על מרכז בעלי מלאכה – מאת עינת יקיר
היום פונה,/ השער ננעל./ הו, איזו צעקה נוראה./ האם אינכם שומעים?/ פתחו, פתחו, / מישהו נלכד בשער." שיר זה של ט. כרמי מופיע כמוטו בספרה החדש של עינת יקיר מרכז בעלי מלאכה ומניח בקידומתו את המצב הקיומי של היות נעול ולכוד בשער כמאפיין את כל הדמויות ביצירה.
הרומן מתאר יומיים בחייהן של מספר דמויות תל אביביות, הקשורות ביניהן בקשרי משפחה ויצירה, תוך שהוא משמיע את צעקתן הנוראה על היותן לכודות, ובה-בעת עוקב אחר אפשרויות המילוט וההצלה שהן מוצאות לעצמן כדי להיחלץ מהוויית השער הנעול.
השער הנעול כנושא מרכזי ביצירה מופיע קודם כל כפשוטו. שוב ושוב עומד רפאל, הדמות המרכזית ביצירה, מול דלתות, מחסומים ושערים נעולים. כך בפתיחת היצירה כאשר הוא מבקש להגיע לחדרה של אסיה, אחות חמותו, המאושפזת במחלקה האונקולוגית בבית חולים איכילוב הוא חוזר ונתקל בדלתות המעלית הנסגרות שוב ושוב מול פניו, דלת חדרה של אסיה סגורה אף היא, ומתוך חדרה הוא חוזר ומתבונן במחסומי בית החולים מורמים ומורדים. כאשר הוא מגיע לביתה של דורה חמותו הוא חוזר ומקיש בדלת ולא נענה, כאשר הוא מגיע לקחת את בתו מבית הספר שער בית הספר נעול, וכך גם ביתם של השימלים כאשר הוא מאוחר בלילה ומעיר בטעות את השכנים בקומה מתחת. הוויית השער הנעול מתעצמת בתיאור השומרים הרבים המופקדים על השערים בכל מקום אליו מגיע רפאל, בבית החולים, בגלריה, בבית הספר, בפתחי הבתים ובשאר המקומות.
רפאל, גבר בן 42 ששיבה החלה להיזרק בשערו, עזב לפני כשלושה חודשים, לאחר 13 שנות נישואים, את ביתו, אשתו, בתו ועבודתו כמורה לציור בחטיבות הביניים. בלילות, הוא ישן אצל השימלים, זוג ערירי מבוגר, בספת הסלון אותה הוא חולק עם הכלב המשפחתי, ובימים, בדומה למאיר גיבור סוף דבר של שבתאי, הוא משוטט ברחובות תל אביב, תוך שהוא משחזר את הנסיבות ואת רצף האירועים שהביאוהו להיות עקור מחייו, מובס ורפוי. נעליו המהוהות ומרופטות, שהוא חוזר ומתבונן בהן מהוות סמל מוקטן למצבו הקיומי, לשיטוטיו האובססיביים חסרי התכלית ברחובות תל-אביב, לשיממון חייו, לשתיקותיו ולעוניו. כך, כאשר הוא נמצא בבית החולים ואסיה, חולה אנושה, מודיעה לו: "אני עם בית החולים גמרתי", הוא משפיל אל נעליו ובוחן את ריפוטן, כאשר הוא יושב מובטל ממעש עם נפתלי בספסלי כיכר דיזינגוף הוא חש את כפות רגליו היחפות טובעות בסוליות העור המהוהות ומבקש לחולצן. בעודו מהרהר במי האשמה בכישלון נישואיו הוא אומר לעצמו: "ואם אין אשמה, מה אז. נעליו, נעליו נעליו נעליו,". מיכה, בעל הגלריה, שבה משתוקקים רפאל ונפתלי להציג את ציוריהם, גרביו דקות ומעוטרות, בעוד הוא עצמו מביט בסניקרס האדומות של נפתלי ובנעלי העור המהוהות של רפאל, ובתשובה לפנייתו: "אתה הולך בלי גרביים", עונה לו רפאל: "אין לי כסף." ביטוי נוסף לרפיונו של רפאל ולתלישותו מחייו שלו הוא הכרת ההצצה לחיי אחרים. כך שבוע לפני שהוא עוזב את ביתו הוא עומד "מחורמן, מציץ" בפתח הסטודיו של אשתו בו תלמידותיה לשות חמר. בביקורו בבית תרצה הוא מציץ לחדר השינה שלהם ולסטודיו של נפתלי, ובביתם של השימלים הוא חוזר ומציץ לחדר השינה שלהם, מוצף 'גל קנאה זר [...] נתקף רצון [...] לזנק אל מיטתם, לשכב ביניהם." רפאל מרגיש שאש חייו כבתה וכתחליף פרודי והרסני הוא חוזר ומצית אש בסגריה התחובה דרך קבע בפיו. ה"פתחו פתחו" של רפאל נצעק באיה בתו היחידה, שכשנולדה האמין שבה 'תבוא הישועה'. מדי צהריים הוא מקפיד להגיע לבית ספרה, יודע בוודאות שהוא מבקש לאסוף אותה אבל לא ברור לו לאן.
איה בת העשר, נמוכה, רזה וחיוורת מהממוצע, מממשת בגופה הקלוש ובנוכחותה הרפויה את רפיון עולמו וחייו של אביה. לאיה בעיות שמיעה והיא תלויה לחלוטין במכשיר שמיעה. היא נראית כ'שלד ממש', ומשוכפלת ב'בובת הסמרטוט' שהכינו לה הוריה. רפאל חש שבבתו יש יסוד של אמת והוא מבקש להשתמש בה, לטובתו ולטובתה(?), ככוח מפרה, מזין ומחיה למלאכת הציור המעוקבת והחסומה שלו. אחת לחודש, במשך השנתיים האחרונות, עוקד אותה אביה למיטה הזוגית שהתרוקנה ממשכב זוגי ומיני, מושיב עצמו כנגדה, ומבקש לצייר את תומתה וגדילתה. עשרה רישומי פחם גדולים של בתו כבר הצטברו לו, ואלמלא קם ועזב היה מצייר עוד ארבעה להשלמת הסדרה. עם עזיבתו, ללא ידיעתו, מוכרת אשתו רישומים אלו של בתם המשותפת, למיכה בעל הגלריה שמפזר אותם בין לקוחות שונים.
נפתלי, חברו היחיד של רפאל, לכוד וסבוך אף הוא בנפתולי חייו ויצירתו כפי שהדבר בא לביטוי בתיק עבודות הפלסטיק השחור בו מצויים ציורי שמונת-אלפים קרונות הרכבת שלו, אותו הוא לוקח איתו לכל מקום בכדי להראות למיכה, בעל הגלריה, תוך שהוא יודע שהוא עתיד להידחות על ידו. בה-בעת הוא חוזר ושוכח תיק עבודות זה על הספסלים השונים בגנים הציבוריים בהם הוא יושב.
הספר מתאר את הילכדותן של הנשים המבוגרות, בנות הגיל השלישי, בשיממון החיים, כמו גם את ניסיונות היחלצותן . הילכדותה של אסיה היא בהיותה אישה מבוגרת ערירית, כבדת גוף, עובדת כספרנית מבודדת במגדל שלום, שמרחב עבודתה הוא שולחן כתיבה קטן, עמוס, מדפיו רודפים לגובה מלאים כרטיסי קוראים. חלומות נעוריה להיות רקדנית או זמרת נכזבו בשל בעיות משקל, והסיגריות ש'הרגו לה את הריאות'. הילכדותה, בסוף חייה, ניכרת במחלת הסרטן המכרסמת בה בכל פה כפי שהדבר ניכר בפניה "שהקרחת הגדומה, מלאת הכתמים, הבליטה אותם למסכה ממש". צעקת ה"פתחו פתחו" שלה ניכרת בהכרח אמירת האמת לקרוביה גם כאשר היא פוגעת בהם וגובה ממנה מחיר כבד. כך למחזה שכתבה דורה אחותה "חסד וחזיון" היא קוראת "סבל ובזיון", מה שמביא להכאתה ולהקאתה מחייה של דורה, קרובת משפחתה היחידה. דרך נוספת להיחלצות מתחושת 'השער הנעול' היא בשמירת מורשת האב על ייצוגה האותנטי, המחברת המקורית בכתב ידו המטשטש של האב תוך ניסיון למלטה ולחלצה מידי דורה, אחותה השחקנית המבקשת לפרסם את מחברת האב בשילוב עם כתביה שלה כדי לפרסם את עצמה. מתוך חדר בית החולים, סמוך למותה, בבחינת צוואתה האחרונה, מבקשת אסיה מרפאל למצוא ולהשיב לביתה: "מחברת ששמרתי, של אבא שלי, רשימות שכתב בארבעים ושמונה-תשע כשישב בגולג." רפאל, נטול כל יעדים ותכליות בחודשי שיטוטיו, מקבל על עצמו למלא בקשה זו של אסיה במסירות ובדבקות. ניסיונותיו להשגת המחברת מהווים את ציר עלילת הרומן. דורה, אחותה של אסיה, לכודה בהווייתה כשחקנית שולית ומזדקנת השבויה בתפקידים מינוריים קטנים המשקעים אותה לאורך כל ההצגה בכורסא, יושבת סורגת, ומאפשרים לה להגיד במשך כל ההגה משפטים בודדים בלבד. דורה מממשת את ה "פתחו,פתחו" בגיזום והשקיה אובססיביים של העציצים בביתה תוך שהיא חוזרת ורוטנת: "הכל מת. [...] הכל מת,", כמו-גם על ידי המשך עבודתה כשחקנית פתטית בעודה מייחלת לתפקידים ראשיים, ובהיצמדותה ל'ידוע בציבור' שלה.
הנשים הצעירות מוצגות אף הן כלכודות בשער הנעול וצועקות "פתחו, פתחו" בדרכן שלהן. תרצה, אשתו של נפתלי, לכודה ביחסים כושלים עם בעלה ואמה מבטאת את סלידתה מאורח חייו, מוזרותו וכישלונותיו בהסרת ציור שלו מסלון הבית ובבחירת אורח חיים אקדמי, מטופח ומוקפד שונה לחלוטין משלו. ביטוי סמלי לתחושותיה היא הרצאתה באוניברסיטת תל אביב על 'שירי לפני השער האפל' של פוגל, ועבודת המסטר שלה על מוטיב האור בשירתו. גם רפאל הנמשך לתרצה, ומוצא את ספרו של פוגל בחדר השינה שלה ושל נפתלי, חש שקלסתרו העגמומי של פוגל, בתצלום שחור לבן, הניבט מספרו, מבטא נכונה את רגשותיו, הוא נדרך, מקרב פניו לתצלום ו'נושק את השפתיים של פוגל הדבקה אחת חזקה'.
מסגרת הנישואים מוצגת אף היא כחיים לכודים בשער נעול. הזוגות הנשואים כולם, ללא יוצא מהכלל, אינם מוצאים מזור לתפלות חייהם בנישואיהם, וצעקת ה"פתחו פתחו" שלהם מתרגמת לקשרי בגידה מיניים מאחורי גבם של בני הזוג החוקיים. בגידת בני הזוג זה בזו מוצגת כעניין שבשגרה, כפתח מילוט הכרחי מתעוקת הנישואים. כך תרצה אשתו של נפתלי הצייר החוזר ונדחה על ידי מיכה זילבר, בעל הגלריה בה הוא מבקש להצחג, חוזר ונבגד דרך קבע על ידי בני משפחתו. תרצה אשתו היפה והמטופחת בוגדת בו עם מיכה זילבר זה המשלם את משכורתו העלובה של נפתלי אך המסרב בתוקף להציג את ציוריו. סביון, בנו הבכור של נפתלי, מקיים קשר הומו ארוטי עם יובל בנו הבכור של בעל הגלריה. עתליה, אשתו של רפאל, מקיימת יחסי מין עם יהל, משורר ומחזאי בוסרי מחוק נוכחות . זאב שימל בעלה של אורה עסוק בכל מאודו במשיכת תשומת הלב של תמרה המוסיקאית הצעירה והמפתה כשמבטה של אשתו אוזק ולופת בדאגה ובצער את מבטיו הבוגדניים.
אורה וזאב שימל, זוג מבוגר, נשוי ללא ילדים, לכוד בשיממון החיים המשותף. אורה לכודה ביציאתה לגמלאות מגן הילדים בו עבדה, בהזדקנות גופה ובצער החתום בפניה. אורה מבקשת, לשווא, לפתוח את החסום בחייה על ידי יציאה לאירועי תרבות יחד עם בעלה, על ידי טיפול מסור בו, ניקיון חוזר ונשנה של הבית, עיון בחוברת הציורים של ילדי הגן וישיבה מתמשכת ומשמימה בספסל שבגן. זאב 'כל היום בעבודה עם הרדיו פתוח", בסלון הבית מרפרף ערוצים בטלוויזיה, בוהה בדוגמניות ערוץ הקניות, וכל חייו "בחש כיפות אדומות, ימין ושמאל".
ההצגה "הדוד ואניה" מאת צכוב מתוארת באריכות בלב הרומן ומהווה תמצית מרוכזת של רוב ענייניו ודמויותיו. כך, בערב היחיד המתואר ביצירה, נפגשות רוב הדמויות של הרומן בתיאטרון גבעתיים כמשחקות בהצגה או כצופות בה. נושאי ההצגה - תחושת ההחמצה של כל הדמויות, הוויית חיים סטאטית, משועממת, ואי מימוש רגש האהבה משמשים כבבואה לחייהן של כל הדמויות ברומן. אופן ההתבוננות של הדמויות השונות בהצגה משקף את מצבן הקיומי. כך, זאב, המובל להצגה על ידי אשתו אורה אומר בסיומה: "אני לא יכול לסבול דברים כאלה, לא יכול, [..] מה הוא רצה להגיד ואניה הזה, מדברים ומדברים ומדברים ושום דבר, מה זה צריך להיות, שלוש שעות."
רחובות תל אביב, החוזרים ומוזכרים בשמותיהם, דוד המלך, אבן-גבירול, פינת דובנוב, שדרות ח"ן, פרישמן, מנדלי, בן-יהודה וגורדון, מוצגים כמרחב מרושת הלוכד וכולא את משוטטיהם הסהרוריים. מול מרחב עירוני חונק זה מוצג "בית הלל" כעולם הירוק, האחר, הארקאדי, גן עדן ירוק שנחל זורם בו ושמתממשים בו תנטוס וארוס. כך, 'בבית-הלל' התקיימה הלווייתו של אביה שדמי, בעלה של דורה ואביה של עתליה, ושנה מאוחר יותר ההזכרה, אך בה בעת, במקום זה ובו בלבד, הדמויות מאפשרות לעצמן להיחלץ מכבלי העיר חומה ועולה כפי שהדבר ניכר בתאומות הצעירות, ליליות-פתייניות, מונה וליזה שיד ביד פוסעות אל הירדן שועטות, צורחות בפראות, צוחקות, צוהלות. רפאל, שבשגרת חייו הוא רפוי, מהוסס ונסוג, הרי ש"בבית הלל" הוא "נדלק פתאום לרוץ אחריהן, כמו שד, כמו שד ממש." לראשונה, הוא 'מוצף חמדה', מסיר חולצתו, מכנסיו ותחתוניו "וככה, עירום ולבן, רדף אל המים,". גם אסיה החולה שוכבת לה במים, מחייכת, צפה בקלות קדימה ונרדמת נינוחה במים. עליזה, כבת שישים, שמספרת על רגעי ההשראה לכתיבת שיר ש"הם כמו גנב, תמיד חומקים ממך" מוזמנת על ידי דורה: "תבואי לבית הלל, יהיו לך הרבה רגעים כאלה". על ספקנותה של עליזה ש'המקום לא משפיע' , עונה לה דורה: "משנה המקום, תאמיני לי."
מסגרת הזמן של הרומן הם הימים 26 ו27 בסוף יוני 2004, יום הלווייתה של נעמי שמר והטקסים הנערכים בעקבות מותה. בפתיחת הרומן, בחדרה של אסיה החולה, מבקשת חברתה לחדר לראות במרקע את ההמון הנוהר בהלווייתה של שמר תוך שהיא מנידה ראשה עם "ירושלים של זהב", בעוד אסיה ממלמלת ברקע "כולם מתים השנה". בבית של תרצה ונפתלי שואל רפאל על סיבת מותה של שמר ונענה ב"סרטן", בבוקר שלמחרת, במרפסת הבית מול העיתון שקורא בו זאב חולפות עיניו של רפאל על "נעמי שמר, סיקור ההלוויה", בצהרי אותו יום כאשר מגיע רפאל לקחת את בתו מבית הספר הוא שומע קולות ילדים נישאים ב"אל בורות המים", בטקס שעורכים הילדים בעודם שרים 'מחרוזת שמר'. שמר, כמגדירת תרבות הקונצנזוס הישראלי, זוכה לחיבוק עם מותה, ובניגוד לה, כתשליל, מוזכרת מירי אלוני, בפתיחת הרומן ובסיומו, כ'קבצנית [...] עומדת ומנגנת ואנשים זורקים כסף'.
"מרכז בעלי המלאכה". שם הרומן, במשמעותו הראשונה הוא שם רחוב תל אביבי נוסף, מקום מגוריה של אסיה, הדמות הדבקה באמת, התחנה האחרונה בנדודיו של רפאל. ברחוב זה 'באה על תיקונה' ה'מלאכה' שרפאל היה עסוק בה לאורך שני ימי נדודיו, מציאת מחברת האב והשבתה לידי אסיה בתו שוחרת טובתו. 'בעלי מלאכה' הם כל הדמויות ברומן העוסקות וטורחות במלאכת היצירה כמו גם ב'מלאכת החיים'.
סיום הרומן עומד בסימן חסד-מועט שאנשים, "בעלי מלאכה", מבקשים באמצעותו להקל זה את כאבו ובדידותו של זה. עתליה, אשתו של רפאל, משיבה את אסיה הנוטה למות לביתה, מיטתה וחתולה, המתכנס בחלקה הפנוי של המיטה, בעוד אסיה מלטפת ראשו בבוהן רגלה. עתליה ממלאת באוכל את קערת החתול בעוד רפאל מטפס אל המקום בו מתקלף הטפט כדי להדביקו. במקום תמונת 'משל העיוורים' של ברויגל שהייתה תלויה מעל מיטתה של אסיה בבית החולים, הרי שעתה, בביתה שלה, תלויה תמונת האיכר של ברויגל, ובמקום השלשלת מהציור הקודם שאיימה לקדוח פנימה אל גולגולתה של אסיה, הרי שהאיכר, פעור הפה, שופך חיטת זהב מעל ראשה הקרח. לאחר שרפאל ועתליה, ביחד, מישנים את אסיה, "האם הגדולה", שאינה אמם, הם יוצאים יחד לרחובות תל אביב, אלא שלא עוד לסיבובים סהרוריים בודדים ברחובות החונקים, אלא פניהם לים, ורפאל מאיץ, בתקווה: "כאילו שמה, במקום שהולך, מחכה לו דבר מה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה