אתר חדש - שלי - "מחשבות על ספרים"







רשימות, בעיקר, על ספרים חדשים שראו אור, וטקסטים ספרותיים אחרים.




אשמח לדעת אם קראתם, מצאתם עניין, וכמובן, אשמח ואשיב על כל תגובה




יום שלישי, 14 במאי 2013

ואוציאהו משאול תחתיות




על הגבעה מאת אסף גברון

 ספרו החדש של אסף גברון הגבעה מבקש ללכת בגדולות. הספר מתאר  את האפוס החדש של ישראל בתחילת שנות האלפיים כפי שהוא מתממש בהיאחזות 'מעלה חרמש ג'' ביהודה ושומרון. המשפט הראשון בספר: "ראשונים היו השדות" מתכתב עם  הוא הלך בשדות  מאת משה שמיר, ספר מיתולוגי קודם, שתיאר את אפוס הקמת המדינה. ספרו של שמיר משרטט את דיוקנו של הצבר האולטימטיבי,  אורי כהנא, עם קום המדינה, על רקע קיבוצו ומחנה הפלמ"ח ממנו הוא יוצא אל מותו. לעומתו, ספרו של  גברון משרטט את דיוקנו של המתנחל הטיפוסי  'עתניאל עסיס', על רקע ההיאחזות אותה הוא מקים, המשמשת מקום גאולה ומקור מים-חיים לתושביה.

פרולוג ספרו של גברון מכיל במוקטן את רכיבי העולם המתואר - מרחבי הטבע הפתוח של יהודה ושומרון ואהבתו של ההולך בהם: "עתניאל עסיס אהב את הארץ אהבה גדולה ואהב להתבודד אהבה גדולה ואהב להתפלל אהבה גדולה ואהב להלך אהבה גדולה."  מאפייניו של עתניאל עסיס משחזרים ומחדשים את דיוקן החלוץ והצבר משנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת.  כך המראה  הטבעי והמרושל הניכרים בזקן ובשיער הגדלים פרא, בגדי חקלאי כחולים,  ובעיקר,  ההליכה הרגלית בנחלים ובנקיקים עד ההגעה לשטח רחב ידיים והחלטתו: "כאן אקבע את שדותיי".  כך גם  נחישותם של המתיישבים להתגבר על הקשיים שמעמידים לפניהם תנאי השטח הקשים תוך הפגנת פעלתנות ותושייה. יחודו של המתנחל על פני החלוץ והצבר הוא  בקביעת  מבנה לבית הכנסת כאקט ראשוני, עקרוני וטקסי  של ההיאחזות במקום על כל המשמעויות הדתיות והאידיאולוגיות המשתמעות מכך.

'גבעה',  היא המילה – משפט -  הראשונה הפותחת את הספר תוך שהיא חוזרת ומהדהדת את שמו. מילה זו מצביעה על תיחומה הטבעי של ההיאחזות במעלה הגבעה,  על הסגירות והבועתיות של מתיישביה ביחס למדינת ישראל כולה, ובעיקר,  על יסוד הרוחניות וההתגבהות הנפשית והאמונית של המתיישבים.

פתיחת הספר שכותרתו  מהדהדת את המערבונים האמריקאים  "שלושה הגיעו בצהרי יום" מתארת שיירה  של מכוניות העולה במעלה התלול ל'גבעה' לכיוון 'מעלה חרמש ג''.   ארבעה הרכבים  השונים  המעפילים לגבעה, כמו גם מגוון נוסעיהם,   מייצגים  את נושא הספר, דמויותיו והקונפליקטים העלילתיים שיתפתחו בו. הקרוון הרכוב על גבה של משאית גדולה מסמל את נחרצותם של המתיישבים במקום להכות שורש. המונית הפלסטינית-צהובה עם המספר הירוק, הזוחלת מאחורי המשאית,  מעידה על הקרבה והתלות בין ההתיישבות היהודית לפלסטינית,  ועל הפוטנציאל  הנפיץ של הקונפליקט המגולם בקרבה זו.   הטנדר רנו אקספרס הישן והמאובק מייצג את תכונת ה'אף-על-פי-כן' הברנרית של המתיישבים כמו גם את  האידיאולוגיה והפרקטיקה הניכרות בסטיקרים הדבוקים לשמשותיו האחוריות:  "גולני שלי לא מגרש יהודי", "חברון מאז ולתמיד" ו"פושעי אוסלו לדין".  כלי הרכב הרביעי בשיירה הארעית הוא ג'יפ צבאי  שנסע בו מ"פ הגזרה כשבידיו:  'צו תיחום: [...] השטח כולו צריך להתפנות, כל התושבים. כל המיטלטלים, והריסת כל המבנים."

הגבעה הוא ספר גברי במובהק המעמיד במרכזו דמויות גבריות שיש בהן יסוד אודסאי המתממש בהכרח היציאה למסע ובפעלתנות מרובה. אלא שבניגוד לאודיסאוס שלאורך כל מסעו שאף לחזור  לנמל-הבית בו המתינו לו אשתו פנלופה  ובנו טלמכוס, גיבורי ספר זה יתומים מנמל-בית.  גיבורי הספר גבי ורוני, שני אחים, התייתמו מהוריהם, במהלכה של תאונת דרכים לילית. יתמות פתאומית זו פוערת בלבם של התינוק בן השנה,  תחושת כאוס ומחסור רגשי המתממשים  לאורך כל חייהם בפעולות אלימות וביצר נדודים וחיפוש בית  שכמעט ואינו בא על סיפוקו. לנשים מקום מצומצם ברומן וייצוגן הוא סטריאוטיפי, כך למשל רחל, אשתו של המתנחל עתניאל עסיס, היא   יד ימינו, מושא עיבוריו  ואם ילדיו הרבים. וגם נטע הירשזון  'מתנחלת כתומת שביס' על לבושה, ולוחמנותה הפוליטית כפי שהיא מתבטאת בצעקותיה בזמן ההפגנה אל מול צעירים בחולצות מרצ: "עוכרי ישראל! חאלס , נגמר השלטון שלכם! [...] היה לכם פרס, היה לכם רבין, היה לכם אוסלו. ואתם עוד פותחם את הפה? חוצפה!"

תשתית העומק של הספר, לבו התמאטי והעיקרון המבני השוזר את כל חלקיו הוא התבוננות ב'מקום'  ובהשפעתו על האדם החי בו.  האחים היתומים, הנודדים ממקום למקום,  מהווים את החוט המקשר בין כל המקומות הנזכרים בספר. הקיבוץ, מקום  ילדותם של האחים, מוצג כתשתית האידיאית וההיסטורית של ההתנחלויות של שנות התשעים, לאחר שהוא עצמו כמרחב הציוני האולטימטיבי נחלש, נסוג ונעזב על ידי חבריו. הקיבוץ מתואר בכפל-פנים,  מצד אחד הוא קולט את האחים היתומים ומעניק להם 'בית' במרחב הקיבוצי -  בבית הילדים  - ואצל הורים מאמצים - כמקום מסודר ומתקונן המבקש להציע לחיים בו סדר חדש תוך תיקון ודאגה למצוקתם.  מצד שני, פרימת מוסד המשפחה, בהתאם לאידיאולוגיה הקיבוצית של אותן שנים,  תוך ניתוק ההורים מילדיהם, וביטול סמכותם כלפיהם במסגרת הלינה המשפחתית מעצבת  את הקיבוץ כשטח הפקר. כך מתאר זאת גבי באירוניה מושחזת: "לקום אחרי שתורן ההשכבה הולך, משוכנע שכולם  ישנים, ולהכין קפה ולטגן פופקורן במחבת על הגזייה [...] ולהינעל בתוך חדר הקירור של חדר האוכל ולנסוע בטרקטורים למטעי השזיפים בלילה ולגנוב לבנות טמפונים [...] מי יכול לאמור שלא הייתה להם ילדות מאושרת."  בתוך שטח ההפקר הגדול ישנו שטח הפקר מופקר עוד יותר – 'המקפצה הגדולה של השלושה מטר מבטון' בבריכת הקיבוץ. לבריכה מגיעים ילדי הקיבוץ ללא דמויות מבוגרות, וכך, בפרץ אלימות  מתאפשר לגבי  אקט נקמה אלים ואכזרי  כלפי אחד הילדים הקטנים בקיבוץ שכינה את פיו   'מלתעות' בעודו קופץ על ראשו המבצבץ מהבריכה מהמקפצה הגבוהה בעודו  מרסק את פניו וגופו.

פרצי אלימות כאלה חוזרים ומשתלטים על גבי תוך שהם גורמים לסילוקו מכל קולקטיב אליו הוא מנסה להשתייך ומשאירים אותו בודד נסער  ואובד דרך.  כך לאחר התפרצות אלימה נוספת הוא בורח מהקיבוץ ויוצא למסע שתכליתו האחת היא ניתוק  והימלטות.  הוא משאיל לעצמו זהות בדויה בעודו  גונב את מדי הצבא של אחיו ויוצא לדרך ללא כסף ויעד. הנסיעה בטרמפים מקריים מסמלת ומממשת את הכאוס שבמסע חייו. 

 רמת הגולן משמשת אף היא  מקום מרכזי ברומן ומוצגת כמקום של כאוס פוליטי הגובה מחיר כבד מהבוחרים לשהות במחוזותיו. במלחמת ששת הימים איבד  דודם של האחים את עינו  הימנית ואת אוזנו , והקיבוץ הצעיר, שהדוד שותף בהקמתו,   היה במקור בסיס הצבא הסורי. תאונת הדרכים הטראומטית בה נהרגים הוריהם של רוני וגבי מתרחשת ברמת הגולן כשפגז טועה מבהיל פרה בה מתנגש רכבם של ההורים ומביא למותם.

המרחב הצהלי מתואר אף כמקום כאוטי שאינו מכיל את הכאוס שבלב האחים ואף מעצים אותו. כך  מוצא עצמו גבי, בתחילת הטירונות, בבמחנה פליטים ג'בליה כפות למטולי רימוני גז מדמיע שהוא אינו יודע כיצד להפעילם.  מול פקודת ה: 'גז!'  של מפקדו הוא מוצא עצמו הלום וחסר אונים, כשרימון פגום  מתפוצץ באפוד שלו ופוגע בו ובחבריו הלוחמים. כאשר חוזרים החיילים לבסיסם מסרבים הטבחים להתקין להם ארוחה, וגבי, כדרכו,  מגיב באלימות תוך שהוא סוחב שני רימוני הלם שנלקחו מעזה וזורקם לחדר הטבחים.

מקומות ריאליים רבים מוצגים כתחנות לרגע במסעם האובססיבי של האחים - הקיבוץ, הצבא, חופי סיני, תל אביב, ארצות הברית וחוזר חלילה - והמהווים  מימושים דיסטופיים, שטחי הפקר שונים. בניגוד גמור למקומות אלה,  מופיע ברומן  מקום נוסף המוצג כמושא-כיסופים, משאלת-לב כמוסה, אוטופיה  - קברו של ר' נחמן מאומן.  בהתאם לכך, הוא חוסך פרוטה לפרוטה כדי לממש רצון זה. גבי מאמין שאם אכן יגיע לאומן וישטח על קברו של הרב תתממש בו עצמו הבטחת הרב למאמיניו: "אשטח לאורך ולרוחב להיטיב עמו, בפאותיו אמשכהו ואוציאהו משאול תחתיות"

ה'מקום'  המרכזי המתואר ברומן, אוטופיה הניתנת למימוש,  הוא ההתנחלות 'מעלה חרמש ג'' שנוצר יש מאין על ידי החלטתו של עתניאל עסיס. תחילתו הפיסית של המקום הוא במכולה אחת , גנראטור ופריצת ציר גישה, והמשכו, בחלוף שנים מעטות, ישוב משגשג ופורח שנולדים בו ילדים רבים, ונרקמים בו חיי יום-יום. הוויית 'שטח-הפקר'  מתממשת  גם במקום זה, במעמדו הבלתי חוקי של המאחז. כך שוב ושוב מתקבלת החלטה מדינית-צבאית-פוליטית על הכרח פינוי המאחז, שבכל פעם נדמית כקרובה במיוחד למימוש. אלא שמול איומי הפינוי  הקרובים להתממש מעמידים המתנחלים את התכונה היהודית של 'נתחכמה לו', והמאחז ממשיך להיאחז במקום להתפתח ולגדול. יחודו של 'מעלה חרמש ג', על פני כל המקומות האחרים הוא בתחושת הבית והשייכות שהוא מעניק לתושביו. כך, רוני וגבי, האחים שנפלטו מהקיבוץ מוצאים מרגוע לנפשם הסוערת דווקא שם. ההיאחזות מוצגת כ'מקום האחר' במיוחד ביחס לקיבוץ. כך  היא משקפת את חיי הקיבוץ, אורחותיו, פני השטח שלו  וערכיו,  אבל בעוד שהקיבוץ מתואר בחידלונו כפי שהדבר ניכר בכישלון חינוך דור הבנים ובעזיבתם אותו הרי שההיאחזות ניכרת בהצלחתה ובכוח משיכתה לצעירים תועי-דרך רבים. בעוד שהקיבוץ פירק את המסגרת המשפחתית,  הרי שהמשפחה, על ריבוי ילדיה וקשר הנאמנות בין הבעל  והרעייה הוא ערך מרכזי. בעוד שלב הקיבוץ, שטח ההפקר בו שורר כאוס מוחלט הוא בריכת השחייה,  הרי שההיאחזות משכינה במרכזה את בית הכנסת, שבשעות הבוקר הוא מעון ילדים, כמוקד הווייתה וערכיה.

כך, 'מעלה חרמש ג'' מהווה, מצד-אחד,  את היפוכם של שטחי ההפקר הרבים המתוארים ברומן, ומצד שני, מימוש אפשרי של המקום האוטופי – קברו של ר' נחמן מאומן באומן. רק בהתיישבות נידחת זאת ביהודה ובשומרון מצליח גבי, גיבור הרומן, קין המודרני, הנע ונד מקולל וחסר מנוחה, למצוא מנוחה לגופו ולנפשו. רק שם הוא מצליח לבנות לעצמו בית, במו-ידיו, ולהאמין בכל-לב שתתממש בו הבטחת הרב מאומן למשתטחים על קברו:  "ואוציאהו משאול תחתיות."

אין תגובות:

פרסום תגובה