אתר חדש - שלי - "מחשבות על ספרים"







רשימות, בעיקר, על ספרים חדשים שראו אור, וטקסטים ספרותיים אחרים.




אשמח לדעת אם קראתם, מצאתם עניין, וכמובן, אשמח ואשיב על כל תגובה




יום רביעי, 26 ביוני 2013

העצב אין לו סוף לאושר יש ויש


על אנשי פינות – אסתי ג. חיים

השיר  ה"עצב אין לו סוף, לאושר יש ויש", מופיע בפסקול הסרט אורפאו נגרו אליו לוקחת אסתר נייני את המספרת ואחיה לצפות, בהצגה יומית בקולנוע זיו בשכונת נווה-שאנן בחיפה. שורה שירית זו, שנצרבה בתודעת הבת-המספרת, מסכמת  את עלילת ספרה החדש של אסתי ג. חיים אנשי פינות. ל'עצב'  המתואר בספר אכן 'אין סוף' והוא  מלווה את הדמויות ברומן מאז טראומת השואה, והמשך בחייהם,  הצרובים באותה טראומה, במדינת ישראל הצעירה. ה'אושר' מפציע לזמן קצר עם הגעתה מהונגריה של אסתר נייני, האחות הצעירה של הסבתא,  לבית המשפחה החיפאית,   ומסתיים עם הסתלקותה ההכרחית. 'אושר' זה מתממש בגוף הילדה הקטנה, המספרת את הסיפור בגוף-ראשון,  כאשר היא מתכרבלת במיטה הארעית שהונחה לדודתה בחדר השינה שלה ושל אחיה כשגבה חש את בטנה הרכה של הדודה בעודה תמהה בינה לבין עצמה:  'אושר?' פנכת האושר מתמלאת, לזמן קצר, כאשר לוקחת הדודה את כל המשפחה לחוף הים השקט בחיפה.

ב'מעין הקדמה'  לספר, מציינת המספרת שסיפור מותם של אלה שלא שרדו בשואה חוזר ומסופר בדרכים שונות, והיא המספרת,  מבקשת בספרה זה לספר את עצב חייהם של אלה 'שהצליחו וניצלו' אך הפכו ל - אנשי פינות  חסרי כל נוכחות ומשמעות בחברה הישראלית של שנות השישים. בנוסף, מציינת  המספרת  את טענתם הפוטנציאלית של קוראיה ותגובתה שלה: "נדמה שנמאס מאיתנו. [...] נמאס משואה-שואה-שואה. אני מבינה. גם לי נמאס. אבל אין לאן לברוח השואה בתוכי."

סיפור ה'עצב שאין לו סוף', מסופר דרך שגרת חייה של משפחה חיפאית באמצע שנות השישים של המאה שעברה. בבית המשפחה חיות שש נפשות –  הורים, ניצולי שואה, שני ילדיהם שנולדו בארץ, והורי האם. ארבעת המבוגרים רדופים בטראומות העבר ותפקודם בהווה צרוב וכווי באימתן. עברה של האם מתואר במשפט קצר אחד: 'ילדה קטנה במחנה מאוטהאוזן' ודי בו כדי לנמק את התנהגותה הנסוגה בהווה. כך, היא איננה מסוגלת לתפקד כאם לשני ילדיה וכאשת איש,   היא סובלת מהתקפי זעם בלתי נשלטים, וכאשר היא מאיימת על בתה בסכין מטבח חדה,  היא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. בשובה  לביתה 'מוכת לתיום' היא נסוגה עוד יותר, ובנוכחות שני הוריה המתגוררים אתם בביתם, היא חוזרת לתפקד כילדה קטנה של אמה. היא מרבה לישון ובשעות הערות שלה,  היא אחראית על תיבול המאכלים שמבשלת אמה-סבתה של הילדים.

האב, ניצול שואה אף הוא, אינו מדבר על עברו, אך לעיתים הוא מזכיר את עבודת הפרך במחנה עבודה, חפירת תעלות בשלג הקפוא או אכילת פגר סוס.  הוא אינו מסוגל להתמודד עם מחלת הנפש של אשתו, ועם אם אשתו שהשתלטה על ביתו ומשפחתו. בהתאם לכך,  היא בורח ל'עבודה' ול'מילואים' שבחסותם הוא נפגש עם נשים אחרות. התנהגותו בבית כוחנית ואלימה,  מול התקפי השיגעון של אשתו הוא מגיב בשבירת הרהיטים בבית. הסב, פגוע שתי מלחמות עולם, יושב בכורסת הסלון בעיניים בוהות ומדי פעם פולט שברי סיפור ממלחמת העולם הראשונה בה נטל חלק. 

 

הבית מנוהל ביד רמה בידי הסבתא. היא מטפלת בבתה החולה, אחראית על הזנת המשפחה כולה וקובעת למשל שהבת הצעירה תלמד בבית ספר חרדי סמוך לבית המגורים למרות התנגדותו האידיאולוגית של האב. הסבתא אישה דתייה ושמרנית הנאלצת, בזקנתה, להתמודד עם שברי המשפחה שהולידה בתה  ורואה במזון  מענה ומרפא לכל בעיה, כפי שהדבר ניכר במנות הגדושות אותן היא מכינה ומגישה לבני המשפחה. השקפת עולמה מנוסחת במכתם הונגרי: 'מוסי נבטני, מוכרחים לצחוק'.  דמות הסבתא משוכפלת ומושלשת על ידי שתי אחיותיה ארז'יבת-טנטי ואולגה-טנטי  שהגיעו בגפן למדינת ישראל, מתגוררות בסמך לבית המשפחה ומהוות את החוג החברתי הבלעדי של המשפחה.

'נושאת החותם'  היא הבת הבכורה של המשפחה שנוכחותה מהוסה כל הזמן. בילדותה המוקדמת היא הולכת לאיבוד, כהטרמה בלתי מודעת למצבה הקיומי, והיא חוזרת ומשננת לעצמה את לקח החיים אותו היא קולטת בביתה: "להיעלם, לא להיות קיימת." בבית אין אף דמות שיכולה להכיל את פחדיה, כך כאשר היא מנסה להעיר את סבתה בעת סיוטי לילה, הסבתא לא מתעוררת, וכאשר בורחת האם מביתה והאב מזמין את בתו  המבוהלת לישון איתו, חשה הבת, בחושיה החדים, כי הסכנה מצויה בכל מקום וגם, ואולי בעיקר,  בהצעת האב: "אבא חיבק אותי אליו ושאל אם אני מפחדת ורוצה לישון איתו. פחדתי. מהכל. ממנה. ממנו." ביטוי למשיכתו האסורה של האב לבתו הוא השוקולד שהוא חוזר ומציע לה,  ובהתקפת כעס  ותשוקה בלתי נשלטת דוחף בכמויות לפיה.

אסתר-נייני, אחותן הצעירה של הסבתא ואחיותיה, המגיעה במפתיע מהונגריה,  מגלמת מימוש נשי מנוגד לחלוטין לבנות משפחתה החיות בארץ. היא לבושה בהידור, מרבה לצחוק, מרוויחה כסף רב בעבודות שונות ותוך כדי כך, מכניסה לבית המשפחה 'אושר' קצוב בזמן. ה'אושר'  מתממש בעצם נוכחותה  הצבעונית והתוססת, כמו גם באביזרים ה'מודרניים' שהיא קונה למשפחה – פטפון, תקליטים וטלוויזיה. בחיוניותה העולה על גדותיה, היא מצליחה לפתוח ולאוורר את המצוקה הכלואה בבית המשפחה, למשל,  בגלותה  להם את חווית ההליכה לים הפרוש לרגליהם. אסתר-נייני משמשת כמנטורית לבת הצעירה בעודה פותחת לפניה אפשרויות נוספות למימוש נשיותה המתפתחת. בנוסף, היא קונה לעצמה ולבת הצעירה מכונת כתיבה שאכן מאתגרת ומשמשת אותה בהתגבשותה לאשה-יוצרת.

הבובה של הילדה מגלמת בגופה את מצוקתה של הילדה ואת סביבתה הנשית המעניקה לילדה הקטנה 'אושר מוגבל', ובעיקר,  'עצב שאין לו סוף'.  את הבובה  החדשה שמביטה בה 'במבט קבוע ונטול עפעופים' היא מקבלת  מאחיות הסבתא ליום הולדתה הרביעי בעודה משליכה אותה לרצפה באכזבה מלווה בבכי.  בהמשך, מאפשרת הבובה לילדה הקטנה  לשחק את חייה בחילוף תפקידים. כך,  מדברת הילדה  עם בובתה בהונגרית, שפת אמה, סבתה ושפת ינקותה בה דיברה היא עצמה לפני שלמדה עברית. בהמשך היא מנכסת לעצמה את קול אמה: "בובה רעה! מפריעה לאמא לנוח! לכי לסבתא!" בגיל חמש וחצי, כאשר הילדה בכתה א', היא כותבת מספרים  על זרועותיה  של הבובה כפי שהיא רואה אותם צרובים בזרועות הנשים המקיפות אותה. כאשר רואה האם  את 'הבובה ניצולת אושוויץ',   היא נתקפת זעם תוך שהיא מושכת את הבובה מידי בתה הנאבקת עליה עד שבבת אחת נתלשו הזרועות עם המספרים ו" בובצ'י  הפכה לניצולה גידמת". הבובה  פקוחת העיניים והגידמת מסמלת במידה רבה את הבת הקטנה נטולת יכולת העפעוף והרואה בעל כורחה את הכאוס המשפחתי בתוכו היא חיה בעודה 'גדומת ידיים' לחולל שינוי בכאוס זה. הבובה הגדומה אהובה ונחוצה לבת הקטנה, וכאשר היא חייבת להירגע היא תוחבת אותה בין ירכיה,  וכאשר היא נמלטת למיטתה-חיקה ובטנה של אסתר נייני היא לוקחת את בובתה ומצמידה לבטנה שלה בבחינת שרשרת בטני נשים מגוננות.

השם  הפרטי 'אסתר' שזור בכל היבטי הספר והוא שותף מרכזי בעיצוב החיים  המתוארים. כך תחפושת פורים, הקבועה,  של הבת הצעירה, ילידת הארץ היא 'מלכת אסתר',  התחפושת עצמה נלקחה מאמו הקשישה של בעלה של אחת האחיות של הסבתא והיא מוגחכת על ידי ביטויי דאגתה של סבתא המחייבת את נכדתה המחופשת לנעול  נעלים אורטופדיות גבוהות ומעיל גדול וחם.    דמותה של אסתר-המלכה מלווה את הבת-המספרת בדרכים רבות ושונות. כך למשל, משאלת לבה של הילדה הצעירה שנמצאת במצוקה רגשית קשה, ללא  כל אפשרות פורקן,  מתבטאת בציטוט מקראי מדבריה של אסתר המלכה: "אם על המלך טוב, תינתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי...". לתחושתה, אסתר-נייני, המגיעה לבית המשפחה הסובלת  היא 'מלכת אסתר' האמיתית, כפי שהדבר ניכר במודל הנשי המלכתי שהיא מייצגת המנוגד לחלוטין לנשות המשפחה המסויטת. בבגרותה, בזמן ההווה של הספר,  המספרת, 'מלכת אסתר' לשעבר,  מנסה לכתוב עבודת תזה שכותרתה היא:  "אסתר המלכה כפקעת של סתירות".  חוסר היכולת  של המספרת המבוגרת לסיים משימה תובענית זו וקשייה הכלכליים גורמים לה לפרק את עבודתה לרשימות קצרות אותם היא מנסה למכור לעורכי כתבי-עת שאינם יכולים לשלם לה.

הסיפור הישראלי ציוני מופיע ברקע חיי המשפחה שחייה נשלטים על ידי טראומת העבר. כך, ברגעי הטירוף של האמא,  הדי האופוריה של מלחמת ששת הימים, על סיסמאותיה הקלישאיות,   נשמעים בדבריה בעודה מתחילה 'לנאום על תוכניות לעתיד': "ניסע לנופש, [...] לירושלים. לכותל. עכשיו הכל שלנו. העיר שחוברה לה יחדיו, לא?" כך גם תגובת הבת הקטנה על בכי הסב: "מה הוא בוכה, איש מבוגר, סבא, איזה מין חייל הוא היה? [...] הרי חיילים כמעט לא בוכים, חוץ, אולי, מבמלחמת ששת הימים ליד הכותל, אבל אז זה היה מוצדק."  האב, בשונה משאר הדמויות הפליטות, מחובר לסיפור הציוני. כך לאחר שנה במחנה מעצר בקפריסין הוא  גא בהתגייסותו לצבא ובקבלת הרובה הצ'כי.  היציאה החוזרת ונשנית ל'מילואים', אמיתית כבדויה, משקפת אף היא את שייכותו לסיפור הציוני הישראלי. כך, במלחמת יום כיפור הוא  מגויס למילואים, 'כדי שיתקן טנקים בידי הברזלן שלו'.

היצירה מתנהלת בשני מישורי זמן, בעבר, בעוד המספרת היא ילדה קטנה, ובהווה, בבגרותה, כאשר כל בני המשפחה המבוגרים נפטרו מהעולם.  המספרת  שבגרה  נשארה לגור בבית הוריה, כאשר היא יורשת מהם את הווייתה כ'אשת פינות'. בעיסוקה היא מורה מחליפה, מושא ללעג התלמידים, חיה בגפה ללא אהבה וללא משפחה. מצבה הכלכלי גרוע והיא  פוגעת בגופה על ידי עישון אינטנסיבי ושתיית ערק.  הדבר היחיד שמחלץ אותה  מהעמדה הקורבנית  שירשה מאמה, הוא, שבניגוד לבובת ילדותה הגדומה,   הצליחה הבת-המספרת  ל'הצמיח ידיים' ולכתוב את סיפור משפחתה אותו נאלצה לראות בהיותה, כבובתה, נטולת עפעפיים. בכתיבת סיפור המשפחה מבצעת הבת-המספרת פעולת תיקון הן כלפי משפחתה והן כלפי עצמה. בהפיכת הכאוס המשפחתי לנרטיב מאורגן היא יוצקת בו עקרונות של משמעות, ארגון ונוכחות בהוויה הישראלית. בעצם פעולת הכתיבה היא מממשת פן מסוים מאישיותה רבת הקסם של אסתר-נייני,  תוך שהיא מחלצת עצמה מהווייתה כ'אשת פינות'  והופכת להיות  אשה-כותבת בעלת משמעות ויעוד.

תגובה 1: