"היה רע לתפארת" – על שאהבה נפשי מאת גיל הראבן

                                                                           

"אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת,/ רק אותה אהבה עניה וסוררת,…יהיה כך, כך יהיה אות באות" (פן,תשמ"ה;122)  כך כתב המשורר אלכסנדר פן, וכך חוזרת ומצטטת גיבורת הרומן תוך הענות-התנגדות מתעתעת למשמעותן האוקסימרונית של מילים אלה, לתקפותן כלפי חייה, ולתכנים האידיאולוגיים המשתמעים מהן: "רע לתפארת. את המילים אלה אני דווקא מבינה. הן זוחלות לי מעצם הזנב עד למפרקת, זוחלות בניגוד גמור לדעתי האומרת שרע לא יכול להיות לתפארת, ושכל הרומנטיקה המחורבנת הזאת היא ביסודה מזימה נגד המין הנשי" (שם;11).

זמר נוגה

עלילת החניכה הנשית כפי שהיא ניכרת בסיפורים מן הספרות העברית החדשה המעמידים במרכזם את תהליך התבגרותן של נערות צעירות חומקת ממאפייני ז'אנר סיפור החניכה הbildungsroman   המובהק, (לוי,1997;129-168). ומעמידה ז'אנר בעל מאפיינים ייחודים ומובהקים לו.

הללויה קרירה ושבירה

 על "ארבעה בתים וגעגוע" מאת אשכול נבו

ספרו החדש של אשכול נבו מבקש ללכת בגדולות ולתאר את ההוויה הישראלית העכשווית על ריבוי פניה ומערכות היחסים שבה   דרך שלושה  מושגים המופיעים בכותרותיו השונות בעברית ובאנגלית : "בית" "געגוע" ו"פעפוע".  'בית' ו'געגוע' הם מושגים מגדירי-זהות,  במישור האישי, הזוגי והקולקטיבי, בעולם  כאוטי פוסט-מודרני  שמגדירי הזהות הקודמים ששלטו בו היטשטשו והתפוגגו. ה'בית' שבספרות המודרנית ייצג את המרחב האחד, הקבוע, המבוצר  הנתון לבעלות  משפחתית ברורה ומוסכמת  והעובר בירושה מדור לדור,  מוצג כאן כמרחב רב פנים וייצוגים, כמתחלף ומוחלף  על ידי דיירים שונים, כמושא למריבה  של בעלויות שונות  וכמפולש ל'אחרים'.  

"איכה אשמור חסדו הפתאומי?"

על הנה אני מתחילה ספרה החדש של יהודית קציר.

"איכה אשמור חסדו הפתאומי?" שואלת הדוברת בשירה של לאה גולדברג: חמסין של ניסן,  המצוטט פעמיים בספרה האחרון של קציר, וזו גם שאלה-ארספואטית מהותית שיצירתה של יהודית קציר, החל מסיפורה הראשון דיסניאל ,  וכלה בספרה האחרון, עד כה הנה אני מתחילה,  עוסקת בה ומנסה להשיב עליה. בחלק ניכר מיציר

תה,  מתבוננת יהודית קציר במבט רטרוספקטיבי לאחור,  לתקופת הילדות והנערות, ומבקשת לחלץ ממה שעשוי להראות כ'יום ללא תמורה', את 'חסדו הפתאומי', ולשמרו על-ידי כתיבתו.  קציר  מספרת את היומיומי, חסר-התמורה והשגור תוך הפלאתם והטענתם ביופי, חושניות, צבעוניות  וחיוניות: "ורק לשמש ריח של יסמין,/ ורק לאבן קול של לב פועם./ ורק לערב צבע של תפוז/ ורק לחול שפתיים מנשקות" (גולדברג, תשי"ט; קציר, 2003, 52) .

"אלף שקיות הפנטוז שלי" – על "ד"ש מנעורייך" מאת גפי אמיר

סוד קסמו של קובץ הסיפורים החדש של גפי אמיר הוא בשילוב המתעתע בין הייאוש- הנשי של "בתשלושימית יסודית" (שם;25)  "מסריחה מרווקות" (שם;55) לבין אווירת הקרנבליות כפי שהיא ניכרת בשפתה של המספרת בסיפורים ובקורות חייה כפי שהן באות לביטוי בפרידות/ התקשרויות/ פרידות  מן הגבר המאווה וחוזר חלילה.

"ישוב טלה לחיק האם"

על ספרה החדש של יעל נאמן "היינו העתיד"

ייחודו ורישומו העיקרי של הספר "היינו העתיד" מאת יעל נאמן מעוצב על ידי הבחירה בסוג מסוים של קול מספר, גוף ראשון רבים, ובהפעלתו העקבית והממושכת לאורך כל הרומן.  זהו קולם המשותף, הקבוצתי, של ילדי קבוצת "נרקיס" ילידי שנת 1960 בקיבוץ יחיעם, בני זקונים להוריהם,  ילידי הונגריה, פליטי  מלחמת העולם השנייה. על דיבור זה בגוף-ראשון-רבים כמאפיין עיקרי  של ילדי הקיבוץ מעידים הדוברים  על עצמם: "דיברנו ברבים. כך נולדנו, כך גדלנו מבית החולים ועד עולם."   גוף ראשון רבים זה מספר בקול שוטף, עולה על גדותיו,  בריבוי פרטים, אפיזודות ודמויות משנה את סיפור ילדותם ונעוריהם של בני הקיבוץ.

במו עיניו – פרקי יחיא

על "אחי הצעיר יהודה" מתוך הספר יתומים – סמי ברדוגו

הלידה של יחיא,  הצבר הראשון במשפחתו,  באה לו מאמו  ז'ולי, בתה של יקוטה, ומאביו מרדוש. יחיא הוא אחיהם הצעיר של דינה ושיקו, גר במקום השונה מאד מהעיר הגדולה וממתין, בעל-כורחו, לגיוסו הקרב. אישיותו של יחיא  מתעצבת תוך היטלטלות בין 'שפת האב', 'שפת האם' ו'שפת האח'.