אתר חדש - שלי - "מחשבות על ספרים"







רשימות, בעיקר, על ספרים חדשים שראו אור, וטקסטים ספרותיים אחרים.




אשמח לדעת אם קראתם, מצאתם עניין, וכמובן, אשמח ואשיב על כל תגובה




יום שישי, 7 ביוני 2013

כפרה הגוף, אבל מה עם הנשמה?


כפרה הגוף, אבל מה עם הנשמה?

על עזים- דניאלה כרמי

אסתי אדיבי-שושן

ספרה החדש של דניאלה שמי עזים עוסק בתבוסה קיומית ועקרונית של הגבריות הצברית-ישראלית-לוחמת. ארבעת הגברים שמוצגים בספר  נענים - לכאורה -  למאפיינים המובהקים של גבריות ישראלית לוחמת ופועלת כפי שהוצגה בטקסטים מרכזים בתרבות הישראלית. אלא שבעבר גויסה  פעלתנות גברית זו  למטרה   לאומית מוסכמת  של מלחמה כנגד אויב חיצוני משותף, ואילו בספר זה  הוסטה המטרה  לכיוון חומרני אישי. מטרתה המוצהרת של  שהותה ופעולתה  של חבורת הגברים הישראלית במדבר הדרומי, היא  העמסת  עדרי עזים  על משאיות וסילוקם במסגרת "חוק לצמצום עדרים של הבדווים".  אלא שהמטרה האמיתית, כפי שהיא חוזרת ומוצהרת  על ידי ארבעת הגברים, היא רווח כספי מהיר.  שינוי מטרת הפעולה תוך שמירה על המאפיינים החיצוניים של הצבר הלוחם יוצרת פער אירוני ובונה את הטון הביקורתי חתרני של הספר כנגד מהותו של הצבר של שנות האלפיים.

הקבוצה הגברית הישראלית נהגה לפעול, מאז קום המדינה,  בתוך מה שכינה פוקו 'פנאופטיקון', מבנה סגור הנתון דרך קבע לפיקוח ושליטה.   אלא  שבטקסטים קנוניים קודמים כמו ימי צקלג   מאת ס. יזהר או התגנבות יחידים מאת יהושע קנז  מיקומם של הגברים הצעירים בתוך הפנאופטיקון היה בהקשר צבאי קונסנסוסאלי מובהק,  הרי שכאן הקשרו הוא שליטה, כיבוש ורווח כספי.  קבוצה גברית זו מהדהדת מיתוסים  מוכרים של גבריות הן  מיתוס הצבר הישראלי שהוא פרט אחד בחבורה הישראלית מצד אחד,  וה'שריף', הקאובוי האמריקאי מצד שני. 

יחודו של  ספר זה  הוא בעיצובו המוקפד ובעיקר באיוריה היפהפיים, בשחור לבן,  של הילה חבקין, שלצד הטקסט המילולי של כרמי, מספרים  את סיפור התדרדרותה והשחתתה של החברה הישראלית כפי שהיא ניכרת בפעולותיהם של ארבעת בניה. מאפיין בולט נוסף הוא המינימליזם הניכר בכל היבטי היצירה  בעיצוב הספר, בפואטיקה ובתכנים. כך קוטנו של הספר, כריכתו בצבע חום מדברי,  צבעי אותיות הכריכה  בחום שחור, ואיורה קטן המימדים בשחור-לבן של הילה חבקין. מינימליזם  זה ניכר גם  בשפה – הנעדרת מורכבות לשונית – הן של הסופר החיצוני המדווח על ההתרחשות והן של הדמויות הפועלות בספר. מינימליזם זה ניכר גם בעלילת הספר מעוטת ההתרחשויות, באפיון הדמויות ובמרחב המתואר. המרחב הגיאוגרפי בו נמצאים ארבעת הגברים  הוא בה-בעת מרחב ישראלי מוכר וגם נעדר סימנים ספציפיים מזהים,  הנוף הניבט מבעד לצריף בו מתגוררת החבורה היא: "גבעות חול ושמיים בלי צבע".

 

ארבעת הגברים הישראליים המתוארים בספר הם דומים ושונים. הדמיון ניכר בהיענותם – החיצונית – למאפיינים הטיפוסיים של הצבר-הלוחם.  הם בעלי שמות ישראליים מובהקים כולל קיצורי החיבה וההקטנה 'אריק' ו'מיקי', ומכונים זה על ידי זה בשם המשפחה כביטוי לקרבה: 'אזולאי'.  ארבעתם מוצגים דרך תפקידיהם הצבאיים בהיותם חיילים צעירים. רצונם להיענות למיתוס הגבר-גבר הישראלי והקאובוי האמריקאי ניכר בכובע הקאובוי של אזולאי והמועבר מראש לראש. ארבעתם  נמצאים ופועלים במרחב מדברי כמו מוכר,  ונעים ממקום למקום בעזרת 'ג'יפ' המתפקד ביצירה כמכשיר שליטה וכסמל סטאטוס. עוז אלמוג בספרו דיוקן הצבר מתאר את הג'יפ כאחד מסמלי הסטאטוס בעלי החשיבות הסמלית של הצבר, רכב פתוח, בעל עוצמה מנועית ועבירות גבוהה בשטח הפתוח שביטא את חירותו גבריותו ועצמתו של הצבר הלוחם  אותו מכנה אלמוג בספרו: 'הקאובוי של הישימון הארצישראלי'. כך למשל, מבליט נפתלי הבוס את עדיפותו של הכלי על פני אזולאי, המזרחי : "מאיפה הוא בא בכלל? מי הוא?! ציוד אני נותן לו – זהב טהור. [...] אזולאי צריך לעבור חיטוי לפני שהוא שם את התחת שלו על הרכב. חארקות שיעשה בעיירה הנידחת שלו!"

חבורה גברית זו מאובזרת  באביזרים צבאיים טיפוסיים:  נעליים גבוהות, משקפות, מימיות ומפות. הם בעלי נכונות מיידית ליטול על עצמם משימה, להקשיב למנהיג הכוחני הממטיר פקודות בנחרצות ובגסות  ולציית בבחינת: 'לפקודה תמיד אנחנו'. במשימה המוטלת עליהם הם נתבעים להפעיל תכונות גבריות  ישראליות טיפוסיות – פעלתנות, כוח פיזי, יכולת ביצוע, מהירות ועורמה. תפקידם הצבאי בעבר, היותם חיילים, לפני כעשור,  ופריט לבוש כלשהו הם  המעצבים היחידים של דמותם.  ארבעתם בעלי מטרה משותפת – לעשות כסף. השפה בה הם משתמשים מעידה גם היא על הדמיון ברקעם התרבותי – עברית דיבורית, קצרה, תכליתית המתעלמת מרובדי השפה וממורכבותה. דמיון נוסף הוא בזיקה נפשית ובמחויבות רגשית וכספית  של כל אחד מהם לאדם  אחד מתוך משפחה  שבורה ומיוסרת – כך קשור אזולאי לאחיו שעובר תהליך גמילה בבלגיה ולאם כמתווכת, מיקי לחברה אותה הוא מתכוון לשאת, ואריק,  לילד בן 7 ספק בנו, שתצלומו, שמור בארנקו עטוף בנייר ואליו ואל אמו הוא שולח כסף מידי חודש.

שונותם של הגברים האחד משנהו  ניכרת בתו אופי מרכזי המאפיין אותם והממקם אותם בהירארכיה הנוקשה שנוצרה במקום. נפתלי ה'בוס', הקולוניאליסט השולט,  ניכר באישיותו הכוחנית-פולשנית-דורסנית כפי שהיא ניכרת בסצנת הפתיחה  של הספר.  ניסוחיו כלפי מעסיקיו הם גסים ואלימים וכך גם תנועותיו. כך, הוא נכנס  לצריף בו מתגוררים השלושה, ללא דפיקה בדלת, ותוך פעולה אלימה וגסה של הפיכת האדנית על האדמה והקקטוסים שבה  על ארוחתם של שלושת מועסקיו בעודו מספר להם: "פעם במשק עבדתי במזיקים [...] לא הצטרכתי ריסוס ושום כלום. מחכה להם בין הערוגות ודג אותם בשתי אצבעות." משפט המשקף את  האופן בו הוא רואה את כל הכפופים  לו: הבדווים על עדריהם כמו-גם, מועסקיו לעבודת ההגליה.

'אריק'   על פי המשמעות הראשונית-מילונית של שמו, כמו-גם על-פי הדהודיו הפוליטיים מתפקד כ'גבר' בחבורה תוך שהוא נענה הן למיתוס הישראלי של הצבר הלוחם, והן למיתוס האמריקאי של הקאובוי. כך  פריטי הלבוש המאפיינים אותו – מכנסי ג'ינס משופשפים, חולצת ימאים ובלייזר עור. הוא חוזר ומשתמש בשפה האנגלית הן במילים שחדרו לסלנג הישראלי כמו man'  ' ו'baby',  וחוזר וחובש את כובע הקאובוי. היותו איש העולם הגדול ניכרת, בין השאר, בסיפוריו הססגוניים על עסקאותיו בעולם איש 'העולם הגדול' כפי שהדבר ניכר בסיפוריו על עברו. 'אזולאי' הוא המזרחי שהגיע מ'העיירה' הפריפריאלית, וככזה הוא ניצב בשולי החברה. נחיתותו נוצרת על ידי ה'בוס' גם דרך איזכור חוזר ונשנה של עברו הצבאי: "אזולאי [...] איך שאתם רואים אותו, אם בכלל היה בגולני – היה טבח. אולי נהג." (שם, 15). תפיסתו ככזה בעיני 'חבריו' מתממשת ניכרת  בכינויו בשם משפחתו המזרחי, בהברה מילעלית, תוך התעלמות מוחלטת משמו הפרטי, כמו גם בכינוי המוצמד לו באופן מידי על ידי הסובבים אותו – 'הפלילי'.  קריאתו של אזולאי את המציאות נעשית בטקס של 'פתיחת קלפים'. כמצוי בתחתית ההירארכיה הגברית-ישראלית  אזולאי הוא הראשון להיות – כמעט – מפוטר עוד טרם תחילת העבודה,  וזה שעליו מודבקת אשמת הביצוע השגוי של המשימה כמו גם תיקונה הבלתי אפשרי. כקרבן יש לאזולאי  גם מהות איירונית-ביקורתית,  ובמבטו החד  הוא יודע להצביע על האלאזוניות – הנפיחות היהירה -  של אריק. השלישי בחבורה הוא מיקי, 'קיבוצניק' המכונה על ידי החבורה 'ילד'  ואפיונו ככזה נבנה  על-ידי פרטים מטונימיים קטנים מעולם הילדות והקיבוץ. כך מקפיד מיקי  על פעילות מסודרות וטקסיות טרם שינה:  מקלחת,  צחצוח שיניים ולבישת פיג'מה מפוספסת. בתיאורו הראשון שיערו מתואר כ'פלומה', ובהמשך,  חוזרות  מוזכרות שיני חלב הזעירות שלו.  כך גם משקפיו , פרט בעל משמעות סמלית המבטא התבוננות שונה וכך גם הקשר  המשמעותי שלו עם חברתו. מיקי, בניגוד לחבריו,  מונע על ידי מניעים מוסריים ומטיל ספק  עקרוני בכל המצב ובכל הפעולות שאותם הוא נדרש לעשות. מיקי מונע על ידי מניעים מוסריים כלפי כל הסובבים אותו. כך, למשל,  כאשר מאיים נפתלי להעיף את אזולאי מעבודתם המשותפת  משתדל מיקי עבורו. חוסר יכולתו העקרונית של מיקי  להשתלב בהוויה ובמשימה המתוארת, הפגיעה העקרונית והממושכת בתפיסת המוסר שלו מקבלת ביטוי סמלי  בכל הקשור למים. כך הוא עסוק כל הזמן בניקיון הן של הצריף בו הם מתגוררים והן של גופו עצמו. זאת ועוד, בניגוד לחבריו שלוגמים בירה הוא שותה שוב ושוב מים. ביטוי מובהק לצורך שלו להתנקות הוא בטקס המקלחת החוזר ונשנה שלו.

שונותם של הארבעה  זה מזה ניכרת  במיוחד ביחס ל'אחרים' השונים אתם הם נאלצים להתמודד במסגרת מיקומם ותפקידם  – העיזים, האישה והזקן. כך כאשר מתברר על פי דברי נפתלי שהכבשים שהועמסו  על המשאיות 'שלושים ושלושה ראש עז ושש כבשים' הגיעו מ'איזור ג''  ולא מ'איזור ב'' כנדרש, הוא מתפרץ באלימות על החבורה תוך שהוא מאשים את אזולאי: "הבנאדם עשה נזק. עכשיו הוא עף!"  כל אחת מהדמויות מגיבה לאירוע זה באופן המשקף את אישיותה. אריק מנסה לשלוט במצב תוך שהוא מציע 'קומבינות' שונות שהאחרונה בהן מתקבלת - אחסונן בהנגר ואחר כך מכירתן. אזולאי נשלח לעשות ת'עבודה השחורה, העברת העיזים מהמשאית להנגר. מיקי מציע הצעה מוסרית: "הכי טוב אולי להחזיר פשוט את העזים לבעלים שלהם וזהו?". על מותן של העיזים מספר אריק באגביות עם סיום היצירה: "אגב. יש לי בשורה לא הכי."

השוני באישיותם של הארבעה  ניכר גם ביחסם לאישה. כך דיבוריהם בתחילת היצירה על ה'נשים', כך האנאלוגיה שעושים אריק ואזולאי בין העיזים לנשים פתייניות, כך משווה אריק את הידבקותו של הריח הנשי לריח העיזים: "" ואזולאי מתאר את מבט העיזים כמו מבט הנשים: "תופס אותם ברגליים. הופה! פועות, פועות. [...] פתאום משהו משתלט על העין: אחת שחורה, מקריצה מבט עם חוצפה. [...] בכל זאת, נקבה עושה לך עיניים, זה לא הולך ברגל, כפרה. [...] לא עוזבת אותי מהעיניים. כמו אשה כועסת. כמו שאני אוהב אותן."  באוד שאריק מתייחס אליה באופן חפצי ובעלני – מביא אותה לחבורת הגברית, מתווך בינה לבין חבריו, מציעה לחגוג הגעתה בארוחה טובה במיוחד ומסדר את המזרונים עבור כולם. כך שהותו על המזרון איתה מתנהגים בגבריות חייתית כפי שהדבר ניכר באגרופים שהם מחליפים זה עם זה ובנגיחת הראשים כמו שני שוורים. מיקי בדרכן

עיצובם של הגברים הישראליים נעשה גם בדרך הניגוד ל'אחרים', הגברים הבדווים על עדריהם, שכנגדם הם פועלים. הבדווים מגיעים לשאול על עדריהם שנחמסו מגיעים בשניים שיש ביניהם קשרי אב-בן משפחת אל קאדר הפועלים במשותף ובהדדיות. הגברים שבצריף מפעילים כלפיהם את 'מכבסת המילים'

כך מציגם אזולאי לפני אריק: "זה הם ש... נו, מאלה שהחרימו להם בטעות." אריק משיב: "שילכו למשרד הראשי, [...] אנחנו פה חיילים קטנים." מיקי שברגע זה יצא מהמקלחת מציע:  "שאני אעשה קפה". האב הזקן מבטא את קוצר ידו ואומללותו בשיעול "עמום, כאילו בקע מתוך האדמה", ואילו הבן בעברית רהוטה – "שלושים ושש עזים ושבע כבשים" – חוזר על דברי האמת של אביו: "הוא אומר שהעזים שלו מתו. נחנקו."

הנובלה עזים מהדהדת את הנובלה חירבת  חיזעה (1948) שנכתבה על ידי ס. יזהר, ושבשנת 1976 כתבה דניאלה כרמי את התסריט לסרט טלוויזיה על פי נובלה זו. קריאת עזים כ'טקסט על' לחירבת חיזעה יוצרת דיון בעל פרספקטיבה היסטורית בדמותו של הגבר בישראלי. בשתי היצירות מתוארת חבורה של גברים ישראליים המנותקים מביתם ומשגרת חייהם, והיוצאת למלא משימה. בשתי היצירות הבסיס למשימה הוא מסמך רשמי מטעם המדינה. בחירבת חיזעה מדובר על 'פקודת מבצע' צבאית שהוראותיה הן: "לאסוף את התושבים [...] להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווינו; לפוצץ את בתי האבן ולשרוף את בקתות החומר; לאסוף את הצעירים ואת החשודים, ולטהר את השטח מ'כוחות עוינים' וגומר" (שם, עמ' ) . בעיזים מדובר על 'חוק לצמצום עדרים של הבדווים";  בשתי היצירות נעשה מעשה בלתי מוסרי כלפי כפופים וחלשים. המעשה הבלתי מוסרי נעשה כבדרך אגב בגיבוי לשון החוק.

בשתי היצירות המעשה הבלתי מוסרי עוסק בנישול וסילוק מאדמת ארץ ישראל. המסולקים הם החלשים והבלתי רצויים  על ידי החזקים. בשתי היצירות מתכוונים החזקים להשתלט על האדמות המפונות ולהפריחם בחסות החזון הציוני. בשתי היצירות לרוב חברי החבורה אין כל היסוסים בביצוע המשימה, מלבד אחד מיכה-מיקי שמבטא  את התלבטויותיו אבל לא נוקט כל פעולה.

אמירתה האידיאולוגית של הנובלה עזים ברורה ונוקבת. מאפייני הגבריות הישראלית הלוחמת נשארו כתפאורה בלבד. תוכנה של עשייתם  התרוקן מאידיאולוגיה והומר בפעולה שמטרתה רווח כספי תוך ביזוי האחר. שינוי המטרה  מביא להתדרדרות מוסרית וליחס כוחני מנוכר ואדיש לנציגים שונים של אחרים הבדווים, העיזים, הנשים והזקנים.

אין תגובות:

פרסום תגובה