"אלף שקיות הפנטוז שלי" – על "ד"ש מנעורייך" מאת גפי אמיר

סוד קסמו של קובץ הסיפורים החדש של גפי אמיר הוא בשילוב המתעתע בין הייאוש- הנשי של "בתשלושימית יסודית" (שם;25)  "מסריחה מרווקות" (שם;55) לבין אווירת הקרנבליות כפי שהיא ניכרת בשפתה של המספרת בסיפורים ובקורות חייה כפי שהן באות לביטוי בפרידות/ התקשרויות/ פרידות  מן הגבר המאווה וחוזר חלילה.

במרכזם של אחד-עשר סיפורי הקובץ אחת-עשרה דמויות נשים שגילן, שמותיהן, דרכי הסיפר שלהן, מאפייניהן, מצוקתן ומושאי ערגתן הדומים מאפשרים לראות בהן דמות נשית אחת בהתגוונויות קלות. שמות הגיבורות חוזרים ונשנים במהלך הקובץ תוך התייחסות לדמויות נשיות שונות: כך למשל נטע/ נטי גיבורת הסיפור הפותח "שתהיי לי בריאה" היא גם גיבורת הסיפור הרביעי "צחוק הגורל" והיא גם "חברה שלי, שהייתה גם שכנה קומה מעלי… נטע" בסיפור "אחת-אפס לבריאות הנפש", ואחת העובדות במשרדי 'מעוף את צרור הפקות וקידום מכירות' (שם;122) בסיפור "מזל"; כך גם השם "תמי" מיוחס לדמויות נשיות רבות: תמי היא "חברה שלי, תמי" בסיפורים "אלוהים 90210", ו"לא אומרים איכס", והיא גם דמות-המספרת בסיפורים "אחת-אפס לבריאות הנפש", ו"מה אתה סח". שירה היא גיבורת הסיפורים "דור הג'ינס שותה קווינס" ו"לא אומרים איכס", וגם זו "שהייתה פעם החברה הכי טובה... בעולם" (שם;138) בסיפור 'ד"ש מנעורייך". באופן דומה חוזרים ונשנים גם השמות  מיכל, יונתן עוזי גיל, רוני ונוספים לגבי דמויות שונות בסיפורים השונים. חזרות רבות אלה ודומות להן, כמו גם מספור הסיפורים ברצף  בדף התוכן, מעמעמות את גבולותיו ותיחומו של הסיפור הבודד ובונות  ז'אנר ייחודי של מחזור-סיפורים או רומן-בסיפורים.

 קריאת הסיפורים ברצף תוך טשטוש גבולותיהם מאפשרת הבניית עלילתם הכרונולוגית על שלושת שלביה: הפרידה מההורים, סיפורי הרווקות וסיפורי הנישואים על כפל פניהם. כך מספר הסיפור הפותח "שתהיי לי בריאה" את חוויית הפרידה מההורים וממערכת הערכים שלהם. מספרת הסיפור חוזרת לבית הוריה כדי לשבת שבעה בעקבות מות אימה ותוך הסתגרותה ב"מה שהיה לפני אולי מליון שנים חדר הילדות הפרהיסטורי שלי… " (שם;10) היא משחזרת את דמות האם על מערכת ערכיה השמרניים כשהמכריע בהם הוא הערצת בעלה תוך נאמנות מוחלטת למערכת ערכיו, דבר הניכר בטיפול מסור ואוהב בכל צרכיו, בהנכחת אישיותה דרך הטיפול בביתה ובבעלה, כמו גם בהסתפקות העקרונית במועט מוכר וישן.  האם מייצגת את ערכי עולם האתמול כפי שהם ניכרים בשמה – "שרה", בתמרוקיה: "קרם ידיים 'פנג'ל'… קצף אמבטיה 'בת אורן' ובקבוק בושם ישן מצהיב, של 'צ'ארלי'" (שם;19),  בחפצים שהיא מורישה לביתה: "איזה ירושה להשאיר לבאים אחרייך… סל סריגה, תבנית עוגה… ומשקפי ראייה משומשים" (שם;19) , ובכל הכרוך בסצנת היציאה לבית הקפה: "היא שאלה אם בית הקפה כשר. אמרתי לה, 'אוף אימא'" (שם;14), בהתנהלותה המגושמת העקרת-בתית בו, ובהמרתה השגויה של שמו מ'קפולסקי' כמטונימי לתרבות הקניונים הפוסט מודרנית  ל'ויטמן' המטונימי לתרבות הפנאי של פעם. הבת שבצעירותה הייתה עוינת למערכת הערכים המיושנת המגולמת בדמות האם, בבגרותה ועם מות האם היא חסרה אותה ומקוננת על מותה: "הם באו לנחם… אבל אני, אין לי נחמה, אני. כל מה שאני רוצה זה לאימא שלי" (שם;19).

בסיפור השני בקובץ "אלוהים 90210" (שפורסם לראשונה בעיבוד שונה לחלוטין בשם "טחול של נמרים", אמיר, 1999)  מבקשת המספרת לשמר את ערכי עולם ההורים דבר הניכר בין השאר בהעתקת שמה המיושן של האם "שרה" מהספור הקודם, אליה עצמה, שם הבולט בישנותו ובזקנתו הן בפני עצמו והן בהשוואתו לשמות בני גילה האחרים של המספרת בסיפור: תמי, טלי, אורלי, ירדנה ובעיקר, לשמות החדשים המודרניים של נציגיו המטונימיים של עולם המחר: "שירהאז. המנהל האקזוטי שלי" (שם;24). והתינוקת שזה עתה נולדה בעלת שני השמות המטונימיים להיטלטלותה הפרועה של התרבות הישראלית  בין חדשנות-יתר נטולת כל שורשים ישראליים לבין הכמיהה לישראליות המקראית: "סאשה… סאשה'לה, מתוקה שלי… ליתר ביטחון נתנו לה גם שם בעברית… קטורה, זו הייתה אשתו השלישית של אברהם ואומרים שזה בעצם השם השני של הגר, אחרי שהיא חזרה מהמדבר" (שם;34). שרה, מספרת הסיפור מיטלטלת לכל אורכו בין שני דגמי-חיים מנוגדים כפי שהיא עצמה מעידה על כך בנוסחים השונים -המשמרים אותה תימה - של  הסיפורים: "לפעמים זה בלגן להיות גם יאפית וגם, נו, יהו-דיה, במיוחד כשתוך כדי אני מנסה להתאהב וגם לעשות קריירה." (אמיר, 1999;51), ובנוסח השני של הספור: "לפעמים זו מטלה מסובכת להיות בחורה סימפטית וגם – נו, יהודייה. יהודייה – נשמע כל כך חסר שיק שהוא נתקע בגרון. לגמרי מחוץ לבון טון…" (אמיר, 2001;23).

בהתנהלותה החיצונית והיומיומית  שרה שייכת לתרבות הישראלית החדשה התל-אביבית-שינקינאית, יאפית, חילונית-לתאבון והדוניסטית הניכרת באופן מטונימי מוקצן באישיותו המותגית-פרודית של "שירהאז, המנהל האקזוטי.. שהוא אופנתי מכדי לשים אלי לב… שיא העדכון. הופעת קלווין קליין. נעלי גוצ'י, עם טישרטים מהוהים של גאפ" (שם;24-7). ומצד אחר, היא מרגישה מחויבת לערכי עולם ההורים. היטלטלות זו ניכרת בכל רמות הסיפור כך למשל במוטיב האוכל (המפותח במיוחד בסיפור המקורי "טחול של נמרים"(אמיר, 1999)) המעמת בין 'חטיף הרשי' ל'קציצות עם פירה'  המשמש מטפורה לאלטרנטיביות קיומיות מנוגדות אלו: "אני תמיד משקיעה המון מאמץ להישמע קלילה וטעימה. יש לי דימוי עצמי של חטיף הרשי, למרות שאני הרבה יותר קציצות עם פירה" (שם;52);  ובמיוחד הוא ניכר  ביחסה של שרה לערך המרכזי של האתוס הישראלי הקודם – השואה: בעוד שבחברה המקיפה אותה זה "לגמרי מחוץ לבון-טון" ליחס משמעות ליום זה ולעצור את דהרת החיים בעמידת דום בצפירה או באי-קביעת: "דייט ביום השואה" (שם;27), הרי ששרה מרגישה צורך נפשי להיענות ולהתפנות ליום זה ולמשמעויותיו: "איך אפשר להסביר דבר כזה? מותק, אני מתייחדת היום עם זכר ששת המיליונים?… ביום השואה שעבר הייתי היחידה שממש עמדה דום בצפירה מכל המשרד. אנשים המשיכו לרכון על המחשבים שלהם ולשתות קפה מכוסות קלקר" (שם;27). הפתרון האבסורדי שמוצאת שרה להיטלטלות קונפליקטואלית זו בין האתוס של עולם ההורים אליו היא מחויבת נפשית לבין האתוס העכשווי הפוסט מודרניסטי אליו היא מחויבת חברתית והתנהגותית הוא עמידת דום בשירותים תוך התייחדותה שם עם מתי משפחתה בשואה, אלא שגם התייחדות זו מופרעת על-ידי נציגו המובהק של האתוס העכשווי: "קמתי, יישרתי את החצאית שלי בהבעה קורקטית ונסתי לשירותים לעמוד דום. לעמוד ממש ליד האסלה זה נראה שיא הזלזול. עמדתי ליד הכיור, מפנה אליו את גבי ומתמקדת במתקן הייבוש. מנסה לחשוב על סבתא, ואימא שלה. ואחותה. הם רצחו את כולן. אימא שלי נסעה לשם לפני כמה שנים, היא עדיין יכלה לראות את כתמי הדם על הקיר. אני מרכינה ראש. באמצע הצפירה שירהאז פתח את הדלת בסערה. 'היי, שרה, מתו'שה?" (שם;27). בסימן האבסורד והפיתרון המבטל עצמו עומד גם ה"דייט ביום השואה",  כאשר אורי מגיע לביתה בדיוק בצפירה: "או, מרד', הוא גונח. זה נחשב בעיניו ממש לא קול דיו לעמוד דום בצפירה" (שם;28),  שרה בטון מקוטע ומתנצל מבקשת: "אני רוצה, אכפת לך? ממש חשוב לי לעמוד דום. בסדר? אתה לא חייב אם אתה לא רוצה, אני מקווה שלא אכפת לך… ליתר בטחון אורי עמד, אבל רקע ברגל לפי לחן טראנס פנימי. או משהו" (שם;28), לאחר מכן ה"דייט" מאבד את "דייטיותו"  ואורי אומר: "פשוט לא הבנתי שאת בעניין השואה, זתומרת… אני חושב שאני אזוז" (שם;29); לאחר שני סיפורים פותחים אלו מופיע הגוף המרכזי של הסיפורים – סיפורי הרווקות העומדים בסימן הייאוש-הנשי, ובסיום הקובץ שני סיפורי הנישואים המציגים אופציה זו על כפל פניה: הספור "מה אתה סח" המספר על הרעיעות, הרוע, הניכור והזיוף שבחיי הנישואים וכדי להעצים טיעונו מדגים מאפיינים אלו על מספר זוגות נישואים, והסיפור המסיים הנושא את שם הקובץ 'ד"ש מנעורייך" המסתיים בסימן הקבלה, הפשרה וההכלה של אופציית הנישואים: "היא מחייכת. הוא מתקרב לצוואר שלה, הם מתחילים מחדש, היא חושבת בלב, זה בסדר גמור, … זה לא כמו שזה היה, זה אחרת, אבל נעים" (שם;190)

התמה המשותפת לכל סיפורי הקובץ כמו גם המצב הקיומי הבסיסי איתו מתמודדות כל דמויות הנשים היא ההיטלטלות בין הייאוש-הנשי, גורמיו ודרכי התמודדותן איתו לאווירת הקרנבל המתזזת בסיפורים. ההנמקות לייאוש הקיומי והעקרוני של גיבורות/גיבורת הסיפורים הנן רבות ושונות: במרכז הסיפורים  אישה צעירה בין גיל שלושים לארבעים חיה ועובדת בעולם מהוייטק מסטורט-אפ, ממוחשב ומנוכר: "מוזוליאום ההי-טק בו 'מעוף את צרור' שכרו קומה המשקיפה לים התיכון… כולנו מצופים בכוכי פרספקס זעירים בשיטת הקבורה העתידנית" (שם;24), בין אנשים ש"גוססים מרוב אמביציה" (שם), ומוקפת בחפצים חד-פעמיים כמו "ספלי קלקר מתמחזרים" (שם;30)  והיא בעלת "ערכה לנטרול אספקטים אנושיים… המונה כרגע גלריית מכלי גז לטיהור אויר, מניעת זיעה, טיהור הפה וייבוש ריריות האף נגד נזלת אלרגית." כל אלה הם "חוסמי אספקטים אנושיים" (שם) שהיא כמו-גם חבריה למשרד מרבים לעשות בהם שימוש.

המאפיין העיקרי של גיבורה נשית זו הוא בדידותה הקיומית וכיסופיה הנואשים לקשר עם גבר אהוב ולמשמעות בחייה. בחברותיה הרבות ישנו פוטנציאל לעימעום בדידותה אך הן מתוארות כבוגדניות, בלתי זמינות, מרוכזות באופן נרקסיסטי בעצמן, וחסרות-מענה לפצעי הנפש של גיבורת הסיפורים, אביה של המספרת נעדר לחלוטין מהסיפורים (מלבד הופעה מעוטת-פרטים, דהויה, ומטושטשת בסיפור הראשון)  ואמה של המספרת, המוזכרת במספר סיפורים מופיעה תמיד בזמן ובמקום שאינם מתאימים. עיקר האנרגיה הנפשית של דמות הגיבורה-הרווקה סובבת סביב הגברים שבחייה: "היה לי אז בחור אחד ששכבתי אתו ולא אהבתי אותו, ובחור אחד ששכבתי אתו ואהבתי אתו" (שם;12-3), העומדים בסימן ההתחלפות והנטישה: "ובדיוק אז החבר שלי, רוני, גומר איתי….אנחנו מחליטים, כמו שרוני מגדיר את זה בטוב טעם 'ללכת כל אחד לדרך חדשה ולבדוק אפשרויות חדשות' ובאמת רוני הולך לדרך חדשה ובודק מלא אפשרויות בלונדיניות ויותר יפות ונחמדות ונעימות וצעירות ממני, ואני גם מתכוונת, רק שאני הולכת ברוורס ומסה לחזור לאקסים שלי…" (שם;84). וגם: "גיל הודיע לי בכובד ראש ובהתחשבות מרבית שיחסינו הסתיימו" (שם;53); וגם:  "חורף מתחלף באביב ואביב בקיץ… עוד שלושה בחורים עוזבים אותי." (שם;87),  וגם: "החברות שלי עם יונתן מתפרקת" (שם;95); וגם "אלדד גמר איתי" (שם;110); ו"רוני ואני נפרדנו לניסיון. רוני הלך עם הפנים לעתיד וניסה להכיר בחורות חדשות, ואני גם התכוונתי לעשות אותו דבר, אבל התבלבלתי וניסיתי לחזור אליו" (שם;118) ועוד ועוד.

 סיבה נוספת לייאוש-הנשי כפי שהוא ניכר בסיפורים נעוצה בפער בין נפלאותו הדולקת, הפורחת האנרגטית ומלאת התשוקות של העבר לבין שיממונו המפוכח, העייף המיואש ומרובה הפשרות של ההווה, תמה שניכרת בסיפורים רבים והיא לב ליבו של הסיפור "תושב סוזי המגניבה" כמו גם הנמקת כותרתו: בעקבות מפגש מחודש של המספרת אורנה עם מאיר שותפה לפנטזיות נעוריהם המתרחקים היא משווה בין עברה: "דלקתי בימים ההם כמו מגדל עזריאלי במילניום… מהשנייה שהייתי פותחת עיניים בבוקר, כל האורות שלי היו מהבהבים… גססתי מרוב תשוקה לבוא על הגורל שלי. מוזיקת הרקע של חיי השתוללה במאה דציבלים שלא יכולתי להנמיך… אני שכבתי כל דקה עם גבר אחר…" (שם;38)  לבין ההווה: " התחלתי להנמיך את עצמי… בערבים ראיתי ערוץ שלוש… בקושי זכרתי את התופים שהדהדו בי פעם. חיי מלאו פשרות כמו גבינה מחוררת." (שם;39); פער הניכר גם בהחלפת שמה של הגיבורה מ'אורנה'  הסתמי והשומם ל'סוזי' גדוש-החלומות הפוטנציאליים: "כשהיינו בני עשרים ומתלהבימים כאלה, חשבתי שאורנה זה שם לא בעניין לסופר סטארית, שיניתי את השם שלי לסוזי… את כל החלומות שלי שמתי בסוזי הזה. היום זה נראה כל כך נואל…" (שם;41). דרך העיצוב המרכזית בסיפור זה הבונה את תחושת ההחמצה והמנמקת את תמת הייאוש-הנשי היא האנאלוגיה הן בין הזמנים השונים בחיי הדמות המספרת, אך גם בין גיבורי הסיפור, בעוד אורנה גיבורת הסיפור מנמיכה עצמה, מתפכחת, מרגישה 'עייפה-מתה' (שם;40), 'מחוקה מהחיים… מיואשת… לחוצה להתחתן…  ומאבדת את כל ההטרפה שהייתה עלייך" (שם;47), הרי מאיר, בן-גילה נשאר 'מתודלק ומתולהב" (שם;44) דבר הניכר בעיסוקו כסטנדאפיסט במועדונים,  בהקמת 'אגודת מופעי הבמה', בהפגנת היחיד הדמיונית שהוא עורך ובה הוא מחזיק שלט דמיוני ואומר בקצב: "תו-חזר סוזי המגניבה, תוח-זר סוזי המגניבה" (שם;41), ובכך שהוא אינו מוותר על חלומותיו ו"הולך עם מה שאני מרגיש" (שם;46).

הנמקה נוספת לייאוש-הנשי קשורה באקלים החברתי פוליטי ישראלי, כך מסבירה תמי גיבורת הסיפור 'מה אתה סח'  את סיבת ייאושה והנמקת החלטתה הבלתי-פופולארית בעיני חבריה ובעלה שתעלה לה גם במחיר נישואיה להצביע לש"ס בניגוד ל'בון טון' המקובל בחברתה: "כי המדינה נורא מגעילה אותי, בגלל זה…אני נגעלת. אשכרה, אני הולכת ברחוב, נגעלת… כי מגעיל אותי שהמדינה נוגעת בי… " (שם;151-2). פירוט והמחשה של אקלים גס ואלים זה של החברה הישראלית בשנות האלפיים מופיע בסיפור 'יום הכיף של אשת הקריירה' בו נאלצת חנה, רווקה כבת ארבעים שהחניקה את אישיותה ליעילות מקצועיות ופרקטיות כנדרש במקום עבודתה, לקחת יום חופש מעבודתה ומתעמתת עם גילוייה האלימים של החברה בדמות השכן המנוכר המסרב להשיב לברכת 'בוקר הטוב' שהיא מפנה אליו,  נהג המונית שאינו עובד על פי הכללים המחייבים אותו והנפרד ממנה במילים 'תזדייני, יא שרמוטה'  (שם;163), חברתה הטובה-לשעבר טלי שנישאה והולידה ילדים ואינה פנויה עוד עבורה, השוער המשועמם בפתח הקניון, כמו גם תכולתו של הקניון: "חנויות מוארות, האורות המנצנצים… ערמות של ילדים שדהרו לעברה… צווחים…… מערכת כריזה… קריינות משלהבת" (שם;169), המוכרת גסת הרוח, השיווק הטלפוני האלים, קולות הרחוב "סירנה יללה ברחוב. מקדחה פעלה. תינוק בכה. אישה צעקה בחוץ, "ותעיף את הדברים שלך מכאן לפני שאני קוראת למשטרה" (שם;172), וכפי שהיא מסכמת בשיחה החטופה עם חברתה: "כל פעם שאני יוצאת מהבית, המדינה הזאת מתנפלת עלי… כאילו הם כולם תוקפים אותך פה. את רק יוצאת מהדלת וזה כמו בוסניה… כולם כל כך… אלימים וגסי רוח, וערמות של רשעות וזדון אורבות לך בכל פינה…" (שם;167).

הנמקה נוספת לייאוש הנשי שגילוייה והקשרה רחבים עוד יותר הנם האופן בו נקלטים בתודעת האישה הצעירה הנורמות הרגשיות של ה'דור' ההתנהגות הנצפית בעקבותיהן והצורך העז שלה להתאים עצמה לתכתיבים אלו. כך למשל קולטת הדמות הנשית את נורמת ה'סטירליות הרגשית' (שם;33) שמבטאה המובהק הוא 'שירהאז… אלוף הארץ בריסון רגשות… רגשנות וסנטימנטליות נורא מלחיצות אותו" (" (שם;24-7); כך גם בעודה מעכלת את הודעתו של גיל 'שיחסינו הסתיימו' (שם;53) ו'מושכת את הדמעות חזרה לעיניים' חושבת לעצמה גיבורת הסיפור: "מכל הדברים שהפוסט מודרניזם מצטט: ג'סטות רומנטיות, ללכת מחובקים ברחוב… כל הדברים שאסורים באיסור חמור לבני דורי באשמת עודף רגשנות ותופסים רק ציטוט, כהפוכה של הפוכה, דמעות בפומבי נשארו אסורות באיסור מוחלט." (שם;57). גיבורת הסיפורים המיטלטלת בין כיסופיה למימוש הערגה הרומנטית לבין הנטישות החוזרות ונשנות של גברי העיר הצעירים מתקשה לעמוד במטלה זו של איפוק רגשי: "לפעמים אני לא מסתדרת עם הדור שלי" (שם;28); וגם: זה נחשב כל-כך אנכרוניסטי להפגין את הרגשות שלך, את אמורה פשוט לרסן אותם רוב הזמן… לבי דפק במהירות, כאילו אנחנו עדיין בשנות השבעים או משהו…" (שם;33). וגם: "אני נערת שנות התשעים. בדור הזה הבכי הוא כלימה וכל זה. החזקתי מעמד בערך חמש דקות…" (שם;57); ברוח זו עומדים גם ניסיונות העידוד הרציונאליים-מאולצים של תמי חברתה הטובה של המספרת שזה עתה עומדת להינשא וטורחת לבטל את משמעותם של נישואיה מול בדידותה ועיצבונה של חברתה הרווקה 'שהחברות שלה עם יונתן מתפרקת" (שם;95): "כל הזוגיות הזו. מי שם על זה בכלל, אנחנו חיים במאה העשרים ואחת, לא? אנחנו אנשים נאורים. אנחנו בחורות חזקות. יש לנו עבודה וחיים והכול. למי בעצם משנה אם את נשואה או לא. מה זה, ימי הביניים פה? האמת, יותר כיף לחיות לבד" (שם;97) ;

הנמקות אלו ורבות נוספות מיתרגמות לתחושת ייאוש-נשי חשופה גלויה ורצופה כפי שהיא נוכחת בכל הסיפורים: "אני נעשית לא-אישה, לא קיימת… זה נעשה באופנה להיות ורק אני אינני" (שם;84); וגם: "נעשיתי יותר פגיעה… נעשיתי יותר מחוררת, והמציאות לחצה לי כמו חולצה שקטנה עלי בשני מספרים" (שם;83); וגם: "זה בגלל שהרגשתי שנים כל כך לא קיימת. לגמרי נפקדת. לא נוכחת…  הייתי סתם מין בחורה סטנדרטית, אלמונית… לא יפה מידי, לא חכמה מידי. לא מטביעה חותם. רציתי כל כך הרבה ונשארתי סתם", (שם;91), וגם: "ואני סתם בחורה קצת מבוגרת מדי, וקצת שמנה מדי וקצת רגילה…. " (שם;92); וגם: "זה גרם לי להתמלא מרירות וקנאה, ממש לא היה בתוכניות שלי להישאר הרווקה האחרונה בעולם…" (שם;96) ועוד.

הופעותיו הרבות של הטלפון על ריבוי פניו ותפקודיו בונים אותו כמוטיב מרכזי בקובץ וכסמל  לייאוש הנשי, לצורך הנשי האנוש להיות בקשר, למשאלה הנשית התמידית לחידוש הקשר שנותק על-ידי הגבר, לקשרים החברתיים על מגבלותיהם, למרכזיותו של הגבר האהוב מול שוליותה מקומה של האם בתודעתה של הגיבורה הנשית ולעולם הטכנולוגי על ריבוי המצאותיו כמו גם בוגדנותו המקיף ומבצר את הייאוש הנשי: "ניסית לטלפן אליו? – זהו, בדיוק נגמרה לי הסוללה. יצאתי קודם לציבורי, ועד שמצאתי איזה טלכארד הנייד שלו אפילו לא היה זמין" (שם;89).

המענה לתחושת ייאוש אינטנסיבית וחשופה זו הוא שפע קרנאבלי יצירתי, צבעוני אך חסר כל משמעות של פתרונות שאינם פותרים מאומה, כך למשל  מנסה הגיבורה להקל על מצוקתה ולרכוש את לב אהובה ע"י התקדשות לדגמי יופי נשיים-אופנתיים-מסחריים: "המקדשים שלי הם מרכזי קניות ממוזגים ומועדוני כושר בהם, עטופה בלייקרה וכמעט נטולת השראה, אני מתאמצת להצר את ההיקפים שלי" (שם;29) "לקנות טריליון חולצות בטן בזארה, להירשם לחוג כושר ולהשתזף" (שם;24); ובסיפור אחר: "להאריך את שרירי הירכיים, שמעתי שזה לוהט עכשיו.. צבעתי לבלונדש…" (שם;124),  פתרונות נוספים שהכזיבו: "ניסיתי ללכת פעם עם אבן אנרגטית, אבל היא לא עבדה. עשיתי קצת יוגה, אבל לא יצא מזה שום דבר. קראו לי בטארוט, אבל זה היה מבהיל מידי. מילאתי לוטו, ולא זכיתי בכלום" (שם;36); פתרון מכזיב נוסף הוא הפניה לפסיכולוג כפי שהיא ניכרת בכמה סיפורים ובמיוחד בסיפור  "אחת אפס לבריאות הנפש" שלאחר תקופת טיפול ארוכה היא מחליטה לעוזבו לאחר שהיא רואה אותו "רוקד בערב גייז באלנבי" (שם;79); פתרון משלה נוסף הוא עולם הפנטזיות שתכניו העיקריים הם שיבת החבר שעזב, חתונה ותינוק: "אהבתי את אלדד, החבר הקודם שלי. עדיין פנטזתי שהוא יחזור אלי, למרות שזה היה פנטוז קצת חסר שחר בהתחשב בעובדה שהוא נשוי כבר שנתיים ויש לו תינוק. רציתי שהוא יחזור אלי, יכרע על בירכיו ויבקש אותי להתחתן איתו" (שם;104) וגם: "אני גם רוצה ללכת לחפש אולם וללכת לטעימות ולבחור מפיות ושמלה ולהתלבט איפה לעשות את התסרוקת, ושיהיה לי גם כן תינוק ושאני אלך לחפש לו חליפות ב'שילב" (שם;105); פתרון אפשרי נוסף הנובע מתוך מצוקת הקיום הוא חיפוש אחר אלוהים: "כבר שנה אני מחפשת איזה אל. אפילו לא בשביל הנסים, רק להשראה" (שם;24), וגם: "אני מחפשת אלוהים. אני מחפשת מעט תובנות בכל זה" (שם;36);

כאבם של הייאוש הנשי ופתרונותיו הכוזבים מתעמעם והופך פניו  על-ידי היסוד הקרנבלי הדומיננטי בספר. הז'אנר הרציני-מצחיק (אליו ניתן לשייך ספר זה) הוא תוצאת ההשפעה המחדשת של תחושת- העולם הקרנבלית. (באחטין,1978;111) שלושת מאפייניו של ז'אנר זה הולמים קובץ סיפורים זה: ההתמקדות בהווה החי השוטף תוך תיאור הקשר הבלתי אמצעי והפמיליארי עם אנשים חיים שבתקופת ההווה; אי-התבססותו על המסורת אלא על הניסיון וההמצאה החופשית, ו"ריבוי סגנונות ורב-קוליות… כל הז'אנרים הללו דוחים את אחדות הסגנון של האפוס, הטרגדיה, הרטוריקה הגבוהה, הליריקה. אופיינית להם רב-סגנוניות הסיפור, עירוב הנשגב והשפל, הרציני והמצחיק" (שם)". ואכן זמנם של סיפורי הקובץ הוא ההווה השוטף תוך התמקדות בתיאור הקשר עם אנשיו, חלק ניכר מהסיפורים מתארים יום אחד בחיי גיבורתן, ההתנערות  מהמסורת וההתבססות על הניסיון וההמצאה ניכרת בחיי הדמויות ובעיקר בולט בקובץ הרב סגנוניות ועירוב הניגודים. כך למשל מערבת אמיר משלבי שפה שונים כמו סלנג ("אני מבריזה לך" "בשביל לכסות את התחת שלי" "מנקנק"  "מבואסת" "מפדחת" "פוסטמה" מבסוטית" "שיא הסבבה שלי") שפה גבוהה במופגן ("חגה על הדשא… התפארה… טופפה.. העוולות שאונו לה… נימוח… מכרכמת… מקרטעת), מילים אנגליות בכיתוב עברי ("שור, מה, היה לך ספק בזה… זה לא קול לרקוד… נורא ווירד… גוד… שופינג… סטייל… גרלס… בלייינד דייטס, גאט טו גו… מותק, טל מי אבאוט איט… בסדר, פיין… זה יוניק…)  צירוף והמצאת מילים ("לגלגלע… דיבור פסיכולוגיסטי מבינולוגי… ערמות של נימוסיסים… ההפגנותים… מבוגדים… צפונדיזנגוף… בקרובאצלך… מתודלק ומתולהב… זה הסימן שזמננותם…)  ודימויים ומטפורות שעומדים גם הם בסימן התעשייתי והמנוכר: "דלקתי בימים ההם כמו מגדל עזריאלי במילניום" (שם;38), "מוסיקת הרקע של חיי השתוללה בכאלו דציבלים שלא יכולתי להנמיך" ועוד.
בקובץ סיפורים זה נענית גפי אמיר למגמות פוסט מודרניות בספרות העברית כפי שהן נסקרות ומתוארות בכתביהם של חוקרי ספרות שונים. כך למשל כותב דוד גורביץ במאמרו "מגמות מודרניות ופוסט מודרניות בספרות הישראלית: "סיפורת חדשה, שונה מאד מקודמתה, צצה ועולה ומבקשת את תשומת לבנו… קול אחר עולה באוזנינו: רחוק מן ההתנזרות והמינימליזם המודרניסטי, רחוק מן הרצינות הפוריטנית שלו, הוא מגלה לנו אפשרויות חדשות של 'קלילות דעת' וקרנבליות חוגגת" (שם;245); חנן חבר במאמר הדן בפירוק וביזור בשנות השמונים והתשעים מציין שני מאפיינים של ספרות זו הרלוונטיים גם לכתיבתה של אמיר: "הנוכחות המסיבית של הספרות הפופולארית כחלק בלתי נפרד מן העשייה הספרותית הלגיטימית וה'גבוהה' (שם; 142) כמו גם התייחסות להיבט המרכזי של השפה: "לתמורות אלה התלוותה לשון כתיבה שנתפשה כ'לשון רזה' – בעלת אוצר מילים דל במתכוון, בסגנון דיבורי ובתחביר בסיסי ולעיתים גם מפורק – שגם תרמה לטשטוש הגבולות בין הכתיבה הספרותית לכתיבה העיתונאית… הגדרת הכתיבה הזאת כ'רזה' מסמנת עמדה של רזון רוחני ומראית עין של מחויבות פוליטית מועטת או עקיפה" (שם;144) ; להיבט מרכזי זה של השפה מתייחסים רבים נוספים: "הספרים האלה נכתבו בעברית שאין ה, לראשונה, דבר חוץ משימושיות, שפה שאיה עוד מסווה או השאלה או הצטעצעות, שהיא ממעטת בכפלי משמעות ובהדים לשוניים, בקיצור: שפה התבעת למעשיות ברוטאלית. ממנה והלאה אותה תחושת ניצחון ארכאית, שלוותה את הספקות העברית עד היום אותה השגיות לשמה שבעצם ההפגנה הסמנטית. עבריותו של הטקסט היא בשבילם נתון מובן מאליו." (ברנשטין, 94)  וגם טאוב במאמרו "שני סוגים של שפה רזה" מדבר על כך שבעקבות התערערות האמון בתפישת עולם מסודרת, בתמונת מציאות קוהרנטית ובקיומם של מבני עומק בוחרים הסופרים להשתמש ב'שפה הרזה' (שם142-3). המאפיינים שמציין אברהם בלבן במאמרו ובספרו בעלי השם הזהה: "גל אחר בסיפורת העברית" תקפים גם הם לגבי כתיבתה של אמיר: כך העלמות המספר הכל-יודע והמרתו במספר בגוף ראשון, תוך צמצום עד למינימום את סמכות המספר, כך ויתור על ראיית עולמן הפנימי של הדמויות כעולם מורכב וחידתי המהווה מוקד תיאורי מרכזי ומקור לניסיונות פירוש חוזרים ונשנים והמרתו בתיאור עולם פנימי אטום וחסר פשר ותיאור זהות הגיבור יותר על-ידי יחסי גומלין עם סביבתו מאשר על-ידי מתחים פנימיים של נפשו, האלוזיות אינן לקוחות עוד מטקסטים קודמים קנוניים אלא מהספרות הפופולארית (דוגמה מובהקת לכך היא שם ספרה הקודם של אמיר 'עד גיל 21 תגיע לירח' הלקוח מתוך עתידות של בזוקה, או הסיפור המופיע בו 'בית קטן בערבה' כשמה של סדרת טלוויזיה,  ובקובץ זה ציטוטים מתוך פזמונים פופולאריים; כך גם העלמות העלילה והמרתה במצבים אנושיים משתנים, גיבור שדמותו משורטטת במיעוט מאפיינים מגיב לסיטואציות מתחדשות;  הרציג בפרק 'פואטיקת הדלות' מתארת פואטיקה ש"עיקרה הצבעה על הקונקרטי, התמקדות בשטח קטן, במה שהעין רואה במבט חיצוני… העמדת פני השטח מבטאת בכל גרסותיה עמדה נפשית שמנשבות בה רוחות חדשות: לא עומק לא פרשנות, לא פנים" (שם;81) שקד ברלוביץ ואחרים מדברים על פריחת הקול הנשי בספרות שגפי אמיר בקולה מיוחד הנה חלק ממגמה זו 

מקורות

אמיר, גפי, 1999, "טחול של נמרים", בתוך אוטוטו – 28 סיפורים, זמורה-ביתן, עמ' 51-57.