה לאלכסנדרוני, היא מייחסת זאת לייחוס שלו מצד אמו ולרכושה הרב. עיסוקו המחקרי של אלכסנדרוני, המלווה אותו במהלך כל חייו הבוגרים, קשור אף הוא בעבר, הוא שוקד כל חייו כל כתיבת  'אנציקלופדיה על הצומח בארץ ישראל'.

5. גבר זה מבחינה יצרית מצוי ב'חורף חייו'  דבר הבא לביטוי סמלי בבגדים החמים במיוחד שהוא לובש ובתנור אליו הוא נזקק שוב ושוב כביטוי סמלי לקור הפנימי שבאישיותו וליצריותו הדעוכה והמכובה. לעומתו, הנערה הצעירה המצוייה ב'אביב חייה' וכאשר היא נמצאת איתו באותו חדר,  היא  מבקשת לפתוח את החלונות כביטוי סמלי למחנק אותו היא חשה עם גבר מבוגר זה עליו אכפה את נוכחותה.

א. כאשר באה תרצה, הנערה הצעירה,  לבקר את מזל, הגבר הצעיר  בן השלושים וחמש, החולה בביתו היא רואה אותו 'גלום באדרתו', ידו האחת מחזיקה את צווארון האדרת ובאחרת הוא מגביר את האש בתנור.  בחודש אב בשיאו של הקיץ, כאשר  מיד לאחר חתונתם נוסע הזוג הצעיר(?) ל'נווה קיץ' הרי שלשאלת האלמנה בביתה הם גרים אם תדליק את התנור, עונה תרצה בשחוק: 'הן לא חורף היום', ואילו עקביה, הנעדר כל חום פנימי והזקוק נואשות לחום חיצוני, עונה בלשון מכתמית המעידה על היאספות החום הטבעי מחייו: "אם אספה השמש חמתה ימתק אור התנור שבעתים." בהמשך, במהלך שיחתם על ביתם העתידי, קשוב עקביה במיוחד לקולה של בעלת הבית האמורה לבוא ולהדליק  את התנור בחדרם.

ב. גם אלכסנדרוני נמצא בחורף חייו הוא גר בבית אמו, לא נישא, משחק שח עם עצמו ונעדר יצריות וחיוניות,  גם הוא כעקביה לפניו,  נזקק לחום התנור, כך,  כאשר מגיעה מירה לביתו הוא אומר: "בואי לספריה. היה קר הערב והדלקתי שם את התנור." (שם, 317); ואילו מירה, כתרצה לפניה, מבקשת: "נורא חם כאן. אולי תפתח חלון. אין אוויר," (שם,317).

6. הסביבה החברתית מתייחסת לגבר זה בכפל פנים מצד אחד ישנה הערכה כלפיו ומהצד האחר הוא נחשב כזר,  כ'מפסידן', כגבר שנשים 'מסדרות' אותו, גבר זה חש עצמו ומתייחס לחייו כאל כישלון.

א. מזל נאלץ לעזוב את הסמינריון בו הוא עובד  במהלכה של שנת לימודים, בניגוד לרצונו ולתוכניותיו  כשהסיבה לכך היא כפי שמספרת אחת התלמידות לתרצה המופתעת: 'יד אישה באמצע.'   במרכזה של הפרשיה ניסיון לסחוט כספים מאביה של אחת מתלמידות הסמינריון שבהיותה מאוהבת במזל כתבה לו מכתב אהבה שנתפס על  ידי קפירמלך המורה בנה של המשרתת בבית מזל, תגובתו של מזל על פרשיה זו היא עזיבת הסמינריון והעיר.

ב. אלכסנדרוני נחשב במושבה כמפסידן. כך, כאשר מודיעה מירה בחנות המכולת של המושבה על נישואיה השניים של אמה לוולף הפועל הזר  אומרת אחת הקונות: "אלכסנדרוני המסכן, כבר פעם שנייה שמסדרים אותו." ומאשרים זאת בגיחוך ובצחוק האנשים שנמצאים בחנות (שם,113). לאחר מותה של רוחמה, כאשר חוזרים מירה, אביה ואלכסנדרוני מהלוויית האם מתבוננת מירה באלכסנדרוני ורואה אותו בשברונו: "ראיתי אותו שבור, שבור-חייו, שבסור-נאמנותו, שבור-אהבתו." (שם,309);  אלכסנדרוני מגדיר עצמו ככישלון: "אני אוהב להיות כישלון. להיות כשלון זאת השקפת עולם [...] בעיני להיות כשלון זו דרך יותר טובה, יותר מוסרית, יותר הגונה" (שם,316)

7. נישואיה של האישה האהובה לבעלה הם נישואים חסרי אהבה  ולא עולים יפה. מנישואים אלה נולדת לזוג בת יחידה. ישנו דמיון   פיזי בין הבת לאמה כפי שמעיד על כך גבר מבוגר הקרוב לאם והמציין דמיון זה:

א. מנישואיהם של לאה ומינץ נולדת בתם היחידה תרצה, נישואיהם חסרי אהבה כפי שעולה מהרמיזה המקראית המהפכת והאירונית למערכת יחסי האהבה בשיר השירים: "שמאלו תחת לראשו וימינו בימינה." (שם,5) ומסירובה של האם לאפשר לבעלה לשהות ליד מיטתה בליל מותה למרות תחינותיו. על הדמיון בין לאה לתרצה מעיד הרופא, ידיד המש]פחה,  המטפל באם: "פניה כפני אמה עליה השלום." (שם, 14). בחלותה אומרת תרצה על עצמה: "קולי כקול אמי בחלותה."

ב. מנישואיהם של רוחמה ודוויד נולדת בתם היחידה מירה, נישואיהם הם חסרי אהבה כפי שניכר מגירושיהם וממערכת היחסים העכורה ביניהם. על הדמיון בין רוחמה ומירה מעיד אלכסנדרוני מאהב אמא וידיד המשפחה: "כמה שאת דומה לאמא שלך." (שם,16)

8. חייה הבוגרים של האם  מאופיינים בלאות ובמלנכוליה.  אישיותה  מאופיינת בפסיביות, רגרסיביות וותרנות והיא אינה נלחמת על הדברים החשובים לה. "בדמי ימיה" של אישה זו, בשל התרוששות והידלדלות תשוקת החיים, כמו גם בשל מחלתה, מוותרת האישה על חייה ובוחרת, באופן פסיבי או אקטיבי, במותה.

א. בזמן מחלת האם: "רעותיה ושכנותיה לא באו לבקרה [...] דומם עמד ביתנו ביגונו, דלתיו לזר לא נפתחו." (שם,5). תרצה מספרת על אהבת ההתבודדות  כתכונה המשותפת לאמה ולידידתה: "ומינטשי לא התרועעה עם נשי העיר. ובזאת דמתה לאמי עליה השלום." (שם,13).

ב. מירה מספרת שמעטים באו ללוות את אמה בדרכה האחרונה: "זרה הייתה במקום הזה, אף כי התגוררה בו יותר משלושים שנים [...] אפשר לומר שהייתה אדם בודד, מאלה שאינם מיטיבים לקשור קשרים..." (שם,308); מירה מספרת  על שנות ילדותה שלמרות שרצתה מאד להיות 'מקובלת' בין חברותיה, לא הצליחה לקשור קשרים חברתיים עם בנות גילה: "אלה שבהן רציתי לא רצו בי.  כל כך רציתי להיות מקובלת, אבל כנראה שהיה בי משהו שלא אפשר את זה." מירה מציינת מספר סיבות אפשריות לכך ובין השאר גם את העובדה שאמה אינה בתן המושבה וגם ידידיה  המעטים של האם לא היו אנשים המעורים במקום.

9. בערב חייה האחרון עסוקה האישה, מול עיניה המתבוננות של בתה, בכתביו של הגבר  אותו אהבה  והוא לא השיב לה אהבה.

א. ערב מותה עורכת לאה האם הנרקיסיסטית המרוכזת בעצמה והמסרבת להיפרד מבעלה ובתה, טקס פרידה מאגי משירי האהבה שכתב לה עקביה.  האם  יורדת מעל מיטתה, מתיישבת ליד החלון, פותחת עם המפתח שתלוי על צווארה את התיבה שהייתה סגורה על מסגר, מוציאה את הכתבים וקוראת בהם כל היום תוך סירוב או התעלמות מ'רעשי' היומיום האחרים: כך כאשר מדברת איתה בתה היא אינה עונה לה, וכאשר מזכירים לה לשתות סמי רפואותיה היא עושה זאת באגביות ובחוסר תשומת-לב. הבת המתבוננת באמה תוך הזדקקות נואשת ונדחית לתשומת ליבה מציינת בליבה את התחברותה המוחלטת של האם לכתבים: "ובראותי את אמי קוראת אמרתי אל ליבי כי לא תזנח לעולם את הכתבים. חוט המפתח אשר על צווארי אמי קשר אותה אל התיבה ואל הכתבים." (שם,6); בערבו של יום לוקחת האם את צרור הכתבים כורכת עליהם את החוט אשר על צווארה, נושקת להם ומשליכה אותם ואת המפתח אל התנור: "הכתבים בערו והבית מלא עשן" (שם). קילא המשרתת מבקשת לפתוח את החלון, אך האם מניאה אותה מעשות זאת ושואפת את עשן הכתבים אל קירבה.

ב. ערב מותה של רוחמה לפני שהיא פונה למיטתה ומיתתה, הנושא האחרון עליו היא מדברת ובו היא עוסקת הוא כתיבתו של אלכסנדרוני. כך היא מספרת לבתה שאלכסנדרוני סיים לכתוב, לערוך ואף הוציא לאור  כרך אחד  מהאנציקלופדיה לטבע של ארץ ישראל  אותו נתן לה במתנה. משפטיה האחרונים של האם עוסקים בשבח כתביו של מאהבה הזנוח לו לא השיבה אהבה: "תסתכלי [...] הוא נוסע בכל הארץ בשביל לצלם ולרשום. הוא איש מוכשר מאד." (שם).

10. לפני מותה האם לא נפרדת בגלוי מבתה, אך הבת נמצאת בבית האם בליל מותה והיא זו המגלה, על ידי פתיחת הדלת בחדר האם, את מותה.

א. לאחר שמשלחת לאה את בעלה, בניגוד לרצונו ולבקשתו הגלויה,  ממיטת חוליה, הוא הולך אל חדרו, ולאחר לילות רבים בהם לא הצליח להירדם,  בלילה זה, ליל מות אשתו, הוא ישן שינה עמוקה. הבת ישנה אף היא: "גם אני שכבתי ואישנה.", אלא שמתוך הקרבה העזה  החושנית-גופנית-אינטואיטיבית שהיא חשה אל אמה, ברגישותה הרבה כלפיה, ובהיותה מופנית רובה ככולה אליה היא מתעוררת בבהלה משנתה ומגלה את מות אמה..

ב. בשעת בוקר מאוחרת, כשנוכחת מירה שאמה טרם קמה ממיטתה היא פותחת את דלת חדר האם ורואה את אמה המתה:  "שרועה על השטיח לרגלי המיטה והיא מקופלת כולה וזרועותיה באגמי דם. [...] עיניה היו עצומות ואמות ידיה עוד שתתו דם...." (שם,307);

11. בעלה של אותה אישה אהובה מודע לקשר הרגשי העמוק  על איכותו המיוחדת שהיה בין אשתו לבין הגבר האחר בעבר. לאחר מותה הוא  מכיל באבלו גם את הגבר האחר תוך מתן ביטוי מילולי ומעשי גלוי לכך

א. באבלו הכבד של מינץ על אשתו האהובה הוא מכיל ומשתף גם  את אבלו  של מזל כפי שהדבר ניכר בשני הביקורים  שהוא עורך בביתו של מזל: בביקור הראשון  בו הוא מבקש  ממזל  שיכתוב את המילים שייחקקו על מצבת האם, ובביקור השני, בו  מבקש האב את העתק  שירי האהבה שכתב  מזל ללאה כדי להוציאם בספר. ביטוי נוסף לצורך הנפשי העמוק של מינץ לשתף באבלו את הגבר האחר שהיה אוהבה-אהובה האמיתי של אשתו המתה, הוא בדברים שהוא אומר, שהבת תרצה, המספרת הבלתי-מהימנה, שוגה בהבנתם ובפרשנותם. כך, בביקור הראשון בבית מזל  כאשר 'על רגליהם עמדו איש מול אחיו' אומר האב: "מי ידע אפוא כי לאה תעזוב אותנו." עקביה כמו מודה לאב על שהפכו לשותף באבלו: "ופני האיש אורו כי שקל אותו אבי בצרתו." (שם, 8). ורק תרצה הבת הצעירה המצויה בשלב הנרקיסיסטי של חייה, שעדיין אינה מודעת למורכבות הקשר בין שני הגברים,  שוגה בפרשנותה הנרקיסיסטית באומרה: "והוא לא ידע כי דבריו ייסובו עלי." (שם).  בבית משפחת גוטליב אומר האב: "אנחנו האלמנים האומללים." (שם,20) ותרצה שוב מחמיצה את כוונת דברי אביה באמירתה התמימה המתעלמת מיגונו של עקביא ה'אלמן' הנוסף באומרה: "מה מוזרים היו דבריו, כאילו מתו כל הנשים וכל איש אלמן." (שם). ביטוי סמלי נוסף לשיתוף באבל של האהוב האמיתי של האם מצד האב  הוא, ביום השנה למות האם, כאשר מניחים את המצבה על קברה,  והאב האבל מניח ראשו על אבני המצבה שהטקסט החקוק עליהם נכתב על ידי מזל, על-פי בקשתו של האב, באוחזו ביד מזל: "וינח אבי את ראשו על האבן וידו אוחזת ביד מזל." (שם,9). שני הגברים שותפים באבל על  לאה המתה כפי שהדבר חוזר וניכר בהדהוד הדיאלוגי  הן של שפת הגוף האבלה שלהם, כמו גם בדיאלוג בין המילה האחת – "מתה" -  אותו הם מחליפים ומהדהדים ביניהם. כך,  בשיח האבל ביניהם בו מתברר שלא נותר כל העתק משירי האהבה שכתב מזל ללאה: "וישם אבי כפו על ראשו וייאנח. ומזל אחז בקרנות השולחן ויאמר, ו'היא מתה'. 'מתה', ענה אבי וידום." (שם,9).

ב. 'אלמנותם' המשותפת של דיוויד גוטמן, בעלה לשעבר של רוחמה  אותה עזב בצעירותה ושל אלכסנדרוני מאהבה הנאמן ניכרת בכך שבהלווייתה של רוחמה נושאים שניהם את הארון,  וחושבת על כך מירה הבת: "אירוני הדבר שאבא ואלכסנדרוני הולכים זה בצד זה נושאים יחדיו את אמא שלי אל קברה." (שם,309). ביטוי נוסף לכך הוא שלאחר ההלוויה מלווים שני ה'אבות-האלמנים' את הבת בדרך לבית האם כאשר הם צועדים משני צידיה:  "הלך אבא לימיני ואלכסנדרוני לשמאלי." (שם.)  

12. לבעל ולאישה בת יחידה הנזקקת מאד לתשומת הלב של אמה, אך האם מרוכזת  בנרקיסיסטיות רבה בעולמה, ומחסירה מבתה אותה תשומת לב שהיא כה זקוקה לה.  הבת חווה בעוצמה רבה את חיי האם ולומדת, בדרכים שונות,  להכיר את הקשר שהיה בין אמה לגבר האחר בעבר ולהבין את מרכזיותו ומשמעותו בחיי אמה.

א. בזמן מחלת אמה תרצה  פותחת שוב ושוב את דלת חדר אמה החולה כדי לשמוע את קולה: "מה אהבתי את קולה. פעמים הרבה פתחתי את הדלת למען תשאל מי בא. ילדות הייתה בי." (שם,5). פתיחת הדלת וציפייה לשאלה: "מי בא?" כביטוי סמלי להזדקקותה הרגשית הנואשת של הבת לתשומת הלב החסרה של אמה, חוזרת שוב, כאשר מתבוננת הבת באם השקועה רובה ככולה  בטקס הפרידה המאגי משירי האהבה שכתב לה עקביא: "הדלת נפתחה פעמים ושלוש והיא לא שאלה מי בא, גם כי דיברתי אליה לא ענתה." (שם,6).  עמוס עוז במאמרו: "מי בא?" (1996) עוסק בפתיחת הנובלה וטוען שיחסה של תרצה אל אמה הוא יחס פולחני. מתחילת הסיפור היא מקדשת את דמותה. היחס הפולחני מונע כל קרבה ממשית בין הבת לבין האם. האם השקועה במחלתה ובתוגת געגועיה אינה מגלה שום עניין בקרבתה של תרצה, או בעצם קיומה, ואינה מגיבה על מאמציה של הילדה למשוך אליה שימת לב.  עוז טוען שתרצה מצטיירת בפתיחת הסיפור כילדה זנוחה, אביה מרוכז כולו באמה ואמה שקועה באהבתה ובטקס הפרידה שלה. גם ביום האחרון לחיי אמה ממשיכה תרצה לנסות להסב אליה, ולו לרגע, את עיני האם. שעותיה האחרונות של האם מוקדשות לקריאת המכתבים, לשריפתם, להסתודדות ממושכת עם חברת נעוריה מינטשי גוטליב ולפרידה עדינה והחלטית מבעלה.  אף מילה אחת של הסבר או של חיבה או של פרידה אין לה בשביל בתה המתאמצת להתקשר אליה בשפת הדלת הנפתחת.

ב. גם מירה זקוקה לתשומת-לב רבה יותר מכפי שיכולה  ופנויה אמה להעניק לה כפי שהיא מתוודה על כך בפירוש: "אני אהבתי את אמא שלי וכל כך רציתי שתאהב אותי, אבל לא הצלחתי בכך במיוחד. להיפך. ככל שרציתי וככל שהשתדלתי, יותר נכשלתי. תמיד היו לה טענות אלי." (שם,52)

13. בגלל הקשר הנפשי העמוק של הנערה הצעירה לאמה,  רגישותה הרבה,  בדידותה החברתית והשלב האגוצנטרי בו  היא נמצאת, היא חוזרת  ו'משתעשעת'  בהזיותיה ברעיון שגבר זה עשוי היה להיות אביה ובתוצאותיו של רעיון זה.

א. לאחר ששומעת תרצה את  דברי מינטשי  על אהבתם של אמה ועקביה ועל סיכולו של קשר זה על ידי אבי אמה היא נרעשת ביותר ושואלת עצמה: "על משכבי בלילות שאלתי בלבי, לו נישאה אימי למזל כי עתה מה היה? ומה הייתי אני? ידעתי כי מחשבות שווא הן, ובכל זאת לא עזבתי אותן." (שם,14).

ב. לאורך כל הרומן עולה שוב ושוב, על ידי דמויות שונות,  האפשרות ההיפותטית שאלכסנדרוני הוא אביה של מירה. מירה עצמה בוחנת אפשרות זו הן בהשתעשעות ילדותית והן בחשד נורא: "שאולי אני בכלל הבת שלו ולא של אבא" (שם,50). ביטוי נוסף ל'השתעשעותה' של מירה ברעיון זה הוא התרסתה המתגרה החוזרת ונשנית כלפיו  על כך שהוא אינו אביה.  כך למשל כאשר אלכסנדרוני כועס מעומק ליבו על אקט הטירוף של האם ביחס לבתה בגזזה את שערותיה ואומר לה: "תמיד סלחתי לך על הכול [...] אבל את הדבר הזה לא אסלח לך לעולם" (שם,47), מירה, מתוך הזדקקותה לדאגת אלכסנדרוני לאמה ולה מטיחה כלפיו: "השיער יצמח [...] כבר אמרתי לך לא פעם שאתה לא אבא שלי. זה לא התפקיד שלך להגן עלי." (שם). התרסות חוזרות ונשנות אלו נגד אפשרות זו של אבהותו של אלכסנדרוני משקפות הן את המיאון והחשש אך בה בעת גם את משאלת הלב של מירה שאלכסנדרוני אכן יהיה אביה. .  גם אלכסנדרוני עצמו, החש את מורכבותו ודחיסותו של הקשר בינו לבין האם והבת, טורח לחזור ולהזכיר למירה (וגם לו עצמו) שהוא אינו אביה: "... אני לא אבא שלך. תזכרי את זה תמיד, מירה'לה. אני לא אבא שלך." (שם, 93). גם רוחמה מזכירה לאלכסנדרוני שוב ושוב שזו בתה שלה ולא שלו. כך למשל כאשר מתחקר אלכסנדרוני את מירה על מעשיו של אדון סקלום בה במערה אומרת לו האם: "תעזוב את הילדה [...] תעזוב לי את הילדה שלי." (שם,54). כאשר מגיעה מירה עם ז'אק בעלה-לעתיד בפעם הראשונה למושבה, עוד לפני שהם פוגשים ומתוודעים לאמה של מירה, הם פוגשים ומתוודעים לאלכסנדרוני. מירה מציגה אותו לפני ז'אק ואומרת שהוא ידידה הטוב ביותר, ולדברי ז'אק על-כך שהוא מתחיל לקנא,  מרגיעו אלכסנדרוני ואומר לו שאין לו מפני מה לחשוש: "שהרי מירה היא כמעט כמעט בתו, הבת שגידל ולימד." (שם,207).

גם האב עצמו, המודע היטב לאמיתותם של דברים, מעלה אפשרות זו בסיטואציה הטעונה לאחר הלווייתה של רוחמה האם.  כאשר מצויים שלושתם לבדם בבית האם המתה, ולאחר שמירה חוזרת  ואומרת שהיחיד שבאמת דאג לה היה עמנואל, מגיב על כך האב, בהתרסה ובחוסר שליטה כביטוי לרגשות האשם המודחקים שבו: "אז אולי הוא האבא האמיתי שלך. הרי את יודעת שאצל רוחמה היה קשה להיות בטוח בעניינים כאלה." (שם,311).

בבגרותה, כאשר מבקרת מירה בביתו של אלכסנדרוני ונכנסת לחדר הספרייה שלו היא נזכרת בשעות הרבות בהן שהתה  בחדר זה כילדה צעירה ואומרת: "כל מה שלמדתי בחיי לא למדתי אלא מעמנואל, ובמובן זה היה באמת אבי." (שם,314). לאחר מות האם, יוזמת מירה קשר גופני-מיני  עם אלכסנדרוני  שעם סיומו היא אומרת לו: "עכשיו אני כבר יכולה להיות בטוחה שאתה לא אבא שלי [...] לא היית שוכב אתי אלו היית אבא שלי [...] לא האמנתי בזה באמת, אבל זה הציק לי." (שם,315). כאשר מירה חוזרת ומנסה לפתותו חוזר  אלכסנדרוני ומחרה אחריה באותו נימוק: "די, [...] מספיק, את כבר יודעת שאני לא אבא שלך, אז מספיק. זה לא הוגן כלפי." (שם)

14. ברגישותה  הרבה ובאינטואיציה הפנימית שלה רואה הנערה הצעירה דמיון פיזי בין אמה לבין המאהב של אמה.

א. בפעם הראשונה שמגיעה תרצה לביתו של עקביה, בתום שנת האבל הראשונה מתבוננת הבת בעקביה ואומרת: "ראיתי את האיש ואזכור את אמי. אכן תנועת ידו דמתה לתנועת ידה." (שם,8);

ב. וכך אומרת מירה: "פתאום שמתי לב עד כמה היו דומות עיניהם, עיני אמי ועיניו [...] , בהירות-בהירות, זגוגית תכלכלה שקופה עם ראש סיכה שחור שט בתוכן, ראש הסיכה של השיגעון." (שם,212)

15. האב מתואר כמרותק לעבודתו, לא מפנה שימת לב מספקת לבתו, ובאופן בלתי מודע, מתוך רגשי אשמה מקרב ו'מקריב' את בתו  לגבר האחר.

א. כל עוד אמה של תרצה בחיים, זקוקה  הבת נואשות לתשומת  הלב של אמה ואינה מזכירה צורך דומה  בתשומת לב מצד אביה.  במהלך  שנת האבל הראשונה  כש'יגון קודר רבץ עלינו ולא מש כל השנה',  מרגישה תרצה זנוחה על ידי אביה השקוע רובו ככולו באבלו  הכבד:  "ובשובו מן מעשהו מן החנות אכל בדממה לחמו." (שם,8); ראיה נוספת לאבלו הכבד של האב מצוי בתיאורים שאומרת המשרתת קילא לתרצה: "ראי נא את אביך והביטי אל מראהו. כצל הלוך על הארץ, לא נשאר עליו בלתי אם עורו על גווייתו. בקנחי את נעליו חשבתי איפה אסף את הרפש הזה, עד שהכרתי כי אדמת בית הקברות הוא, כי שבע ביום יפקוד את קברה, גם עקבותיו הכרתי שם." (שם,12). בעקבות אבל מוחלט ומקיף-כל זה מרגישה תרצה זנוחה ועזובה: "ואני אמרתי ביגוני שכוח שכחני אבי, נשכחתי כי חיה אני." (שם, 10). האב כמו  מתעלם מנוכחותה של בתו ושם לב  אליה רק בעקבות דיבור  בקול שלה, או כאשר מוזכר דמיונה לאמה.  כך כאשר הולכים מינץ ובתו לבית מזל כדי לבקשו לכתוב את נוסח המצבה, ותרצה מכריזה  בנוסח של בן עקוד קודם: "הנני אבי" (עמ' 8), אביה כאילו רואה אותה לראשונה: "ואבי השתאה לי, כאילו לא ראה בלתי היום כי אבל לבושי." (שם).  כך כאשר מציין הרופא את הדמיון בין תרצה לאמה מתבונן בה אביה כרואה אותה לראשונה: "ויסב אבי פניו אלי ויראני." (שם,11). הפער בין צרכיה הנפשיים העמוקים של הבת, שזה עתה התייתמה מאמה,  בתשומת לב הורית לבין יכולתו הרגשית המעוכבת והחסומה של האב בא לביטוי סמלי בהערתה התמימה של הילדה בתגובה לדיבורו הקצר של אביה: "ועתה שכבי נא תרצה." ומעירה על כך תרצה: "מה אהבתי את וו החיבור, תמיד שמחתי עליה. כאילו כל אשר אמר אלי אבי המשך מהרהורי לבו הוא. לאמור בלבו דיבר עמי תחילה ועתה פה אל פה." (שם, 22).  

עדי צמח במאמרו "בכפל דמות" מציין שמינץ לא התכוון לתת את בתו לעקביה, אולם יש בסיפור די רמזים שבאופן בלתי מודע הוא דחף אותה אליו. צמח טוען שמינץ הוא אדם אכול רגשי אשם על שגזל בכוח ממונו מעקביה את ארוסתו לאה ובכך גרם למותה בטרם-עת, אך דרכו לכפר על החטא היא איומה, למעשה, כותב צמח: "הוא מבקש להעלות את בתו לעולה ולתת אותה לעקביה כדי לכפר על חטאו". צמח מוכיח את דבריו בטענתו שהקטע בו לוקח מינץ את בתו הילדה לבית עקביה מזכיר 'עד להדהים' את עקידת יצחק,  הוכחה נוספת לכך היא בהיעדר כל הסבר משכנע בעלילת הנובלה מדוע שלח מינץ את בתו לסמינריון למורות כאשר תרצה עצמה מציינת שאין בה כוח ויכולת להורות. ההסבר היחיד לצעד תמוה זה טוען צמח: "מינץ שחטא בכך שלקח את לאה מן המורה שבו התאהבה מקריב קרבן אדם ומביא את בתו לאותו מורה עצמו כדי שהבת תתאהב בו ותהיה לו תחת האם."

א. ב. יהושע במאמרו: "אב ובת – במערכת לא-מודעת – בדמי ימיה מאת ש"י עגנון" (שם,1998), חוזר ביתר הרחבה על טיעונו של צמח. יהושע  טוען שפעולתה של תרצה בחתירתה העיקשת להינשא לאהוב אמה לא הייתה אוטונומית אלא הונעה על ידי רגש האשמה של אביה מינץ כלפי אהובה המוחמץ של אשתו המתה. לפי יהושע, הגורם העיקרי המניע את הנובלה הוא הגורם המוסרי שמתבטא ברגש האשמה של האב העובר מתת-המודע שלו אל תת-המודע של בתו. אבלותו העמוקה והקיצונית של האב היא יותר אבלות של אשמה מאשר אבלות של אבידה מיוחדת ונדירה, ובוודאי לא אבלות על חיי אהבה עשירים ומספקים. לפי יהושע, אשמתו של מינץ ברורה ומוגדרת – לאה ועקביה היו כבר מאורסים זה לזה כאשר מינץ הכיר את לאה, אבל עובדה זו לא מנעה אותו מלהכשיל את אירושיה של לאה ולשאת אותה לאישה על-פי רצון אביה, שהעדיף בגלל מחלת הלב הכרונית את מינץ העשיר על הסטודנט העני. לא זו בלבד שמינץ נתן יד להפרדה בין שני האוהבים, אלא שהמטרה שלשמה נעשה העוול, בריאותה ושלמותה של לאה, לא הוגשמה. כל כספו של מינץ לא הועיל לקיים את לאה בחיים. לאחר מות אשתו עסוק מינץ, לפי יהושע, לא בילדה היתומה, אלא באשמה המכרסמת בו. כדי לפייס ולהרגיע אשמה זו הוא פונה לאהוב הדחוי על מנת להפכו לשותף באבלו. יהושע טוען שכאשר לוקח האב את בתו תרצה למפגש עם עקביה מזל, כמו גם כאשר הוא שולח אותה ללמוד בבית המדרש שבו מלמד מזל,  הוא עושה זאת הן כדי לחזק את עצמו ואת מעמדו במפגש אשמה זה, אבל גם, ואולי בעיקר,  כדי להציע את הילדה, בת דמותה  של לאה, באופן כלשהו לרווק המזדקן היושב בודד בקצה העיר.

ב. האזכור הראשון של האב ברומאן שורשי אויר הוא על דרך  ההכחשה, אי זיהוי דמותו. מירה רואה  דמות גברית מתקרבת לביתם, דמות שבדיעבד מתבררת כדמותו של וולף, בעלה לעתיד של אוחמה, מושא השתוקקותה הראשון של מירה,  וחושבת בליבה: "זה לא אבא[...] אבא באיטליה" (שם,22). הוריה של מירה התגרשו ומירה גדלה עם אמה באחוזתה הגדולה במושבה. מבחינתה של מירה אביה תמיד נעדר: "דוויד הוא אבא שלי [...] גם קודם לכן, כשעדיין היו נשואים, לא היה אבא בבית. תמיד היה נוסע. תמיד היה עסוק, ורוב הזמן היה באיטליה, אצל הקרובים שלו, כפי שהאמנתי אז לתומי." (שם,38). בנערותה היא שואלת את אלכסנדרוני  מה עושה אביה באיטליה, והוא משיב לה: "אבא שלך עושה עבודה חשובה מאד [...] עבודה למען העם." (שם,38).  כאשר האב עוזב את הבית, הוא  מפקיד את השמירה על בריאותה ושפיותה של האם בידי הילדה הצעירה היחידה שנמצאת עם האם בבית.  בעיתות משבר שונות, מגיע האב לאחוזת האם ומציע לבת לעבור לגור איתו. מירה מסרבת בתוקף להצעות אלה של אביה, תוך  הטחת האשמות כלפי אבהותו: "אתה בכלל לא אבא. אף פעם לא היית אבא. תמיד יש לך דברים יותר חשובים מהבת שלך. ואם אני אבוא לגור אתך לא יהיה לי עם מי לדבר אפילו." (שם,83).  כאשר מירה מודיעה לשני הוריה שלא תחזור ללמוד בבית הספר ושהיא תלמד בעזרת אלכנדרוני, מאשר זאת האב: "זה שאלכסנדרוני יעזור לך בלימודים, זה דווקא רעיון טוב. הוא אדם משכיל מאד" (שם,72). באישור זה שלו, ניתן לראות, על פי אותו קו מחשבה שפיתח יהושע ביחס למניעיו של מינץ בנובלה בדמי ימיה,  שדיוויד  האב רדוף רגשי אשמה כלפי אשתו-לשעבר, כלפי בתו היחידה ואולי גם כלפי אלכסנדרוני, מעביר כאן, פעם נוספת, הן את חזקתו על בתו והן את תפקיד העברת והנחלת 'שפת האב' לידי אלכסנדרוני. בעוזבו את הבית ובהותירו את השמירה והפיקוח על אישיותה הרעועה של אשתו ועל בתו הילדה הצעירה תוך שהוא יודע את הקרבה והקשר בין אלכסנדרוני לאם ולבת, הוא העביר חזקה, בעלות ואבהות זו לאלכסנדרוני בפעם הראשונה. כעת, בנעוריה המוקדמים של בתו, כאשר היא זקוקה לדמות אב, בעל-ידיעה, שיעביר לה את עולם הידע שלו,  הוא חוזר ומעביר חזקה ובעלות על בתו, פעם נוספת, בוותרו על התפקיד המשמעותי והמרכזי של הורשת והעברת 'שפת האב' ממנו לביתו תוך העברת תפקיד זה לאלכסנדרוני. בהתנהגות זו שלו הוא מקרב ו'מקריב' באופן בלתי מודע את בתו לאלכסנדרוני.   בעקבות נישואיה השניים של  אמה  לפליט הצ'כי יאן סירוטק עוברת מירה, בת הארבע-עשרה,  לגור בבית אביה בירושלים במשך ארבע שנים. ארבע שנים אלו שונות בתכלית הניגוד מהשנים הקודמות בהן חיה אצל אמה כפי שהדבר ניכר, בין השאר,  מהשוני הבולט בדרך הסיפר. בעוד ששנות החיים אצל האם נפרשו, סופרו והוראו באריכות, בריבוי פרטים  ובזמן הווה, הרי שארבע השנים בבית האב מסוכמות בקיצור רב, בדיעבד,  ועם סיומן. מירה  מודעת להתבגרותה בשנים אלו אבל מסכמת  וקובעת: "הזמן שנקף הוא זמן ריק וכל מה שהתרחש בו [...] הוא בעצם חסר עניין או משמעות." (שם,128). החיים בבית אביה לא קרבו אותה ואת אביה זה לזה,  האב המשיך להיות עסוק רובו ככולו בענייני עבודתו ומירה מתארת את עצמה: "הייתי נערה עזובה לנפשה, עושה ככל העולה על רוחה, שרויה תמיד מחוץ לעצמה." (שם,129).

16. הזדקקות הבת לחסות האבהית  בנפתולי גיל ההתבגרות ובעת התרגשות נפשית של הנערה הצעירה בהיעדר אם באה לביטוי באקט בעל משמעות סמלית: שאילת מעיל האב ביום חורף  קר במיוחד,  והתכסות בו.

א. כך, כאשר מגיע לנדא לבית תרצה ומזמין אותה לצאת עימו לשוח, נותן לה אביה את  'אדרתו אדרת שיער'. הזוג הצעיר שכמו נועד לאהוב ולהינשא, אלמלא התערבותם המניפולטיבית של דור ההורים,  דוהר על נתיבות שלג לאור ירח: "ישבתי לימין העלם ואביט בעד עור החיה, והאדרת העטתני אותי ואת פי ולא יכולתי דבר." (שם,31).

ב. כאשר נהדפת מירה על ידי אביה המסרב לסייע לה בפתרון בעיית ההיריון הבלתי רצוי היא לוקחת  ביוצאה אל הגן הריק והקפוא את מעילו של אביה: "זה לא היה מקרה, שלקחתי דווקא את השינל של אבא, אבל באמת הלא היה זה יום קר מאד, אולי היום הכי קר באותה שנה, וזה היה רק טבעי שאקח את השינל של אבא שהיה הלבוש המחמם ביותר שהיה לנו בבית." (שם,135)

17.  בבת נוצר צורך רגשי עמוק להתוודע לעברה של אמה והיא עושה זאת בעזרת מסמך כתוב מימים עברו, המכונה 'קונטרס', שנמסר לה  מידי ידיד/ה המשפחה, הכמעט יחיד והקרוב ביותר, כשמניעי נתינתו מעורפלים. הבת קוראת בצימאון רב קונטרס זה, מאמצת את תוכנו לליבה והוא נהפך ל'מפת-חייה' למצפנם ולמניע המרכזי בחייה.  

א. תרצה עושה מאמץ לדעת את האמת אודות עברה של אמה: "צמאה נפשי לדעת עוד. לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי." (שם,14). תרצה מגלה את הקשר בין אמה ועקביה באופן הדרגתי על ידי סימנים גלויים וסמויים שהיא נחשפת להם מסביבתה הקרובה. כך  ערב מות האם שותפה תרצה כמתבוננת ערה וחרדה, בלתי-מודעת למלוא מורכבותן של המשמעויות הנחשפות לפניה ולהשפעתן העתידית הכבירה על חייה, ב'טקס' הפרידה שעורכת האם למכתבי אהובה. האם קמה ממיטתה, מתיישבת ליד החלון, פותחת במפתח התלוי על צווארה את התיבה, מוציאה 'צרור כתבים'  קוראת בהם כל היום בדבקות רבה ותוך התעלמות מסביבתה. בערוב היום, כורכת האם את החוט שהיה על צווארה סביב הכתבים,  נושקת להם  ומשליכה אותם אל התנור. תרצה מתלווה לאביה בביקוריו אצל מר מזל בבקשו ממנו כיתוב למצבת האם המתה והעתק משירי האהבה שכתב לה. מינטשי, חברת האם,  מספרת לבת האבלה, כאשר זו מצויה בביתה:  "כי אהוב אהב מזל את אמי עליה השלום וגם אמי אהבה אותו ולא נתנה אביה לו כי הוכיח את בתו לאבי לאישה. " (שם,13). מידע  חדש זה על עברם של הוריה הנמסר לבת האבלה בסמוך למות אמה מטלטל  עליה את עולמה והיא תוהה בליבה:  "לו נישאה אמי למזל כי עתה מה היה? ומה הייתי אני?" (שם,14);  בקונפליקט-עבר זה  חורצת  תרצה את דינה לא  לזכות אביה אלא לזכותו של מאהב אמה: "עוול נעשה למזל. ויהי מזל בעיני כאיש אשר מתה עליו אשתו והיא איננה אשתו." (שם).  יעקב בהט במאמרו: "בדמי ימיה", מציין שבמהדורות הקודמות של הסיפור, במהדורת תרצ"ד למשל,  הופיע משפט נוסף שהושמט במהדורת כתביו האחרונה של עגנון: "ויהי מזל בעיני כגיבור טרגי אשר מתה עליו אשתו והיא איננה אשתו."  (שם, תשכ"ב, 46),  משפט המבליט ביתר שאת את עמדתה הנפשית של תרצה ביחס לעקביה. בנוסף, מוסרת מינטשי את יומנו של עקביה, שהועתק על ידה, לתרצה. מכאן ואילך  מתקבעת דמותו המקופחת על עקביה, 'הגיבור הטרגי',  בעולמה הפנימי  של תרצה,  וכל מפגשיה עמו עומדים בכפיון  ההולך וגובר להשיג, בכל דרך שהיא, את תשומת ליבו, מגעו ואהבתו.

ב. אלכסנדרוני נותן למירה את הקונטרס  אותו מצא בחנות לספרים ישנים, לפני שהיא עוזבת לירושלים.  מירה, הנערה הצעירה, נסערת מאד מקבלת הקונטרס: "לא ידעתי את נפשי וניגשתי אליו ונשקתי לו שנית. [...] כשיצאתי משם שמעתי את לבי פועם." (שם).  הקונטרס נקרא "חסד לאלחנן", מאמר לשאלת ישוב הארץ, ושערו כתוב באותיות ישנות כאותיות של סידור תפילה.  מירה קוראת בו בתשומת לב רבה ומציינת את השפעתו הכבירה על חייה: "קריאתו בלבלה עלי את עולמי," (שם,143); לפני  עזיבתה של מירה את הארץ היא מוצאת לנכון להקריא לאמה היושבת  וסורגת לצידה את הקונטרס כולו מתחילתו ועד סופו. כאשר מטיח בה אלכסנדרוני על מעורבות היתר שלה בפוליטיקה, חוזרת מירה, האישה הבוגרת ומזכירה לאלכסנדרוני: "אתה האיש שנתן לי במתנה את הקונטרס ההוא, הקונטרס הנדיר" (שם,315);

18.  גבר זה, מגלה כלפי הנערה הצעירה יחס אבהי דואג  שהביטוי החיצוני לו הוא בהחלקת ידו על לחייה כאשר הוא פוגש בה לראשונה  כנערה צעירה ביותר, ביטוי משמעותי יותר  הוא, שבשנות לימודיה של הבת, הוא נהייה המורה שלה, ומתפקד כחונך אינטלקטואלי וכמעביר לבת את 'שפת האב' - שפת הטקסטים הקאנונים. הנערה הצעירה  מוצאת בשהות עם גבר מבוגר זה, בחסות ובמסווה מודל היחסים של 'מורה-תלמידה', מענה לצרכיה הנפשיים העמוקים  הקשורים לתשוקתה לשהות במחיצת הגבר שאהב את אמה, כמו-גם לתחושת ההזנחה שהיא חשה מצד אביה, ולצורך האינטלקטואלי שלה ברכישת 'שפת האב' שאביה עצמו אינו פנוי כדי להעבירה לה. כל עוד גבר זה מתפקד כ'מורה' שלה, נהנית הבת הצעירה בכל מאודה מחוויית הלמידה ושותה בצמא את הידע המוקנה לה על ידו.

א. בפגישה הראשונה בין מזל ותרצה כאשר היא מגיעה עם אביה לבית מזל הוא רואה לראשונה מזה שנים רבות: "ואת לחיי החליק ויאמר, גדלת מאד." (שם, 8). בהיות תרצה בת שש-עשרה היא מסיימת את חוק לימודיה בבית הספר ואביה שולח אותה לבית מדרש למורות תרצה לומדת בסמינריון כאשר מזל מורה שם היא מקשיבה לו קשב רב ולא משתעממת. כאשר נאלץ מזל לעזוב את הסמינריון  מפסיקה תרצה את לימודיה: "והסמינריון היה לי לזרא. קן השעמום הבית הזה. ואראה כי אין איש לשפוך לפניו לבבי, ותגבר שנאתי לסמינריון, ונפשי געלה בלימודי." (שם,27) היא נשארת בביתה ועוזרת לקילא בעבודות הבית.

ב. בפגישה הראשונה, המתוארת ברומן, בין אלכסנדרוני למירה הילדה, אחרי שהוא נותן לה את ממתק הבננה הצהוב הוא: "מתח את זרועו אל מעבר לדלפק השיש וליטף את לחיי." (שם, 17). בצעירותה המוקדמת אלכסנדרוני  משמש  למירה תחליף אב מלמד את מירה דברים רבים ושונים, כך למשל כאשר מירה חולה ואינה יכולה ללכת לספריה להחליף ספרים, שולחת האם את אלכסנדרוני לעשות זאת עבור בתה. לאחר שרוחמה בהתקף היסטריה גוזזת את שערותיה של בתה וזו מסרבת להמשיך ללכת לבית הספר בגלל לעגם שי הילדים, היא לומדת בביתו של אלכסנדרוני . היא הולכת יום יום לביתו, הוא מלמד אותה את המקצועות השונים, יש לו קשר עם המורים בבית הספר הוא מלמד על פי תוכנית הלימודים. ומאז נהפך לה הדבר להרגל, ומירה ממשיכה להגיע אליו בעיניי לימודיה גם לאחר שובה ללימודים סדירים בבית הספר. בבגרותה, לאחר מות אמה כאשר היא מגיעה לביתו ונכנסת לחדר הספרייה, מרחב 'שפת האב' ובתוכו היא מעידה על כך שהוא זה שהוריש לה את 'שפת האב' במשמעות של היכרות עם טקסטים קנוניים: "כל מה שלמדתי בחיי לא למדתי אלא מעמנואל, ובמובן זה היה באמת אבי." (שם, 314)

19. הבת הצעירה מבודדת עצמה מבנות ובני גילה, מתחברת דווקא לאנשים המבוגרים שבמקום, וכמו אמה היא נוטה להתבודדות, מלנכוליה וקריאת ספרים, בה-בעת, מוצאת הנערה הצעירה אפשרות לפורקן רגשי בטבע. כאשר היא מתבוננת בו או יוצאת ומשוטטת במרחביו היא חשה תחושת אפיפניה הניכרת בהתרשמותה המשתאה חובקת-כל: "דבר נפל בעולם." (עגנון, 1998, 26) או: "כמה יפה העולם בבוקר," (אלמוג, 1987, 306)

א. לתרצה אין כל קשר עם נערות בנות גילה ונראה שהיא ירשה מאמה את נטיית ההתבודדות כפי שהיא מעידה על עצמה: " בימים ההם אהבתי לטייל יחידה. אך גמרתי את שיעורי יצאתי לשוח בשדה. כי מצאתי חברה לא בירכתיה, וכי בירכה אותי עניתי בשפה רפה, פן תלווה אותי ואני חפצתי ללכת לבדי." (שם, 23); את זמנה הפנוי מבלה תרצה בביתה עם משרתת הבית  קילא וידידתה היא מינטשי ידידת-הנפש  ובת גילה של אמה. גם עם הצעיר לנדא, למרות, שעל פניו הוא נראה מתאים לה, ולמרות, ואולי בגלל, השתדלויותיו של גוטסקינד השדכן, אין היא מצליחה ליצור קשר רגשי משמעותי שהוא עצמו כה נכסף אליו. תרצה אוהבת להתבודד,  לקרוא ספרים והיא בעלת יכולת נפשית  להשתאות בכל-לב מיופיו של הטבע הנשקף מהחלון. כך מתארת תירצה את התעוררותה בבית מינטשי: "ואשכב על המיטה על יד החלון הפתוח. ובנשוב רוח בין העצים ואני שוכבת אצל החלון ואהיה כשוכבת על ערסל בגן. הבוקר אור ואור חדש העיר אל חלוני. ציפורים שרו ברום עולם ושמש ברכה בכנפיהן. קפצתי מעל משכבי ואצא אל הבאר וארחץ את פני במים חיים." (שם, 13) וגם: "החמה זרחה על העיר ובצאותיה כמעט יבשו. קמתי בבוקר ולא יכולתי לשכב, דימיתי כאילו נפל דבר בעולם. הסבתי פני אל החלון, והנה כעין תכלת כהה בחלון. אכן יש אור כזה ואנוכי לא ידעתי [...] קמתי בחיפזון ואלבש את בגדי. דבר נפל בעולם. אסורה נא ואראה את הדבר הזה. יצאתי החוצה. על כל מדרך כף רגל עמדתי משתאה. לחלון כל חנות הבטתי, והחלונות הזהירו כאור היום [...] ואפן ואלך אל קצה העיר אשר שם הגשר. ומתחת הגשר בתים, מזה ומזה בתים. יונים עפו מגג לגג ועל גג אחד איש ואישה מיטיבים את הגג. קראתי להם שלום וישיבו לי ברכה.  (שם,26-7);

ב. מירה מספרת  על שנות ילדותה שלמרות שרצתה מאד להיות 'מקובלת' בין חברותיה, לא הצליחה לקשור קשרים חברתיים עם בנות גילה: "אלה שבהן רציתי לא רצו בי.  כל כך רציתי להיות מקובלת, אבל כנראה שהיה בי משהו שלא אפשר את זה." מירה מציינת מספר סיבות אפשריות לכך ובין השאר גם את העובדה שאמה אינה בתן המושבה וגם ידידיה  המעטים של האם לא היו אנשים המעורים במקום. כאשר חוזר מירה לאחוזת האם על סף מותה היא מתעוררת בבוקר, יוצאת למרחב האחוזה  וחווה תחושת אפיפניה בטבע: "המחזה שנגלה לי מקצה הגבעה המם אותי כמו תמיד. המכתש העגול הירוק והתאנה במרכזו, והדקל עם סנסיני הזהב. כמה יפה העולם בבוקר, חשבתי. ענני הבוקר הקלים נמוגו והאור כבר נשפך בשפעה כמו שהיה תמיד במקום הזה שבו תמיד אור לאין קץ וקיץ [...] תמיד אור לאין קץ וקיץ [...] תמיד תמיד אור לאין קץ וקיץ וגם הבוקר הזה נשפך האור על הארץ ללא מעצור: עז וחריף ..." (שם,306-307);

20.  בעוד שגבר זה מדכא בחוזקה  כל משיכה יצרית  אל הנערה-הצעירה, הרי שהיא משתוקקת בלהט לקשר גופני-מיני איתו ונותנת לכך ביטויים שונים, מודעים ובלתי מודעים,  במעשיה המכוונים אליו. הנערה הצעירה מחזרת אחר גבר זה:  מגיעה שוב ושוב לביתו, מקישה בחלונו  כדי למוצאו, ובהעדרו,  מפזרת פרחים על מפתן ביתו. בהמשך, מתוודה הנערה-הצעירה, תחילה בעקיפין ואחר כך במישרין,  על אהבתה זו  בפני גבר מבוגר זה שהיה אהוב אמה.   הגבר המבוגר מבקש לדחות את  להט חיזוריה של הנערה הצעירה בנימוקים  רציונאליים המתייחסים לגילו המבוגר, לקוצר ראייתה של הנערה הצעירה ולכך שגבר אחר בן גילה עדיין לא תפס את לבה.

 א. בולט מאד הפער בין התנהגותה התובענית, מניפולטיבית, נעדרת הגבולות והסייגים  של תרצה  כלפי עקביה לבין התנהגותו הבלומה המעוכבת והמבטאת יחס אבהי. במפגש הראשון ביניהם, בבית מזל, כאשר מתלווה תרצה לאביה, מופתע מזל למראה אורחיו ומגיב  תגובה טיפוסית של דוד מבוגר  כלפי ילדה מתבגרת: "והאיש כמו הכיר פתאום  מי האנשים אשר באו אליו [...] וייתן לנו שלום ואת לחיי החליק ויאמר, גדלת מאד." (שם,8). כאשר מגיעה תרצה לסמינריון הרי שבניגוד לצפייתה המוצהרת, הטעונה-רגשית  כי: "הכר יכירני לטובה, הלא מיודעה אני לו", מזל נמנה מלהפגין (וכנראה גם להרגיש) כל  'אות וחיבה'. פעמים מספר, הן מתוך התכוונות מודעת והן מבלי משים ללא כוונה מודעת מראש, מגיעה תרצה עם אביה ובלעדיו לביתו של מזל גם כאשר הוא נמצא בו וגם כאשר אינו נמצא בו. במפגשיה הבאים עם מזל, או עם ביתו, בהעדרו, מעזה תרצה בדרכים שונות לבטא את משיכתה והשתוקקותה לתשומת לב ומגע מצידו. כך כאשר היא מתהלכת לבדה ושומעת את מזל וכלבו, היא נוקטת בהתנהגות מניפולטיבית כדי לזכות בדאגתו ובמגע ידו של  מזל, היא  קושרת מטפחת לידה ולשאלתו האבהית החרדה של מזל: "מה לך מרת מינץ?", היא משיבה:  'הכלב'. תגובתו המילולית והגופנית של מזל מעידה על פרץ רגשות  עז שנבלם בנוקשות: "ומזל נבעת מאד וישאל הנשך אותך הכלב? [...] ויאמר הראיני את ידך. כמעט יצאה נפשו בדברו [...] ויאחז מזל בידי וכל עצמותיו רחפו מפחד." (שם,24).  תרצה מתוודה לפני מזל על אהבתה אליו תחילה  בווידוי בלתי מילולי כאשר הוא מביט בעיניה: "ואומר בליבי אתה יודע כי ידעתי כי יודע אתה את צפונותיי", ואחר כך, ביציאתם המשותפת מבית הכורך, ביער, בגלוי במפורש ובנחרצות: "על משכבי בלילה קראתיך. כל הימים אני הוגה בך. את עקבותיך חיפשתי בבית החיים על קבר אמי." (שם, 36).

מזל  מנסה לדחות פרץ רגשות זה בנימוקים הגיוניים שונים המתייחסים לגילו המבוגר, לצעירותה של תרצה, לכך שעדיין לא פגשה את אהוב לבה האמיתי, ובאמירה גלויה וישירה המתארת את מצבו הנפשי הקר והעקר: "ואני אומר לך, [...] כי הרגש הזה עבור יעבור. [...] הנה הגיעו הימים שמנוחתי יקרה לי מכל. חשבי דרכך תרצה וראי כי טוב כי ניפרד בעוד מועד." (שם,36); נימוקים רבים ומגוונים אלו הנאמרים על ידי עקביה בכנות ובישירות נתקלים בסירוב מוחלט מצד תרצה והיא מגיבה ב'נשק שובר-כלים' אחרון החקוק בגופה ובתודעתה והמורש מאמה, התחלות עד מוות, שאכן מביא לתוצאה המקווה. כך, בהתעוררה ממחלתה האנושה, ערב תשעה באב,  היא נישאת למזל.

ב. נוכחותו של אלכסנדרוני בחייה של מירה היא מרכזית ביותר. כבר במשפט הפתיחה של הפרק העוסק בחייה של מירה מצוינת העובדה שאלכסנדרוני  קורא לה מן הקיוסק שלו. כך, לאורך כל שנות ילדותה ובגרותה של מירה ממשיך וקורא לה אלכסנדרוני  'מן הקיוסק שלו' כמטונימיה לבחירתו לחיות את חייו בשולי חייה של האישה אותה אהב, למעמדו השולי במושבה ולהחמצת עיסוקו הנשאף – רופא או בוטניקאי. אלכסנדרוני מגלה כלפי מירה יחס  מורכב וכפול-פנים: כמו הוריה של מירה גם הוא דואג לעתידה ורוצה שתהיה רופאה, הוא מלמד אותה ומקווה שעיסוקם החקרני המשותף בפרחים יקדם את הבנתה בבוטניקה ואת לימודי הרפואה שלה.    ברגעי מצוקה,  כששני הוריה אינם זמינים לצרכיה הרגשיים,  פונה מירה לאלכסנדרוני. כך היא עושה גם בהיותה ילדה וגם בבגרותה.  פעמים רבות, הן מתוך התכוונות מודעת והן מבלי משים, ללא כוונה מודעת מראש מגיעה מירה לביתו של אלכסנדרוני הן כאשר הוא נוכח בו והן בהיעדרו. כך למשל, כאשר היא מצויה בסערת רגשות לאחר שאמה מודיעה לה על החלטתה להינשא לוולף ושולחת את בתה להודיע על פרטי החתונה לאנשי המושבה, מובילות אותה רגליה של מירה לבית אכסנדרוני, והיא מקישה על מסגרת העץ של חלון העבודה שלו. באותו היום, כמה שעות מאוחר יותר, בעקבות בריחתה מנחמיה לאחר ההיתקלות היצרית והאלימה איתו, היא חוזרת ומגיעה לביתו הריק של אלכסנדרוני, כורעת בעשב שמתחת לחלון עבודתו ועוברת על סף חלונו תהליך של התחזקות נפשית.

בקשת עזרה משמעותית יותר ממנו היא בבגרותה, כאשר נכנסת מירה, הבחורה הצעירה,  להריון בלתי צפוי. אמה של מירה בדעיכתה, חולשתה ובנרקיסיסטיות שלה לא מהווה עבור מירה כתובת אפשרית לעזרה במצוקתה זו,  ואביה, אצלו היא גדלה בתקופה זו,  מסרב לעזור לה ומגרש אותה מעל פניו. התנהגות זו של האב  – באופן מודע או בלתי מודע  - 'דוחפת' את בתו לזרועותיו (תרתי-משמע) של אלכסנדרוני.  באפיזודה מכרעת זו בחייה של מירה, הן מבחינת חיפוש הפתרון להריון הבלתי רצוי והן מבחינת מערכת היחסים השברירית עם אמה ואביה, מתפקד אלכסנדרוני באופן מופתי. מכל האפשרויות הפתוחות-סוגרות בפני מירה נערה צעירה במצוקה נשית-אינטימית, היא פונה דווקא לגבר המבוגר, הערירי, זה שלא יצר קשר  מעולם עם אף אישה, ממנו התנתקה לפני מספר שנים בעוזבה את מרחב המושבה.  אלכסנדרוני   חוזר לתפקד ולשמש, כמו בזמן ילדותה של מירה, כתחליף אם ואב, הוא נוסע עם מירה לבצע את ההפלה, לאחריה לוקח אותה למנוחה בבית מלון ואף קונה לה אביזרים אינטימיים להם היא זקוקה. כאשר היא מתעוררת  היא רואה אותו שוכב לצדה  והיא אומרת-שואלת: "אבא?" (שם,138). התבלבלות מודעת-בלתי מודעת  זו מצדה של מירה משקפת הן את משאלת לבה שאביה יהיה לצידה ויתמוך בה בשעה קשה זו, והן את רצונה לראות באלכסנדרוני את אביה. 

מירה נזקקת, ואף נעזרת באלכסנדרוני  כתחליף אב ואם,  אבל בה-בעת היא גם מתעתעת בו בפנותה אליו כמושא תשוקתה הארוטית. כך היא מביאה לביתו משלל הפריחה על הקונוטאציות המיניות שהיא מעוררת בה: "הפרגים להטו סביב אבקניהם השחורים." אלכסנדרוני מנטרל את הפרחים ממשמעויותיהם הרומנטיות-ארוטיות ומתייחס אליהם כאיש מדע, הוא ממיינם למשפחות, מיבש אותם תחת כבשניו המיוחדים, ורואה בעיסוק המשותף שלו ושל מירה בהם, דרך לקדם את מירה לקראת לימודי הרפואה שלה, הן מתוך דאגתו הכנה לה והן כתחליף ותיקון ללימודי הרפואה שלו אותם בחר להפסיק בהגיעו למושבה ובבחירתו להשתקע בה.  שוב ושוב מתוודה מירה לפני אלכסנדרוני, בקול ובאלם, על אהבתה כלפיו.  כך בנעוריה המוקדמים, כאשר היא משאילה ספרים מספרייתו הגדולה ולשאלתו של אלכסנדרוני: 'אז מה את רוצה להיות?" היא עונה: "אני לא יודעת... אני  רוצה להיות כמוך [...] לדעת הכול, לא רק דבר אחד, לקרוא את כל הספרים שיש לך כאן בספריה". לתגובתו האבהית, רכינתו מעליה ונשיקתו במצחה היא מגיבה  בכריכת זרועותיה סביב צווארו, בנשיקה על לחיו ובאומרה: "אני אוהבת אותך, [...] אני אתגעגע אליך." (שם,92). אלכסנדרוני מצדו מקפיד לשמור על מרחק מבוקר בינו לבין מירה ובתגובה לוידויי אהבתה הוא בוחר בהסברים רציונאליים בכדי  להסביר לה את אי היתכנותו של הקשר ביניהם. אלכסנדרוני  משתחרר מאחיזתה ולפיתתה (תרתי משמע), מתרחק ממנה, מביט בה במבט חמור ואומר: "בפסיכולוגיה קוראים לזה העברה. את מסוכסכת עם אביך, אבל אני חושב שלמרות כל הכעס שיש לך עליו את אוהבת אותו ורוצה בקרבתו. מכיוון שזה לא אפשרי [...] את מעבירה את הצורך שלך עלי. אבל אני לא אבא שלך. תזכרי את זה תמיד, מירה'לה, אני לא אבא שלך."  (שם).

כאשר מירה באה להודיע לו על נישואיה השניים של  אמה, על שאלתו של אלכסנדרוני היא מגיבה בוידוי גופני ובלתי מילולי: "איך הוא לא שומע את הלב של מתפוצץ, איך הוא לא מנחש, ואולי כן. כל גופי רעד כשאלכסנדרוני ליווה אותי אל הדלת..." (שם,116). מירה מנסה לאלץ את אלכסנדרוני לשוחח איתה על אהבתה כלפיו, וכאשר הוא מסרב היא מתפרצת כלפיו ומאשימה אותו בפחדנות ותוך כדי כך מתוודה על רגשותיה כלפיו. אלכסנדרוני מגיב באיפוק ומשתמש באותם נימוקים שנתן עקביה לתרצה על כך שהוא מבוגר ממנה, שהרגש הזה שהיא חשה כלפיו יעבור ושהיא עוד תכיר בחורים צעירים אחרים, אלכסנדרוני מסרב להמשיך לדבר בנושא ומבקש ממירה לחזור לביתה. 

21. נערה זו איננה ניתנת לשכנוע רציונאלי ולבלימה בכל הקשור בקשר זה, ואוכפת עצמה על הגבר המבוגר, הנוטה לפסיביות באישיותו,  ומגיעה עימו למימוש הקשר  שאליו כה התאוותה. מימוש הקשר מביא לסיומו. הנערה-הצעירה חשה תחושת כשלון, מבינה את טעויותיה ומבקשת את נפשה למות.  בהתפכחותה היא מבינה שהקשר שקשרה עם אותו הגבר אינו אפשרי.

א. לאחר שתרצה מתחלה עד מוות, ושוכבת על 'ערש דווי' היא משיגה את רצונה, כפי שמעיד על כך שמה, ונישאת למזל אהוב אמה, מיעוט האנשים המגיעה אל החופה מצד אחד וסערת רוחם של אנשי העיר מהצד השני מעיד על גודל השערורייה שבחתונה זו של נערה צעירה עם אהוב אמה אלא שתרצה, כמו בכל עניין אחר הקשור בעקביה, מנמקת תופעה זו כמספרת בלתי מהימנה השוגה בהבנת המציאות אותה היא מתארת: "בערב שבת נחמו חגותי חג נישואי. [...] רק כעשרה אנשים באו וכל העיר המתה, כי לא נעשתה חתונה פשוטה כזאת בעירנו עד היום ההוא." (שם,40); מימוש קשר הנישואים מביא להיוודעותה של תרצה את חוסר היתכנות קשר האהבה ביניהם את האסון שהביאה על בעלה, וגורם לה לשאוף לכך שתהיה לה בת שתשלים את מה שלא הצליחו היא ואמה לעשות - לדאוג לכל מחסורו של עקביה: "ואני לא ידעתי שלו, איד אישי הממני. אכן להיות רווק נולד, ולמה שדדתי מנוחתו. ואבקש את נפשי למות, כי מוקש הייתי לעקביה. ואתפלל לילה ויום כי יתן לי אלוהים בת ודאגה לכל מחסוריו אחרי מותי." (שם,42);

ב. לאחר מות אמה מגיעה מירה לביתו של אלכסנדרוני ומבטאת בגלוי ובישירות את תשוקתה כלפיו: "אני רוצה שתיגע בי. כל היום שרפת אותי. אני רוצה שתיגע בי." מירה לא שועה למחאתו הרפה של אלכסנדרוני  היא נוגעת בו, מלטפת את זרועו, מקרבת פניה אל פניו: "והוא חדר לתוכי כדרך שאיש לא חדר מלפניו. מטורפים מצער ותשוקה היינו והוא בכה ואני בכיתי אתו." (שם,315); מימוש זה של התשוקה מבהיר לשניהם את אי היתכנות הקשר ביניהם כפי שאומר אלכסנדרוני למירה: "את תלכי. אם לא עכשיו – מחר, ואם לא מחר – מחרתיים. [...] את תלכי [...] משום שאין לי שום דבר לתת לך. מה שהיה לי נתתי מזמן." מירה, מצדה, מכירה בצדקת דבריו וחוזרת ועוזבת את מושבת ילדותה.

22.  האישה הצעירה מצויה רובה ככולה ב'אקלים ספרותי',  היא מרבה לקרוא ולכתוב ובבגרותה   כותבת מכתבים לאביה.

א. תרצה מרבה לקרוא בספרים, לאחר שהיא עוזבת את הסמינריון היא יושבת בבית: "כל היום קראתי בספרים", תרצה הבוגרת מרבה לכתוב לאביה כאשר היא נמצאת ב"נווה קיץ" לאחר חתונתה. תרצה מספרת ששלוש פעמים בשבוע בא מכתב מאביה וגם היא עצמה הרבתה לכתוב לו: "כל מקום אשר מצאתי כרטיס מצויר שלחתי לאבי. עקביה לא כתב, בלתי פריסת שלום." (שם, 40);

ב. מירה נוטשת את העיסוק ברפואה שיועד לה על-ידי הוריה ועל ידי אלכסנדרוני ונהיית לעיתונאית-חוקרת-לוחמת, בנוסף, היא חוקרת את סיפורו של לבדובי וכותבת אותו כפי שהוא שזור בפרקי הרומן "שורשי אויר", בנוסף, היא כותבת מכתב ארוך לאביה.

23.  לקראת סוף היצירה מוצאת לעצמה הבת פתרון ופורקו בדרך של כתיבה:  כתיבה על  עברה של אמה,  ועל חייה שלה שביקשו לעשות את הבלתי אפשרי, לתקן את שעוות בדור הקודם. היצירה גופה היא למעשה פרי הכתיבה של הנערה הצעירה, תחליף לאהבה הגדולה שהתבררה כבלתי אפשרית,  כפי שהדבר בא לביטוי בתוכנה של היצירה ובבחירה בזוית הראייה של הבת ובלשון גוף ראשון יחיד המבטאת סובייקטיביות ואוטנטיות.

א. "בחדרי בלילות בעשות אישי את מלאכתו ואירא פן אפריע אותו ממעשהו ואשב בדד ואכתוב את זיכרונותיי . יש אשר אמרתי על מה כתבתי את זיכרונותיי, מה החדשות אשר ראיתי ומה הדברים אשר יש איתי להודיע אחרי? ואומר אל אשר אמצא מרגוע בכתבי, ואכתוב ככל הכתוב בספר הזה." (שם,50).

ב. לאחר מות האם: אומר אלכסנדרוני: הבית זקוק לשיפוצים [...] אם לא תטפלי בו הוא יתפורר לגמרי והעשבים והקוצים יבלעו אותו." "כשהעשבים השוטים יבלעו את הכול אחזור לגור כאן, כדי לכתוב את הספר שלי על סבא של אמא." (שם, 317). 

24 המספרת מספרת את סיפור עצמה, אך פותחת את דבריה בסיפור אמה, שבניגוד לבתה- המספרת, היא חסרת 'קול' ו'עט' כדי לספר  את חייה בקולה ובעטה.

משפטי הפתיחה של הנובלה הם: "בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה." (שם, 5)

כך תוהה מירה כיצד נכון לסיפורה להיפתח ואחת האפשרויות שהיא בוחנת  הוא יום חופתם של הוריה: "באלבומה של אמא התמונות היפות החגיגיות: איש ואישה צעירים ויפים." (שם,18).

25. היצירה  הגדולה של האישה-הצעירה מכילה בקרבה  יצירה  מצומצמת יותר של גבר-מבוגר בבחינת 'סיפור בתוך סיפור', שתי היצירות, הן הגדולה-המכילה והן הקטנה-המוכלת, מתייחסות לעבר, אבל בעוד שהאישה-הצעירה כותבת כתיבה 'נשית' ומספרת 'סיפורי אהבים' שהיו על סיפה של התממשות בבחינת 'על כפות המנעול', הרי שכתיבתו של הגבר המבוגר היא בבחינת סיפור מסע. בין  היצירה החיצונית-ההרה לבין הטקסט הפנימי-העוברי  קיימות זיקות רבות הן דמויות-מציאות והן אנאלוגיות.

א. יומנה של תרצה מכיל את יומנו של מזל כמו גם התייחסויות לכתיבתו המחקרית על 'קורות היהודים בעירנו'. הן יומנה של תרצה והו יומנו של מזל מוסבים לעבר, תרצה מספרת 'סיפורי אהבים' על סיפה של התממשות כזהו סיפור אהבתם של אמה ומזל, ומזל, ביומנו, מספר את סיפור הגעתו לעיירה הקטנה.

ב. כתיבתה של מירה מכילה בקרבה את קונטרסו של לבדובי. שתי היצירות הן זו של מירה והן זו של לבדובי מוסבות לעבר,  מירה כותבת  'סיפורי-אהבים' של אמה, שלה ושל לבדובי ואילו קונטרסו של לבדובי מתאר את עלייתו לארץ ואת השקפת עולמו הפוליטית-אידיאולוגית.

26. תמת התחליף

אלי שביד במאמרו (1967) כותב שכל הדמויות בסיפור משתעבדות לחוק התדמיות והתחליפים. הם מחפשים תחליף-לאהבה ותחליף-לאמונה ובתחליף הם נאחזים.  בכל סבך היחסים שבין עקביה ותרצה הם מהווים זה לזה תחליף ותדמית בלבד. אהבתם היא לכאורה, ופגישתם העמדת פנים.  במוות וגם בחיים עושה תרצה את חייה תחליף ותדמית לחיי אמה. כדוגמה נוספת לכך, שולית יותר,  מביא שביד את שיעורי העברית של לאה ותרצה שהם תחליף ליהדותן המקורית: "כשחדל הלב לדבוק בתוכנו של המקרא מתחיל אדם לעסוק בדקדוק לשונו." (שם, 70). דוגמא נוספת ל'חוק התדמיות' על-פי שביד, הוא עיסוקו של מזל בקורות העיירה כתחליף לחיי העיירה שנמנעו ממנו.

בשורשי אויר שזורה תמת התחליף לכל אורכה של היצירה. ז'אק שהוא נבון-ההתרחשות מעלה נושא זה בגלוי בשיחה עם מירה כאשר הם מגיעים למושבה ומירה החרדה לעתיד נישואיהם שואלת את ז'אק אם לדעתו נישואיהם יצליחו הוא משיב שהכישלון היחיד הוא העמדת הכול על אפשרות אחת בלעדית. ביהירותם, אומר ז'אק, חושבים בני האדם שאין להם תחליף: "לעולם אל תשכחי את זה [...] , אין אדם שאין לו תחליף [...] אני עצמי משמש לך תחליף, וכשם שאני משמש לך תחליף, יבוא בעוד איזה זמן מישהו אחר וישמש לי תחליף ולדבר הזה אין סוף, אלא כשבא הסוף. [...] תביני, אף פעם לא יכולה להיות חפיפה גמורה בין המטאפורה לבין מה שהיא באה לתאר. יש לנו, ככל הנראה, איזו תבנית ראשונית שנחקקת אצלנו בנפש, בדמיון. מה שמגשים את זה במציאות זה בהכרח רק תחליף..." (שם,220). אמא של מירה, נבונת-ההתרחשות' על פי דרכה אף היא,  אומרת לבתה שז'אק הוא תחליף להעדר אב: "ז'אק זה פשוט [....] ז'אק זה מפני שאף עם לא היה לך אבא. מה? את רוצה להגיד לי שאת לא מבינה את זה בעצמך? (שם,215). ברומן זה נאחזות הדמויות כולן בתחליף: כך למשל לבדובי משתוקק לרוזנת וכתחליף לה מתחתן עם הצליינית הרוסייה, דריה משתוקקת ללבדובי וכתחליף לו מתחתנת עם יעקב ברליאבסקי וכך הלאה.

תיאור מפורט זה  על נקודות הדמיון בין שתי יצירות-מופת אלו מהווה דוגמא לעוצמת ההשפעה, הבלתי מודעת (כפי שחזרה וטענה באוזני אלמוג) של יצירת מופת אחת בדמי ימיה על נערה צעירה בגיל ההתבגרות (כך, מספרת אלמוג שהיא חזרה וקראה את 'בדמי ימיה' בהיותה נערה),  ביוצרה, בבגרותה, לאחר שהפכה היא עצמה לאישה-סופרת, יצירת מופת אחרת שורשי אוויר.  יצירת המופת  בדמי ימיה אינה מאפילה או משתלטת על היצירה-הבת שורשי אויר אלא מעשירה אותה בהדהודים רבים ויוצרת רצף של זיקות בין סופרי-אב מבוגרים של דור-ספרותי  קודם לסופרת-נשים בת-הזמן.