על "'גופי הקרוע מלבלב' – על מחלה ורפואה: מאמרים וקטעי ספרות
גופי הקרוע מלבלב' – ציטוט מתוך שיר של נתן זך - קראה יהושבע בנטוב לאנתולוגיה "על מחלה ורפואה: מאמרים וקטעי ספרות" שערכה לזכר בנה – צחי בנטוב.
ד"ר צחי בנטוב זכרונו-לברכה סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב במסגרת העתודה האקדמאית, שימש כרופא גדודי בגדוד 890 בחטיבת הצנחנים, ואחר-כך בקומנדו הימי בשייטת 13. הוא נהרג במסגרת תפקידו במשימה של השייטת בספטמבר 1997 באנצרייה שבלבנון. לשירו של יצחק לאור שער ריק מקום מרכזי באנתולוגיה, כפותח אותה וכמקדים את המאמר הפותח "הומנות ורפואה" מאת האם-העורכת. השיר על כותרתו האוקסימרונית פונה לנמענת שהיא אם שכולה תוך ציון הבדידות המוחלטת של רגע מות הבן: "את מותו לא הכיר אף לא איש, אף אישה לא הכירה, גם לא את, לא תכירי לעד, חייו נגמרו לבד..." . המאפיין היחיד של הדובר בשיר, שהוא עיקר מהותו ומהווה את המרחב הפסיכולוגי-חברתי-פוליטי המעניק לו לגיטימציה לדבר בכנות ובישירות לאם השכולה הוא היותו אב לבן: "אני כותב במרחק קיר דק ממטת בני, פעם אחת קמתי ללטף את ראשו החם, חלום רע,"; מתוך מקום זה של אבהות חומלת, מודעת עד כאב לעצמה, פונה הדובר לנמענת תוך תיאור אבלה בהווה המתואר ובעתיד: "את שהיית שער כניסה ויציאה [...] נשארת פצועה, תישארי פצועה, אל/ תתני לפצע שם, אל תרצי להתנחם, אל תצטרפי/ למשפחת השכול הנפערת כמו קבר אחים גדול, היי/ חד-הורית, חד-פעמית, חדת פעימה..."
השיר מסתיים בתיאור הווייתה הכואבת של האם השכולה שגופה הנשי הוא בה בעת גם עקוד ועקור אבל גם יולד: "למדי לעמוד פעורה, לא לשבת, [...] לבד לבד השער/ ריק, אשה עקודה עקורה מזיעה, יולדת." כפל פנים עקרוני זה של הגוף הנשי מאפשר לעורכת האנתולוגיה ד"ר יהושבע בנטוב גם לבטא את כאבה על מות הבן שנפל אבל גם כחוקרת ספרות, אוהבתה ומנחילתה לדורות רבים של תלמידים להוליד אנתולוגיה מיוחדת זו. כותרת האנתולוגיה "גופי הקרוע מלבלב" הלקוחה מתוך שירו של נתן זך דניאל בגוב האריות מעידה אף היא על תחושת הסכנה והאמביוולנטיות שהיו כרוכים בהוצאתה. דניאל שזה עתה יצא בשלום מ'גוב האריות' אומר: "אני דניאל מאד/ ורעיונותיי יבהלוני ואמרי ישמעו/ עד שיאור היום או עד שבמקום אחר,/ זוהר, יהיה גופי הקרוע מלבלב." ובהקשר הכואב של אנתולוגיה זו גופו הקרוע של הבן אפשר וגרם ללבלובה של אנתולוגיה זו.
כריכת הספר ובה - אשליה של - פרחי פרג אדומים בין גבעולי דשא ירוקים, מתוך פסל רצפה עשוי חרוזי זכוכית על מצע פלסטיק מעשה ידיו של האמן ארז ישראלי, מהדהדת את הצירופים השיריים המוכרים בתרבות הישראלית השוזרים את הפרח האדום הנטמן באדמה עם טובי הבנים שנפלו. כך מקונן שאול טשרניחובסקי בשירו הידוע : "ראי אדמה כי היינו בזבזניים עד מאד;/ פרחי פרחים בך טמנו רעננים ובהוד", ומחרה ומחזיק אחריו חיים גורי בשירו הנה מוטלות גופותינו: "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים./ תכירונו מיד, זו 'מחלקת ההר' האילמת./ אז נפרח. עת תידום בהרים זעקת יריה אחרונה."
בפתיחת הספר "רפואה והומנות" סוקרת בנטוב את המיתוסים הקשורים בדמות הרופא. כך היא מציינת שבעולם העתיק, המחלה והסבל של האדם לא נתפסו כמקרה מצער אלא כנושאי מסר בעל משמעות. האדם האמין שהסבל הוא תוצאה של מעשים שהביאו להפרת סדר או חוק וחשפו אותו לזעמה של ישות עליונה. בכמה מהחברות העתיקות היה לסבל משמעות גואלת שמטרתה השבת סדר העולם על כנו. בחברות אלו האמינו שהמחלה נגרמה על יד רצון האלים והאדם צריך לרצות את האל כדי להסיר את הסיבה לזעמו. דמות הרופא המורם מעם משתקפת בגיבור המיתולוגי אסקלפיוס שראשיתו רופא גדול ואחריתו אל הרפואה.
עוד מציינת בנטוב שהשינוי הדרמטי בתפיסת הרופא חל עם הופעתו של היפוקרטס גדול הרופאים של יוון שפעל מסוף המאה החמישית ועד ראשית המאה הרביעית לפני הספירה, הוא שניתק את הקשר בין הרפואה לדת באמונתו כי החולי והבריאות לא נתונים בידי האל בלבד ויש לחפש הסבר מדעי למחלות השונות. היפוקרטס זכה להערצה הן במערב והן במזרח ושנים רבות נהגו רופאים להישבע את שבועת היפוקרטס ששונתה במשך השנים והותאמה לקודים אתיים שהיו נהוגים בעולם הנוצרי. בימי הביניים המשיך הרופא להיות איש אשכולות, והרמב"ם היה גדול הרופאים היהודיים בימי-הביניים. סופרים מפורסמים שהיו גם רופאים העניקו למקצוע הרפואה מטפורות חדשות. הידוע מבין הסופרים הרופאים הוא הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב, יצירותיו מתארות את הרופא הכפרי בפרובינציה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 כמי ששייך לחברה המשכילה וזוכה למעמד מיוחד.
המאמר המרכזי בספר אוצר בחובו כטיפה בים את ההשראה להוצאת האנתולוגיה, את רוחה ואת עיקר עניינה הוא מאמר של צחי בנטוב ז"ל: "ימיו האחרונים של החולה הסופני: עיון ביצירות טולסטוי ובסיפור הגלגול של קפקא." כך מספרת האם-העורכת שאת המאמר כתב צחי במהלך השנה השלישית ללימודי הרפואה כאשר ביקש להמיר את העבודה שניתנה לסטודנטים בקורס על "מוות ומיתה" בחיבור העוסק בימין האחרונים של החולה ביצירות ספרות של סופרים מרכזיים בתרבות המערב. מאמר זה מבטא את יחודו של צחי בנטוב ז"ל כרופא שחשב על משמעות מקצוע הרפואה לא רק במונחים של ידע אלא גם במונחים של "היות אדם", תוך התמקדות במפגש בין אדם לאדם המעצב את הסיפור החד פעמי של המפגש בין רופא לחולה. במאמרו זה טוען צחי בנטוב שהתרבות בתוכה אנו חיים, והספרות כחלק ממנה, דוחקת את נושא המוות הצידה, אך הסופרים החשובים טולסטוי, קפקא, צ'כוב ואחרים מציגים את המוות כחלק ממכלול חייו של אדם ודוגמא בולטת לכך היא הנובלה מותו של איוואן איליץ' של טולסטוי שנכתבה ב 1884 הפותחת ומסתיימת במות הגיבור. בנטוב מדגים בעיסוקו ביצירה זו כיצד חמשת השלבים שמונה אליזבת קובלר-רוס בספרה לחיות עם המוות: התכחשות ובידוד, כעס, התמקחות, דיכאון והשלמה מופיעים בה. בעיסוקו בנובלה הגלגול מאת קפקא מחלץ בנטוב מתוך הסיטואציה המתוארת בסיפור את החוקיות האימננטית של המחלה הסופנית, ומראה כיצד היא משיקה בנקודות מסוימות לשחפת שממנה סבל קפקא בחייו. בנטוב מציין שבסיפור עוברת משפחתו של החולה שלושה שלבים: השלב הראשון מתאפיין בתחושה של אסון, בשלב השני, התחושה שהחולה הוא בן משפחה מתגברת על הסלידה הראשונית מהמחלה ולפיכך, האם והאחות עוברות מיחס מתנכר ליחס אנושי יותר. בשלב השלישי והאחרון, המשפחה לא מסוגלת עוד לסבול את נוכחות החולה, ומתעוררת ההרגשה שהחולה גסס כבר זמן רב ושהגיע זמנו למות. המוות מתואר ביצירה כתהליך סופי של התנתקות מהעולם. בנטוב מציין שתפקיד מיוחד ביחסים בתוך התא המשפחתי יש לאותו בן משפחה הלוקח על עצמו את תפקיד המטפל בחולה. בגלגול האחות היא זו המטפלת בגריגור והיא מכונה "האחות" – על כפל המשמעות של המונח - לאורך כל הסיפור. הטיפול משנה לטובה את מעמדה בתוך התא המשפחתי. טיעונו העיקרי של בנטוב הוא שהיכולת של הרופא להיות בשביל החולה, באותה הפשטות שבה המשרת גראסים עומד ליד אייוואן איליץ', בנובלה של טולסטוי, היא הדרך היחידה שיש בכוחה להקל במעט את כאבו של החולה הנוטה למות.
לאנתולוגיה שני שערים: הראשון "על רפואה כממש וכמשל בספרות" והשני: "על אדם ורופא: סוגיות נבחרות מעבר לספרות ובסמוך לה". כך מופיעים בשער הראשון שתת הכותרת שלו היא "מחלה ורפואה בספרות העברית החדשה" מאמרים פוקחי עיניים המשלבים עיסוק בדמות הרופא ובסוגיות שונות מעולם הרפואה כפי שהם באים לידי ביטוי בספרות העברית. כאלו הם למשל המאמרים: "הבריאות והחולי כממש וכמשל במשנת הרמב"ם" מאת עמירה ערן, "שתי פנים להשכלה – על דמות הרופא בסיפוריו של י"ל גורדון" מאת אבנר הולצמן, "על נפלאות הרפואה לפי אגדה לילדים מאת ח"נ ביאליק" מאת זיווה שמיר, "סיפור פשוט – פשוט אין מרפא – על שיגעון ועל חוסר מרפא ביצירת עגנון" מאת אורציון ברתנא, "אסוף ידיך בעל הרפואות – דווי ספרו הראשון של אברהם שלונסקי" מאת חגית הלפרין, "המחלה עד מוות – עיון בדמות האם ברומן סוף דבר ליעקב שבתאי" מאת יהודית פרנס ועוד. תת הכותרת השנייה בשער זה היא "מחלה ורפואה בספרות המערב" ובו מופיעים בין השאר המאמרים: "סדנא דארעא חד הוא – רופאים במראה קומית בספרת לילדים ובספרות למבוגרים מהמאות 14-17" מאת נורית תמיר-סמילנסקי ו"סוד הכוח האחר – יחסי אם ובן, סופר ורופא ביצירת אלבר קאמי" מאת שולה קשת. השער השני מחולק למספר תתי-שערים: "סבל ומחלה מהמקרא עד ימינו", "מדע מוזיקה ורפואה", "רופאים יהודים בשואה" ו"רפואה וצבא" בו מופיעים מאמרים שונים וביניהם: "בכל מאודנו – אנשי רפואה בקרבות בדרום רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים" מאת אשר פורת ו"שייטת 13 במלחמת לבנון השנייה" מאת תמיר וולף. באנתולוגיה מופיעים גם קטעי ספרות כמו למשל שירים מאת רוני סומק, עודד פלד, אלון אלטרס ואמילי דיקנסון, קטע מהרומן השיבה מהודו מאת א. ב. יהושע והסיפור "הוספיס" מאת ישעיהו קורן.
יהודה עמיחי בספר שיריו האחרון פתוח סגור פתוח (1998) שואל בכותרת אחד משיריו: "ומי יזכור את הזוכרים" וממשיך ותוהה בבתים הפותחים את השיר "איך מתפתחת מצבה? [...] ואיך עומדים בטקס זיכרון? [...] ומה נשיר בטקס? [...] ואיך נקונן?" תשובתה של יהושבע בנטוב האם היא בהפקת אנתולוגיה זו על הרכבה ותוכנה העשיר, המבטאת הן את יחודו של הבן המת צחי בנטוב ז"ל, ובמיוחד, את ייחודה, נפלאותה וחד-פעמיותה של אהבת האם- יהושבע בנטוב לבנה המת צחי בנטוב זכרו-לברכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה