המבזבזת עצמה לדעת

על סימנים של גבר זר מאת מיכל זמיר
 

ספרה החדש של מיכל זמיר סימנים של גבר זר, כמו שני ספריה הקודמים ספינת הבנות (2005) ומתקנים ואטרקציות  (2008) הוא ספר של התנגדות. התנגדות לאורח החיים המקובל והמצופה מאשה ישראלית בשנות העשרים-שלושים-ארבעים לחייה,  ובהתאם לכך,  התנגדות לשפה ספרותית-מהוגנת. מושא ההתנגדות העיקרי בספר הוא הנישואים וההתברגנות הזוגית והמשפחתית  כפי שהם ניכרים בשני מושגים החוזרים,  נבדקים ונדחים  במהלך הספר:  'הקמת בית בישראל'  ו'בית יהודי'.

נקודת הפתיחה של הספר היא: "באחד הבקרים האלה [...] אחרי קפה ושתי סיגריות, בסביבות השעה עשר ועשרה, נכנסתי למשרדו של מתווך נדל"ן [...] והצעתי את דירתי למכירה". משפט זה  משמיע את הניגון של הספר ואת עיקר עניינו.  סיפור חייה של  אשה תל-אביבית  בשנות הארבעים לחייה המסופר בגוף ראשון תוך תיאורן של שלוש מערכות נישואים שהסתיימו בכישלון. הציר המרכזי של מערכות יחסים אלה בוגדנותה ושקריה האובססיביים  של המספרת בכל אחד מבעליה. "סימנים של גבר" – שם הספר – הם עילת כל גירושיה. כך,  בעודה שוכבת לצדו של בעלה הראשון,  היא מתגעגעת למאהבה הזקן, מאוחר יותר מוצא בעלה את שעונו של המאהב מתחת למיטתו וכך הלאה. ההתנגדות למסגרת הנישואים היא מרכז הספר והיא מתממשת בדרכים שונות. כך פרטי הספר מתארים תיאור שלוש מערכות נישואים שונות,  שהמספרת, המנצלת את תועלתם הכלכלית,  נמצאת בתוכם  במצב של היבדלות העמדת פנים והתנכרות. דרך נוספת לבטא את התנגדותה למסגרת חיים זו היא  בהגזמה פרודית של מספר הבעלים.  כמו-גם בעיקור האינדיבידואליות שלהם על ידי השמטת שמותיהם  וכינויים כפריטים עוקבים ברשימה קטלוגית של בעליה-לשעבר של המספרת: 'בעלי הראשון', 'בעלי השני' ו'בעלי השלישי'. בנוסף, סיפורי הבעלים המקוטלגים חסרי קיום עצמאי והם מפורקים ושזורים זה בזה תוך טשטוש גמור של זהותם האינדיבידואלית.

דרך נוספת לבטא את ההתנגדות לעולם הבורגני המהוגן  היא בשפה הגסה, ובתיאורים חוזרים ונשנים,  של 'גברים וזיונים' . כך שם הפרק הראשון הוא 'זונה של טרמפים', וכל קשר עם כל גבר, המתרחש דרך קבע תוך כדי בגידה באחר/ת חוזר ומעוצב תוך שימוש חוזר בפועל ז.י.נ. שהוא לב הספר: "הוא זכר כל אחד שהזדיינתי אתו אי פעם [...] ככה הזיונים שלנו נעשו יותר טובים,  כאילו בעצם הזיון הוא מכניע את כל עדר הגברים הקודמים."

התנגדות נוספת המובעת בספר היא  לשימוש בנושאים הגדולים של הנרטיב-הישראלי: הסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני  ומערכת היחסים בין ישראלים לגרמנים על רקע השואה. פרק הפתיחה של הספר שוזר  את כל הנושאים הגדולים, המכובדים וזאת כדי לסלקם מבמת הסיפור ולהשאירה פנויה לסיפור הנשי-פרטי. האירוע הראשון אותו משחזרת המספרת הוא כנס סופרים ישראלים, גרמנים ופלסטינים בברלין שנושאו – נורמאליות בלבו של אזור סכסוך.   כותרת המתאימה לספר כולו. המספרת חשה ניכור וזרות לאירוע על היבטיו הלאומיים-היסטוריים-פוליטיים,  ולתפקיד הנכפה עליה בכוח זהותה כסופרת ישראלית צעירה המגיעה לכנס בברלין. מול שאלתו  של המנחה  על חוויית החיים היומיומיים של ישראלים באזור למוד-סכסוכים,  היא בוחרת לענות תשובה אישית המתנערת מהמשקל הלאומי היסטורי שמונח על כתפיה. כך היא מסבירה שנורמאליות אינה משאת נפשה,  ושדווקא קטסטרופות מרגיעות אותה. עיקר תשומת הלב שלה מכוונת להקסמת  מנחה הדיון, הסופר הגרמני  המועמד לפרס נובל,  שמשכב הלילה אתו מהווה, מבחינתה,  את שיאו של הכנס והצדקתו. סצנה זו מכילה במוקטן את אירועי הספר  ואת השקפת העולם המובעת בו:  הפניית גב ללאומי-קולקטיבי-היסטורי והמרתה בקול יחיד נשי חצוף ובוטה. מול הפה הפורמאלי שהתבקש על ידי מנחה הכנס,  לספר את הסיפור הישראלי, תוך מתן קדימות  ברורה לעבר היהודי בשואה ולסכסוך הישראלי-פלסטיני , מבקשת זמיר לשם בקדמת ספרה את הסיפור הקטן, האישי. מול הפה הקולקטיבי האחיד ומהוגן, מנכיחה זמיר בספרה  את  ה'פה המלוכלך' כפי שהוא נאמר מפיה של אשה בורגנית תל-אביבית בשנות הארבעים לחייה.

בהתאם לכך, השימוש בשפה מתנער גם הוא מכל הירארכיה לשונית, והמספרת שוזרת במהלך פטפוטיה ציטוטים מטקסטים קנוניים מרכזיים ללא כל התכוונות תוכנית. כך למשל, בעודה מתארת את רגע ההיוודעות של בעליה  לבגידותיה היא שוזרת ציטוט מתוך על השחיטה: "על הצירוף 'תחתוני גבר זר' הם יחזרו לפחות עשר פעמים, כאילו זו שורה צרופה, תחתוני-גבר-זר, תחתוני-גבר זר, תחתוני גבר-זר, נקמת דם ילד קטן."

מגרעתו הגדולה של הספר היא בהעדר אלטרנטיבה למושא ההתנגדות. הבעיטה בכד החלב של ערכי הבורגנות הישראלית וההתכוונות הלשונית  מותירה את המספרת – ואתה את עלילת ספרה – בשיממון גמור. הספר, מתחילתו, ובאופן בולט במיוחד במהלכו ולקראת סופו, חסר כל התפתחות, והפרקים מתווספים זה על גבי זה כעוד לעוס ומשומש מאותו הדבר. העדר היכולת למשוך קדימה את עלילת הספר – שאיננה – ניכרת גם בעזיבת הקול האישי הדובר ומעבר לכתיבה מסאית כללית שלא ברור מפי מי היא נאמרת וכיצד היא קשורה למתואר. כך במהלך הספר ישנם קטעים נרחבים הנפתחים באמירות המכלילות:  "ישנם בתים" וישנם נשים".

קול התבונה המלווה את המספרת לכל אורך הספר הוא קולו של המאהב הזקן המרותק לביתו. בין השאר נשאר חרות בזיכרונה המשפט:  "מה שחשוב זה לא המילה כי אם הצל שלה".  בסיום הספר, בנקודת ההווה, לאחר גירושיה השלישיים והחלטה למכור את ביתה,  הוא מנחם אותה ב: "לפחות יש לך סיפור". אלא שספרה זה של זמיר, לא נושא עמו כל 'צל', וסיפורי הבעלים הקודמים מבזבזים עצמם לדעת. לקורא/ת התרה אחר 'סיפור', מתבהר, בשלב מוקדם של הקריאה,  שפשוט  - אין סיפור.