על הספר קרוב מאת דרור בורשטיין
קסמו ויחודו של ספרו החדש של דרור בורשטיין קרוב הוא בעיסוקו הזר ואחר, כמו-גם הרגיש ומכמיר-לב, בנושא המוכר והשגור מכל - ההורות. במרכז הספר דמויות של ארבעה מבוגרים, בתל-אביב יעקב-שבתאית של שנות השבעים-שמונים, זוג הורים ביולוגיים וזוג הורים מאמצים, שכל חייהם סובבים סביב ילד אחד זר ו'אחר'. ילד זה המועבר מזוג לזוג, הופך להיות 'קרוב-רחוק' בכל מהותו, והוא צורב את חייהם של ארבעת הוריו בסימן ההיעדר, הכואב והלא-אמיתי. הוריו הביולוגיים של הילד, שהרו אותו בהיות האם בת 16, ממהרים למוסרו, שלוש שעות לאחר לידתו, ללשכת האימוץ הצמודה לבית היולדות, משם הוא נלקח על ידי הוריו המאמצים. הילד שעם היווצרותו נידון לוויתור ומסירה מצד הוריו-מולידיו חתום מאז בסימן הזרות והאחרות, כפי שהדבר ניכר בשמו 'אמיל', שנבחר על ידי הוריו-הביולוגיים, הושאר תקוע בפתק בן מילה אחת בחיתולו, אבד, הועתק מחדש, וגלה עמו להוריו-המאמצים.
סצנת לקיחת הילד על-ידי הוריו המאמצים חוזרת שוב-ושוב במהלך הסיפור תוך הפרכת אמיתותה ותוקפה של הגרסה הראשונה המסופרת על ידי האם המאמצת לבנה. כך, בעמוד הפותח של הספר, מספרת לאה לאמיל בנה המאומץ את סיפור בחירתו, בנוסח של סיפור אגדה בעל מבנה שלם ומלוכד, שעיקרו הוא בחירת אמיל, הילד המסוים, תוך שלילה ודחייה של הילדים האחרים המצויים במקום. פעם נוספת משוחזרים קרעי הסיפור בתודעת האב-המאמץ כשראשונים להופיע הם שונותו הפיזית של הבן המאומץ, כמו-גם, היעדר כל שיקול-דעת בבחירתו. פעם נוספת מסופר הסיפור על ידי המספר-החיצוני, כל-יודע, שמבליט בסיפורו את המקריות והטעויות הרבות שליוו את אקט לקיחת הילד. כך, מתוארות כוונותיהם הראשוניות של ההורים ש 'למען האמת באו בהחלטה נחושה לבחור ילדה', חוסר הסבלנות של יואל ותחושות בושה ואשם: 'כאילו לא ילד לאימוץ הוא נוטל אלא מבצע פשע חמור לאור יום'. לאה האם המאמצת בוחרת 'תינוקת אדמונית' שבדיעבד, מתברר, שהיא בתה של האחות העובדת במקום, וכתחליף מציעה שייקחו את התינוקת שלידה ויואל-בעלה נעתר: "הרים את התינוקת בעלת השיער השחור, שהתברר שהיא תינוק." בסיום הספר חוזרת ומשוחזרת סצנה זו בתודעת האם המאמצת המדגישה את הספונטאניות בבחירתה שלה מול זרותו של האב-המאמץ: "הרי ידעתי מי זה יהיה עוד לפני שנכנסתי. [...] ויואל השגיח במבטה ואמר 'זה?', בהסתייגות ניכרת, הרי סיכמנו על בת, למה מין כהה כזה..."
בן נוכח-נעדר, קרוב-רחוק זה, הופך להיות ליבת חייהם של ארבעת המבוגרים הקשורים בו ביחסי הורות ביולוגית ומאמצת ומעלה את התהייה בדבר טעמם ומשמעותם של החיים המבוגרים הנראים כמותנים ומתקיימים אך ורק בנוכחותו של ילד-צאצא השותף לחייהם. כך הריק וההיעדר כמהות העיקרית של ההורים הביולוגיים, שוויתרו על בנם, ניכר באי-שימוש בשמותיהם – מלכה ואליהו סוויסה - ובנוכחותם הגראפית בדפי הספר כסוגריים מרובעים ריקים: [ ] ו [ ].
השונות הפיסית בין האב-המאמץ 'לבן ודק וכל כולו אשכנזי' לבין הבן ה'שחור' נתפסת כבעלת משמעות גורלית: "ועם השנים היה אי-דמיונו של אמיל להוריו הולך ומתברר. [...] הייתה סתירה פנימית בבית. אל תוך המשפחה נכנס אורח לשנים." קוטביות זו דורשת ריכוך ותיקון כפי שהיא באה לביטוי בדמיונם של הסובבים את אמיל הרואים את אמו המאמצת המתה כ: "שחורה, דומה לו קצת, [...] שערה שחור, כגדיה, עיניה שחורות עצומות.". כך גם, אחד הילדים, בילדות המוקדמת, מדביק לאמיל פתק על גבו - 'אמא שחורה'. שונותו הבולטת של אמיל מהוריו המאמצים בולטת במיוחד מול הדמיון הגלוי בינו להוריו-הביולוגיים אותם מזהה יואל ללא כל קושי סמוך לחוף הים, כאשר הוא מבקש להיפגש עימם ולהשיב להם את בנם, פרי-בטנם: "הגבר לא רק דומה לאמיל אלא הוא ממש תאומו המבוגר, [...] פניו של אמיל ריצדו על פני הוריו." יואל, לאורך כל חייו כאב-מאמץ, עסוק באופן כפייתי בשאלת הדומות כפי שהדבר ניכר בהתבוננותו באם ובתה העולות למונית, בה הוא חוזר ונוסע, ובאסוציאציות העולות בו בעודו מעביר מטבעות זהים לנהג המונית: "אני אשלם בשני מטבעות של חמישה ונהיה סוף-סוף אבא ובן כמו שצריך. וגם יראו את זה."
זרותו הקיומית של אמיל, תחושת התלישות והיעדר השייכות הטבעית למשפחתו, מתממשת בסצנה היחידה בסיפור כולו המסופרת מפיו של אמיל בגוף-ראשון, כאשר הסיפור כולו מסופר בגוף-שלישי מנוכר ומרחיק. כך, נזכר אמיל המבוגר, שבהיותו ילד, התריס כנגד הוריו שכיבו את תוכנית הטלוויזיה שאהב: "אני רוצה לחזור, תיקחו ילד אחר [...] במקומי", ואביו כמו נענה לבקשתו: "נו כבר, תנעל סנדלים, סוגרים שם עוד מעט. אתה רוצה שלא תהיה לך מיטה לישון בלילה?"; תגובתו של הילד המפוחד עד אימה, כפי שהיא משוחזרת עשרות שנים מאוחר יותר, היא טראומטית, מלווה אותו לאורך שנים וצורבת בו את אחרותו וזרותו: "שקעתי בתהום שחורה. בחלומות, שנים אחר-כך, הייתי נכנס לבית הלבן הזה [...] ותמיד הייתי שם לבד, אפילו ללוות אותי פנימה בחזרה עד למיטת התינוקות הוא לא רצה. הוא הוריד אותי בשלג לפני הפתח והסתלק מיד במכונית," סצנת ילדות טראומטית זו מעצבת גם היא את השוני בין האימהות לאבהות - ביולוגית כמאמצת. כך, עשרות שנים לאחר מסירת התינוק לאימוץ, נזכרת אימו-הביולוגית של אמיל כיצד לא עמדה בפרידה מתינוקה שזה עתה נולד תוך שהיא מנסה לחזור אליו, בעודה נושכת ותוקעת ציפורניה בפניו של האב המתנגד, המושך וגורר אותה ממקום הולדת הילד עד ש'דפק לה את הראש בקיר של המחסן'. אימהותה של לאה, האם המאמצת, ספונטאנית וטבעית יותר בעוד שאבהותו של יואל נוקשה ומבקשת בתוך תוכה לחזור מאקט האימוץ כפי שהדבר ניכר בכעסו על לאה המתה שהותירה אותו עם משימת גידול הילד שהיא מעבר לרצונו ולכוחו.
סצנת חיולו של אמיל, כמו גם שהותו בת שלושת הימים בצבא, מכילה במוקטן את היותו של אמיל 'קרוב-רחוק' הן בחייו של אביו המאמץ והן ב (אי) השתייכותו לאפוס הציוני שבמרחביו הפיזיים והאידיאולוגיים הוא גדל והתעצב. כך מתעלם יואל, האב-המאמץ, מיום גיוס הבן, ובבוקרו של אותו יום, כאשר אומר אמיל לאביו בשפתם הלקונית: 'זה היום', תוהה האב: 'מה, מה היום, שכחתי משהו?'. תגובתו הנרעשת של ה'אב' לגיוס 'בנו'-יחידו ניכרת, עם שובו מלשכת הגיוס, בהיתקלויותיו באביזרי מטבחו, כך הוא מפיל בטעות קוביות קרח על אצבעותיו, שותה תה רותח תוך שהוא נזכר שאביו היה קורא לו 'תה רוצח' ודופק את ראשו בשפיץ הארון. חוסר יכולת השתלבותו של אמיל בנרטיב הישראלי ניכרת בהתנהלותו ביום הגיוס ובתגובות הלעג והשיסוי שהוא מעורר בחיילים המקיפים אותו. כך מול בקשתו לרס"ר המספרה ש'תשאיר לי מה שאתה יכול" מגחך ועונה לו הספר: "צוחקים אתך, דביל. כאן המכונה תמיד הכי קצר,". בהמשך תהליך החיול, בעודו הוזה את שובו לביתו, סוטר לו מישהו על עורפו באומרו לו: "יא הלם, מה קורה? יאללה, זזנו,"; האם-הביולוגית עוקבת ומלווה, בדרכה שלה, את תהליך גיוסו של בנה הנעדר מחייה. כך, בקיץ 88, תאריך הגיוס המשוער של הבן היא אומרת לבעלה: "הוא בן שמונה-עשרה, [...] עכשיו הוא בטח מתגייס, [...] חייבים לעשות משהו. חייבים להוציא אותו מהצבא." האם עוקבת בעיתונים אחר שמות החללים והפצועים תוך ידיעה וודאית שיום אחד תגלה את תמונתו של בנה ותזהה אותו מיד. וכך, כארבע שנים לאחר גיוסו, היא מצטרפת להלוויה של חייל שנדמה לה, על פי תמונתו בעיתון, כבנה שלה, בעוד שלאמתו של דבר, בנה שלה חוזר משירותו הצבאי, לאחר שלושה ימים, ומספר לאביו: "קיבלתי פטור על חוסר התאמה."
המציאות הישראלית באירועיה הגדולים ורבי התהודה חודרת לחיי הדמויות תוך שהיא מבליטה את דורסנותה ואטימותה לחיי הפרט ורגשותיו, כמו גם את מעמדן השולי ואי השתלבותן באפוס הציוני. כך, בעת ביקורו של נשיא מצריים, מגיעה בגין עצמו, ראש הממשלה דאז, לדירתם הקטנה של הוריו הביולוגיים של אמיל, כדי להפציר באמו המאמצת של אמיל, ילידת מצריים, שתספר לסאדת, הנשיא המצרי המבקר בארץ: "כמה נפלאה קהיר בזיכרונך, לוקסור... אלכסנדריה.. ניל..."; האם מצידה חוזרת ומסרבת: "אבל הזיכרון מועט כל כך... אני זוכרת בעיקר את פני אמי, אגיד את האמת." לאחר שהיא נענית בכל-זאת להפצרות ראש הממשלה, 'למען השלום', ומצטרפת לשלושה ילידי מצרים נוספים הנוסעים יחדיו לירושלים, מתבטלת הפגישה והם מושארים לנפשם באולם הכניסה של בניין הכנסת. באופן אירוני, דווקא בהקשר של אירוע לאומי-פוליטי זה, מוחמץ מבחינת אמו של אמיל, היא 'פוגשת' (?) – פעם אחת ויחידה – את בנה אמיל. כך, כשעצרה בתחנה המרכזית של ירושלים, נכנס לשם אוטובוס של תלמידים שהובאו לנופף בדגלוני מצריים לכבודו של הנשיא, בדרכו ממשכן הכנסת ל"יד ושם", וביניהם היה גם אמיל. לתחושתה של האם הביולוגית: "הם היו קרובים מאד בתחנה שם, אולי שלושים מטר. אבל היו שם גם הרבה ילדים אחרים."
המאפיין העיקרי של יואל, כמו גם של דמויות ההורים האחרים, הוא בפאסיביות הקיומית של אישיותם. כך ממעט יואל, אחרי מות אשתו, לדבר ולפעול בעולם. את מקום הדיבור והפעולה ממלאים החפצים. כך, חוסר יכולתו של יואל להיפרד מאשתו המתה, ותחושתו ששעון חייו נעצר עם מותה, ניכר במברשת השיניים שלה הנשארת במקומה שנים רבות. הרצון לדחוק את זכר האם המאמצת, מהילד החסר אותה בכל מאודו, מתבטא בהטמנת הסוודר שסרגה לו ב'שקית בתוך שקית' בבוידם; המיטה, בהופעותיה השונות והמגוונות, מספרת בדרכה החפצית והדמומה את סיפור הדמויות כולן. כך, כאשר מגיע יואל לבית הוריו הביולוגיים של אמיל, בדרכו לשירותים, הוא פותח את דלת חדר השינה ורואה: 'מיטת ברזל שעליה מזרן ללא סדין', כביטוי לריק ולעקר שבחיי הזוג לאחר מסירת הילד לפני כשלושה עשורים של שנים. בשנות ילדותו של אמיל הוא ישן בין הוריו, במיטתם, כמעט מדי לילה. לאחר מותה של לאה הולך יואל 'לעולם השינה והרהיט' לקנות לעצמו מיטת-יחיד. בהדרכת המוכר מתנסה יואל בנוחיותה של המיטה הזוגית תוך שהוא מבקש נבוך 'כזו, אבל ליחיד', ותשובת המוכר: 'אין ליחיד. זה בא זוגי'. יואל קונה 'מזרון יחיד שנשען על קרן זווית' אותו הוא גורר לבדו במעלה המדרגות לביתו, מתקשה למצוא סדין מתאים לו, ומתעורר בבוקר כש'אמיל צמוד אליו על המזרון הצר'; בפעמים אחרות מבטאת 'המיטה' את הכאב והכאוס בחייהם של הבעל והבן השכולים מאם על משמעויותיה הנשיות-רגשיות מגוננות. כך בלילה יושב יואל מול ילדו הישן ונבהל לפתע לשמוע: 'אין לי אבא', בסערת נפשו הוא מתנפל על מיטתו, ולמחרת בבוקר מוצא את אמיל שרוע במיטתו שלו בעוד הוא: "התעורר הפוך, במיטת הילד, מקופל וקפוא ומכוסה רק עד מותניו".
עוצמתו הרגשית של הספר נבנית דווקא ממבנהו הפרגמנטארי ומשתיקותיו התואמות את שתיקת הדמויות. תחליף פואטי לדיבור החסר הוא קשרי-קשרים רחוקים, בין אפיזודות מרוחקות ושוליות ביצירה. כך למשל, מגדלת האם הביולוגית חתול הישן במיטתה, המשמש כתחליף לבן הנעדר, לבעל המתרחק בנסיעות עבודה וליצר המיני שאינו בא על סיפוקו, בעוד היא עצמה וכל חפציה מתמלאים בשערות חתולים. בדומה לכך, בנה העצוב,לאחר מות אמו-המאמצת מבקש מאביו שיקנה לו 'כלב קטן, [...] חתול.' אמיל בן השבע וחצי מלטף את חתולי הרחוב תוך שהוא מציג להם את כלב הבובה השחור, שקנה לו אביו, ומתמלא תוך כדי- כך שיער של חתולים.
מוטיב התספורת והמספריים שזור אף הוא במהלך הסיפור, יוצר קשרי-קשרים בין סיטואציות רחוקות ומבטא את נושאי היצירה. כך, כאשר בולט אי הדמיון בין אמיל להוריו, ניכנס האב למספרה וצובע שערו בשחור פחם, אלא שזיפיו הבהירים חושפים מיידית את התרמית, והוא נהג לתגלח פעמיים ביום כדי להעלימם. כך מתוארת סצנת הסתפרותו של אמיל, 'בן שבע וחודש', כאשר על שאלת הספר: 'לעשות לו סכין', עונה האב המבוהל 'מה? לא-לא, לא', בעודו נזכר בדברי אביו שלו הלוקח אותו בקטנותו, שלושים שנה קודם לכן, להסתפר: 'זה כמו בגיליוטינה, מה?'; תספורתם של הילדים הקטנים, האב-המאמץ ובנו, מהדהדת את תספורתו העתידית של אמיל כחייל כאשר הוא חש: "איך ייכנסו המספריים פנימה אל הנה ואל הנפש ויגזזו." דרך מוטיב הגזירה והמספריים מתוארות תחושותיה המסויטות של אימו הביולוגית של אמיל לאחר שמסרה אותו כפי שהם מתממשים בחלום החוזר ופוקד אותה: 'שמישהו גוזר אותה. כמו בד.'
הדיבור הישיר ברומן הוא לאקוני ומעוקר מרגשות. כך תגובתם של הוריו הביולוגיים של אמיל, להצעת אביו המאמץ, שיחזרו לתפקד כהוריו של ה"ילד" בן השלושים היא בת מילה אחת: - 'לא.'; אפיקים שונים לביטוי רגשות אותנטיים מוצא לעצמו אמיל, הילד הקטן, לפני שהוא נכלא, נאטם ומגובס בעצירות הרגשית של אביו המגדלו לבדו, מאז מות אשתו בתאונת המעלית, בטרם מלאו לבן המאומץ שש שנים. כך, בהיותו כבן חמש, מביא אמיל לאמו, באותיות בוסריות של ראשית כתיבה, סיפור שכתב : "היה היה בית. בבית גר אורי. לאורי היו גרביים שובבות." סיפור זה מבטא את מאווייו הכמוסים ל'בית' ולזהות ישראלית-צברית שורשית כפי שהיא מתבטאת בשם 'אורי' (מושא כיסופיה של הדוברת ה"עקרה" בשירה של רחל, ושמו של הצבר האולטימטיבי ש'נולד מהים' בספרו של משה שמיר); משאלת לב נוספת ניכרת בפרט השולי לכאורה בסיפור, שחשיבותו הרבה עבור הילד הכותב ניכרת בכך שהוא מצייר אותו - 'גרביים שובבות'. 'השובבות' הנכספת עומדת בניגוד לאקלים הביתי הכבד והשתוק בו גדל אמיל, והיעדרה מבחין ומבדיל אותו לאורך כל חייו מבני גילו. בצירוף זה של הבן המאומץ משתמש יואל, החסום וחסר מילים משלו, במשא-ומתן לקניית המיטה לאחר מות אשתו: "גרביים שובבות, אמר למוכר, שענה, 'כמובן, כמובן"; לאה, האם-המאמצת, הרגישה לעולמו הפנימי של בנה משמרת את הסיפור 'בין שני לוחות זכוכית קטנים' ותולה אותו בחדר השינה, ואילו האב המאמץ הרואה את הסיפור תלוי בחדרו: "לא הבין מה הוא רואה. כאילו לא ידע את השפה." פרטי סיפור זה חוזרים ומסופרים בהקשרים שונים. כך, מספר אמיל למורה בכיתתו על 'הגרביים שהצילו את אמו במעלית', ויואל, שהסיר לרגע את גרביו המסריחים, משחזר את הסיפור בראשו תוך שהוא מבצע בו תיקון בהתאם למשאלת ליבו שלו: "לאמיל היו גרביים שובבות";
ציוריו של אמיל בן החמש מבטאים את רגשותיו ומשאלות ליבו, כך כאשר הוא מצייר ילד, מעליו לב ולצידו חץ המופנה לדמות נשית, בעודו מוסר את הציור לאביו המאמץ ואומר לו: "זה לו, [...] הוא, האמיתי", ואכן, בחלוף שלושים שנה, מקיים יואל את בקשת הילד ומוסר את הציור להוריו הביולוגיים של אמיל. לאחר הלווית האם, מספר יואל לאמיל על המלאכים שישמרו עליה, ואמיל מצייר אחד מהם עם כיפה – הציור המופיע על כריכת הספר – ומסביר לאביו ש"זה מלאך. [...] מלאך המוות." דף המחברת התלוש בסיום הספר, המאייר את משחקו של אמיל בילדותו כמלצר המגיש ל'אביו' 'מגש וכוס מים', כמו גם לאם הישנה במיטתה, שכותרתו היא 'חשבונית', מצביע על הנושא המרכזי של היצירה, ההופך אותה לכה מרגשת ומשמעותית עבור קוראיה, ה'חשבון', המחושבן והפתוח לנצח, שבין הורים לילדיהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה