הגוף שלי חיכה למילים

על דוויד ובת דודו – אריאלה בהלול דימנד

המבנה המשפחתי כמקור שייכות ומשמעות מצד אחד, וכמושא לפירוק והתרחקות עומד במרכז הרומאן הראשון דוויד ובת דודו  של אריאלה בהלול דיאמנד. המשפחה מתוארת כבעלת כוח ממגנט המושך את בניה מקצות העולם למפגשים קבועים וחוזרים. כך מגיע דוויד  גבר מבוגר בשנות הארבעים לחייו,  שגר עם משפחתו במרסיי, מדי חופשת קיץ לבית סבתו בישראל לשהייה בת שבוע. כך גם מגיע ליה, אשה צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה לבית סבתה. קשר רב עוצמה, סימביוטי  קיים גם בין האימהות, לדורותיהן, לבין ילדיהן, וגם בין הסבתא לבין נכדה כפי שניכר למשל בקשר בין דוויד וסבתו. הקשר המשפחתי החזק ניכר גם בדמיון הפיסי בין בני משפחה קרובים ורחוקים וגם באופן בו הם משתקפים האחד בעיני רעהו.כך למשל, מתבלבל  דוויד וחוזר וקורא לבתו בשמה של אמו. כאשר מתבונן דויד בעיניה של ליה, בת דודתו,  הוא רואה בהן את עיניה של בתו, ובשנתה: "את כל משפחתו ראה על פניה  הישנות" (שם, 99); עוצמתו של הקשר המשפחתי ניכרת בהווה של הרומן בקשר הנרקם והולך בין בני הדודים הרחוקים בגילם ובמקום מגוריהם והקשורים זה לזה בקשר דם.

בניגוד לכך, המשפחה מוצגת גם כמבנה המאכל את עצמו תוך שהיא חוזרת ומתפרקת דור אחר דור. הגורם לפירוק המשפחתי הוא אירוע טראומטי שאירוע בדור הסבים, כשישים שנה לפני ההווה המתואר ברומן,  והוא נצרב בספר, ושזור לכל אורכו,  במשפט הפותח אותו: "מצאו אותה מוטלת על החוף". חוויית תשתית זו חוזרת ומוזכרת שוב ושוב. כך למשל, כאשר רות נמצאת במרסיי היא  חוזרת ומתנתקת מההווה  ובוהה אל חוויית התשתית של חייה: "אמא שלה שם, מוטלת על החוף. מכוצת." (שם, 107); כך גם,  כאשר דויד נוסע עם ליה בכביש טבריה המקיף את הכנרת הוא חוזר ומספר לה: "את סבתא שלי אנסו כאן". רק במרחק רב של מקום ושנים, במרחב של חברות נשים, מסוגלת רות כאשר היא נמצאת במצב של דמדומים לבטא את תחושת הזיהום שמחלחלת בה כתוצר האונס: "הזרע היה זרע רע. ואני גדלתי שם ברחם שלה. מהאיש ההוא [...] אני הבת של האיש הרע; בי התגלגל הזרע המקולל שלו. הוא אנס את אמא שלי והשאיר בי רעל."  (שם, 121); מרכזיותו של הגבר האונס, בעולמה של הבת שנולדה ממנו,  מקבלת מימוש פיזי בתמונתו המטושטשת השמורה בקופסת גפרורים והמלווה את בתו בכל דרכה. לרות-הבת יחס כפול פנים ביחס ל - תמונת  - אב האונס, מצד אחד,  היא מנסה להעלימו מחייה, ומצד אחר היא מבינה שזה לא ביכולתה: "כמה שניסיתי למחוק אותו – אי אפשר..." (שם, 131);  בהתבוננות לאחור חשה רות, כי מקור ה'מחלות' המשפחתיות נעוצות בדמות זו ובמעלליה: "פנים כהות ולא ברורות. [...] מאותו רגע התגברו בי פחדים. התמונה המעורפלת הזאת החליאה אותי. כל המחלות שבאו אחר כך, באו מהתמונה הזאת." (שם, 132); דמות הגבר הגבר האונס מנמקת גם את הכרח העזיבה של רות את בעלה אוהבה-אהובה אושרי. רות מוצאת דמיון בין הגבר שאנס את אמה לבין איזח שפלש לביתה ולמשפחתה וכדי לנטרל ולעמעם את הרוע שנדמה לה שטמון בו היא נוסעת איתו כדי לשמור עליו ולהגן על משפחתה מפניו, כפי שמבין ומנסח זאת בנה דוויד בגיל מאוחר: "עם איזאח לידך, את מצליחה להקפיא אותו ביחד עם ההוא בקופסת הגפרורים שלך." (שם, 137);   חוסר היכולת ליצור תא משפחתי הרמוני ניכר גם במשפחתו של דויד כאשר הוא עצמו לא גר עם ילדיו. אפילו ליה, בת הדודה הצעירה, בת 24, לא מסוגלת לכונן קשר יציב עם אורי, בן זוגה, והיא בוגדת בו במיטתם המשותפת עם חבר אחר.

נושא נוסף של היצירה המארגן את חומריה הוא המסע, המעבר ממקום למקום והנסיעות הממושכות בדרכים. יותר מכל דמות ממש דוויד באורח חייו את תמת החיים כנדודים. הוא נולד בטבריה לילדות מאושרת הכוללת שני הורים וסבתא, עד גיל ארבע, בגיל זה עבר עם אמו ובעלה החדש למרסיי,  ומדי שנה הוא נוסע הלוך ושוב לסבתו ואביו החיים בטבריה ובחזרה לאמו, בעלה ובנה במרסיי. הילד הנוסע הלוך ושוה, הנושא עמו דרך קבע ספר מתנה מאמו לאביו, הוא בה בעת גם ילד של הורים גרושים הנוסע מבית לבית, וגם מתנת אהבה וגעגוע ששולחת רות לאושרי בעלה הראשון, ואהובה היחיד. כך גם במהלך השבוע בו דוויד נמצא בארץ, בטבריה,  הוא מרבה לסוע ממקום למקום כביטוי לחוסר השקט הנפשי שלו ובהקבלה למסע הנפשי אותו הוא עובר.

המרחב העיקרי בספר  הוא טבריה, והכינרת מתפקדת ביצירה  הן בהקשר העלילתי והן כמעצבת את הדמויות החיות לצדה. הכנרת, כמו המבנה המשפחתי שתואר לעייל, מעוררת רגשות מנוגדים ומקוטבים אצל הדמויות. מצד אחד,  היא המרחב בו התבצע האונס העובר כקללה מדור לדור, ומצד שני, זהו מקום משכנה של הסבתא האחרת, מושא כמיהתו והגעתו החוזרת ונישנית של דוויד.  הכנרת משמשת גם כסמל לסכנה, ומצד שני כמושא משיכה לכל מי שחי אי-פעם לצידה.  פוטנציאל הסכנה של הכנרת ניכר באיסור שמטילה האם הנאנסת על בתה רות להתקרב לשפת הכנרת,  תוך שהיא מציינת שמהותו של האגם ניבטת מעיני הבת: "אמא שלי [...] מעולם לא הרשתה לי להיכנס אליהם. אף פעם. רק מרחוק. [...] הייתה אומרת לי [...]  הכינרת בתוך העיניים שלך רות. את לא צריכה את המים האלה." (שם, 117). לרות עצמה יחס כפול פנים לכנרת, מצד אחד, כאשר גרה לצידה,  היא מעולם לא נכנסה לתוך מימיה, ומצד שני,  כארש היא מתרחקת ממנה עד למרסיי, היא מתגעגעת אליה בכל נימי נפשה כפי שהיא מספרת לבנה: "אוהבת, [...] בוודאי שאוהבת. [...] הימים שלי ושל אושרי היו מסתיימים שם. בטיול. וכשנולדת, היינו לוקחים את העגלה. אושרי אני והעגלה." (שם, 135);  גם לדווי בנה יש יחס רב עוצמה ומנוגד לכנרת. כאשר דויד מגיע, אחת לשנה, הוא אוהב לטבול עצמו במימי הכנרת, לשחות לעומקה ולקיים בה: "את הטקס הפרטי שלו עם המים, רחוק מהיבשה, מוקף במים עמוקים." (שם, 59); בה-בעת, דוד מאניש את הכנרת ומדבר אליה כאל אשה שהיא בה בעת אהובה ונחדרת ובה בעת מסוכנת ונושאת בתוכה את קללת המשפחה: "היו ימים שהקצפת קצף רע. פצעת את אמא ואת סבתא. לא רוצה להיות דור שלישי שלך. אני צריך לחזור לחוף." (שם);

הכינרת משמשת גם לעיצוב הדמויות ובעיקר לעיצוב דמותה של רות, תוצר כפוי של האונס שנאנסה אמה. השקיפות כמאפייני את מי הכנרת היא מאפיין מרכזי של רות, כך בילדותה היא מתוארת כ'ילדה שקופה', ואושרי, בעלה לעתיד, מספר שבפעם הראשונה ראה רק 'שמלה לבנה ושקופה'.  בשעת אקט האהבה אומר אושרי לרות: "כשאת צוחקת, כל הכנרת זורמת אצלך בלחיים" (שם, 37);  וכאשר הוא חושב אודותיה: "מחשבה חולפת לו [...] כמה מים כחולים מהכנרת נכנסו אל תוך העניים האלה בשעה שאמא שלה נאנסה" (שם, 38); לאחר שרות עוזבת את טבריה, היא מרגישה שהכנרת נמצאת אתה ובה כפי שמעיד על כך דוויד בנה: "היא חיה בתחושה שהכנרת נמצאת בה תמיד. גם ברע וגם בטוב." (עמ' 55);  ורות עצמה מבטאת  את אהבתה לבנה ובעלה דרך הכנרת : "'אתה הכינרת...' היתה לוחשת לדוויד [...] אושרי היה הכנרת שלי" (שם, 109)

מרחב מרכזי נוסף ביצירה הוא גוף האדם וליתר דיוק מרכז הגוף - הבטן. החוויה נתפסת אצל הדמויות כתחושה גופנית ולא כמחשבה או דיבור. כך, כאשר לומדת ליה להכיר את מופנמותו של דוויד היא מתארת אותו כך: "הבטן שלך [...] היא התנור שלך. שם אתה לש את המילים. מערבב, חותך מתבל" (שם, 71); בבגרותו בזמן הירגעות מניח דוויד קומץ אדמה במרכז בטנו ונזכר בילדותו: "כל אימת שחש מיחושים, אמו היתה מניחה אניס על בטנו ומעסה אותה בצמר גפן מהול בעראק."  (שם, 76). חרדה נחווית כ'סיכות חדות' המתהדקות בבטן, וכאשר מספר דויד על היכרותו עם ליה הוא אומר: "היכרתי את הבטן המבעבעת שלה, כמו הסירים שלך סבתא" (שם, 181)

הפצע המרכזי בספר שעובר אף הוא מדור לדור הוא העדר האב והכמיהה לאב החסר. כך  אביה של רות הוא גבר אונס שנותרה ממנו תמונה מטושטשת והכאב המרכזי בחייו של דוד הוא המרחק מאביו כפי שהוא מספר לסבתו, אם אביו, על מרפסת ביתה: "התגעגעתי אליו. אף פעם לא הספיק לי. בור עמוק. תהום." (שם, 176); אלא שלגודל האירוניה, או כתוצאה מאותה 'קללה משפחתית' גם דוויד לא מסוגל לגור בבית רעייתו ובנותיו. שבוע זה בבית סבתו היה שבוע מיוחד עבור דוויד. השיחות עם ליה, והפצרותיה לשמוע את הסיפור המשפחתי שוב ושוב, מביאות אותו להיוודעות והכרה כפי שהדבר ניכר בדבריו הממושכים לאביו על קברו. כאשר חוזר דויד בפעם זו למרסיי הוא נחוש למנוע את עזיבת אשתו ונישואיה לגבר אחר ובכך נרמזת אפשרות של תיקון ובניית תא משפחתי הרמוני למרות כאבי העבר.

קריאת ספר זה הייתה חוויה מיוחדת מבחינתי בשל היכרותי רבת השנים עם כותבת הספר – אריאלה בהלול דימנד . כך הספר דיבר איתי בקולה של הכותבת תוך שהוא מוסיף ומדייק פרטים קטנים וגדולים  שהיו עמומים בתודעתי. החל ברצונה של ליה להיות: "רק מורה. בכתה א'. שיחבקו אותי, שימשכו לי בחולצה [...] שיגידו לי: ליה עוד." (שם, 65);  ההכרח ב'באלאגן' כמרחב השהות והיצירה וכסוג של דווקא.  'טבריה' שהתחברה אצלי באופן עמום כקשורה להורים, התגלתה לי כמקום הולדתו של אביה של הכותבת - השופט יוסף בהלול. ביקור חוזר ונשנה בביתה של הכותבת מעיד על אהבת הספרים, גם כקוראת אבל גם כאוהבת את מהותם הפיזית חומרית כפי שהיא ניכרת בהימצאותם, עולים גדותיהם,  בבית כולו. ואולי יותר מכל, המשפט הפותח את יומנה של הסבתא: אני  צריכה לכתוב עכשיו" מגלם היבט מאד משמעותי באישיותה של הכותבת כפי שהוא בא לביטוי בכתיבת ספר זה על כל משבריו וגליו.