אתר חדש - שלי - "מחשבות על ספרים"







רשימות, בעיקר, על ספרים חדשים שראו אור, וטקסטים ספרותיים אחרים.




אשמח לדעת אם קראתם, מצאתם עניין, וכמובן, אשמח ואשיב על כל תגובה




יום שבת, 18 במאי 2013

"על מה אנחנו מדברים?"


על גיליון  15 של כתב העת מסמרים

"אהבה ממבט ראשון, אהבה עד שיגעון, אהבה לאין-שיעור, אהבה לוהטת... הניסיון לדבר עליה שונה מלחיותה, אך לא פחות מייסר ומשכר להפליא. מגוחך? מוטב משוגע. אין ספק שהסכנה האורבת בשיח אהבה, בשיח מאוהב, נובעת בעיקר מאי-הוודאות של מושאו. למעשה, על מה אנחנו מדברים?"  בשאלה זו פותחת ז'וליה קריסטיבה, פסיכואנליטית וסופרת  את מאמרה "בשבח האהבה" בספרה סיפורי אהבה.  כותרת  זו נבחרה  גם כנושא המשותף של  הגיליון החדש של כתב העת המשובח מסמרים. כעשרה יוצרים שונים, נשים וגברים, מבוגרים וצעירים,  מוכרים ומרכזיים במערכת הספרותית לצד חדשים שאינם מוכרים,  מנסים   בדרכם הייחודית להיענות לאתגר ולכתוב 'סיפור-קצר' על הנושא  השגור  והקלישאי ביותר ובה-בעת המלהיב ביותר – אהבה.  קריסטבה מציינת עוד  שככל שהאהבה מחייה הרי אין היא נמצאת לעולם מבלי לגרום לכוויה, ואי אפשר לדבר עליה, וגם לאחר מעשה, אלא על בסיס כוויה זו. בנוסף היא מציינת את 'כור הסתירות ואי ההבנות באהבה', כך, למשל, יש בה יכולת עצומה של הכלת האחר, ובה-בעת,  היא 'המנון לעוצמה הנרקיסיסטית'.  בנוסף,  'הנערה' -  אותה קלישאה של המפתה המצודדת, המצרפת עונג, איווי ואידיאלים במדורת האהבה - היא אחד המייצגים המובהקים של האהבה.  קריאה בסיפורים השונים בגיליון החדש מעלה מספר מאפיינים  משותפים  להוויה חמקמקה ובלתי ניתנת להגדרה זו.  המאפיין הבולט ביותר הוא המרחב האוטופי הבלתי מוגדר בו מתרחשת  האהבה, זו אינה נמצאת במקומות המוכרים שאורגנו ומוסדו בפיקוח החברה והמדינה, המשפחה ובית המשפחה,  אלא במרחבים חמקמקים וארעיים. בהתאם לכך, מושא האהבה  בסיפורים אינו בן משפחה מוכר אלא תמיד,  זולת,  'אחר' זה  שאינו שייך לטריטוריה  המוכרת.  

מאפיינים אלה ניכרים בסיפור הפותח האורחת שנכתב על ידי אחד מבכירי סופרי ישראל - יהושע קנז. כותרת הסיפור מצביעה על זרותה של האשה כמאפיין  העיקרי והיחיד של מושא אהבתם ותשוקתם של ארבעת הגברים בסיפור, אבות ובנים.   אחרותה של 'האורחת'  ניכרת בשונות הטוטאלית שבינה, הזרה, המגיעה לזמן קצר ממרחקים, לבין  המקום והזמן כפי שהם ניכרים מבעד למכונית הנוסעת . כך, המרחב החיצוני-ציוני  מתאר את ישראל  של שנות החמישים - חמה ונבנית במאמץ פיסי קשה  בדמותם של פועלים יהודים העובדים בסיקול  בעוד:  'הזיעה ניגרת על גוום הכהה הבוהק בשמש'. לעומתם ה'אורחת',  שהגיעה מוינה שבאוסטריה,  בלתי נגועה בידי הזמן והמרחב, נראית ומתפקדת כ'יפהפיה הנרדמת': "שפתיה משוחות באדום לוהט [...] אצבעותיה הלבנות עם הציפורניים הארוכות והאדומות.".  ה'אורחת', שהוצאה על ידי מארחיה למסע היכרות עם נופי הארץ,  לא מתעניינת כלל בנופים אלה ועסוקה ללא הרף בשימור יופייה – מושא התשוקה ומעוררה - חידוש אודם השפתיים, חיכוכן זו בזו,  ותרדמה מתמשכת. כל יושבי המכונית משתוקקים, בדרכם ועל פי גילם, ל'אורחת', כך למשל מספר הבן המתבגר שבביתם היא מתארחת: "מאז שהיא באה, אני לא יכול לישון בלילה. כל הזמן אני מתהפך במיטה, כי היא מאחורי הדלת, בחדר של אחותי." רמזי הסיפור מעידים על אקט האהבה המתרחש במשרד הנעול בין ה'אורחת'  לבין נהג המכונית אביו של הילד המספר. תשובת האב לבנו הבוכה כתוצאה מאכזבתו מהטיול המשמים מעידה אף היא על התרחשותה של אהבה אסורה שאותה יש להסתירה מאם המשפחה: "תנגב את הדמעות מהעיניים ומהפנים, שאמא לא תרגיש."

ללא כל תיאום מוקדם בוחרים חלק גדול מהכותבים למקם את מפגשי האהבה במרחב האחר, הכאוטי, חסר הגבולות – הים. באודיסיאה, טקסט מכונן בספרות עולם,  מתפקד הים כאתר של סכנות ושל פחדים אי-רציונאליים שאינו נכנע למרות סדורה ומוקפדת של גבולות וכללים.  גם בסיפורי הקובץ השונים הים הוא ה'מקום האחר' שלא נכנע לגבולות ולכללים של מבנה המשפחה המסורתי, ובו מתממשת האהבה האסורה.  למשל בסיפור נחמה,   שנכתב על ידי גתית פז, המסופר בגוף ראשון על ידי 'פרופסור זקן' הכלוא בעבודתו האקדמית המשמימה ובחיי נישואים עקרים וכולאים והמוצא 'נחמה' למועקתו בים.  הוא מובא לים על ידי  'אריאל',  סטודנטית צעירה שלו,  הממלצרת בבית קפה אליו הגיע באופן מקרי,  ושמה המלאכי מעיד על פוטנציאל ה'נחמה'  המצוי בה.

הסיפורים השונים בקובץ מתפקדים כ'משרתם של שני אדונים', מצד אחד הם נענים לכותרת המחשקת של הגיליון הנוכחי - 'סיפורי אהבה', ומצד שני,  הם מייצגים את הפואטיקה הייחודית לכל יוצר בשלב החיים והכתיבה בו הוא מצוי. כך למשל הסיפור כוכב הים מאת רות אלמוג, המתפרסם כאן לראשונה, מכיל הן מאפיינים פואטיים מוכרים לאוהבי כתיבתה והן חידוש ויחוד. החידוש מתממש   בהפניית המבט  של הכותבת, בת דמותה של הסופרת,  לפרק זמן שלא תואר עד כה בכתיבתה – תקופת הנשיות הצעירה ביותר, החיילות ותחילת הלימודים הסטודנטיאליים. פרק חיים זה החל באמצע שנות החמישים  של ישראל הצעירה,  מאפשר לאלמוג לתאר, בנוסטלגיה מהולה באירוניה עצמית, חוויית התאהבות מוחלטת שאין כמוה ביצירתה. כך, תוך שהיא נענית לכותרת כתב העת, מתארת אלמוג חווית כזו בעודה  משתמשת בעלילה הקלישאית של 'הנערה'  המתאהבת ב'רב-חובל וחוקר דגים', שהוא, כפי שמתברר לה מאוחר יותר, גבר נשוי ואב. שלוש הפגישות ביניהם מתרחשות במרחבים המובהקים והמתעתעים  של אהבה אסורה:  ספינת דייג היוצאת לים בלילה של ירח מלא, 'תחנת רכבת ליד הנמל', ו''כוכב הצפון' הספינה של רב החובל'.  כאשר כורך רב החובל  את זרועו סביב כתפה של האשה הצעירה היא מתמסרת אליו באושר מוחלט – תחושה אקסטאטית שמעולם לא הופיעה בכתיבתה הקודמת של אלמוג: "אני התאהבתי בו מיד. [...] הייתי מאושרת כפי שלא הייתי מעולם.". מאפיין מוכר של אלמוג הוא השימוש הבולט והחשוף בהיבטים אוטוביוגראפיים. כך הדיבור בגוף ראשון המתבונן התבוננות רפלקטיבית לאחור, וכך גם  תיאור פרטי עבר מוכרים כמו 'הפנקס הקטן' בו היא רושמת לעצמה פרטים שיופיעו אחר כך בכתיבתה (כפי שהוא מופיע בסיפור המוכר 'תיקון אמנותי') וההתנהגות הפראית והבלתי נשלטת של האשה הצעירה. כזו היא גם דמות האם  המחמירה וממשמעת הזורקת את דג הלוקס שניתן כמזכרת אהבה מידי רב החובל לנערה הצעירה.  פרטי חייה של  אלמוג כאשה בוגרת, מופיעים אף הם בסיפור,  עבודותיה כמורה עד לעיסוקה הנוכחי - 'מערכת העיתון', ובן זוגה ושתי בנותיה. ההיבט הייחודי לכתיבתה של אלמוג המעניק עושר ומורכבות ליצירותיה הוא השימוש הרב  בהקשר הספרותי. כך מציגה עצמה המספרת בתחילת הסיפור ככותבת שירים והמניע ליציאה מהמחנה הצבאי  ה'מקום האחר'  הוא הרצון לכתוב מחזה על חיי דייגים,  ולימודיה התיאטרון לאחר הצבא. הגילוי הבולט ביותר של  ההקשר הספרותי הוא בשיר חוף דובר מאת מתיו ארנולד, שיר  שתורגם ופורסם שנים קודם לפרסום הסיפור על ידי רות אלמוג, ומשמש כטקסט תשתית מרכזי בסיפור.  שיר זה מאפיין את הדמויות המרכזיות בסיפור, קושר ביניהן ומנמק את מעשהו יוצא הדופן של הגבר האהוב. כך מקריאה אחת הדמויות בסיפור את תרגומה לבית הראשון בשיר למספרת, והיא נענית בכל הווייתה לקריאה תוך שהיא מבקשת: "זה יפה, [...] קרא לי עוד פעם...".  בהמשך מתארת המספרת  את ניסיונותיה הראשונים בכתיבה כאשר בראשה היא שומעת את תוגת העולם כפי שהיא מתנסחת  במילים מתוך שיר זה: "בשעות שבהן כתבתי [...] יכולתי לשמוע איך דועך שירו העגמומי הממושך של העולם ונעלם בגבים החשופים של חוף שלא ראיתי מעולם, חוף דובר הרחוק."  התשוקה לחוף דובר, כטקסט ספרותי וכמקום  בו מתבהרת אמת החיים,  מנמקת גם את התאבדותו של אהוב הנעורים כפי שמסופר שנים מאוחר יותר למספרת: "אפרים מת מזמן, [...] היה לו חלום להפליג לחוף דובר וראות את הצוקים מן הים. אבל משהו הפריע לו. הוא לא היה מסגל לעשות את זה. אז הוא עלה על בניין גבוה וקפץ".  שיר זה  מעמיד את האהבה כמענה וכתיקון לתוגת העולם. כך פונה הדובר בשיר אל אהובתו לבוא אל החלון להתבונן בריק העולם ושיממונו ולהנכיח ולחזק את אהבתם: "בואי נא אל החלון, [...] אהה, אהובה, הבה נהיה נאמנים זה לזה! [...] כי העולם שנראה מונח לפנינו כארץ חלומות – באמת אין בו לא אהבה, לא אור לא שמחה, לא ודאות, לא שלווה לא מזור לחיל."  בטיעון זה שלו יוצר השיר  קשר דיאלקטי בינו לבין המשתמע  מתוך סיפור זה  ומתוך הקובץ כולו.

הנערה הצעירה, הפורצת לתוך חיי שיגרה משמימים ומאפשרת לאוהבה-אוהבתה  להיחלץ מהבדידות והעקרות הרגשית השולטים בחייה חוזרת ומופיעה בסיפורים רבים. כך בסיפור הנערה מאיתקה  מאת רבקה קרן חודרת 'זואי', נערה צעירה, שמשמעות שמה 'חיים',   למיטתה הריקה דרך קבע של אשה מבוגרת העוסקת בפעילות אינטלקטואלית משמימה תוך שהיא מעבירה אותה מחיים של בדידות ושתיקה לחיים של רגש  ודיבור. הסיפור דבש מבקש לנפץ את אידיאת האהבה ואת המסמן הטקסי המרכזי שלה בתרבות השלטת – החתונה. פתיחת הסיפור בתחושת האושר של המספרת על כך שהחתונה הסתיימה היא התו הראשון בסיפור שבא לקעקע ולחתור תחת פנטזיית האושר הגדול המגולם בטקס החתונה ובליל האהבה שבא אחריו.

יחוד בולט של כתב העת מסמרים הוא  בהכלתו שני ז'אנרים בלבד - הסיפור הקצר והתצלום. התצלומים בגיליון נעשו על ידי שני צלמים: תומר קאפ ואלינור קרוצ'י,  והם מייצגים כל אחד בסגנונו הייחודי את שני קוטבי האהבה. כך,  הכיסוי, הבלימה והריחוק ניכרים בצילומיו, הגבריים, של קאפ, ובהתאם לנושאם  הם מופרדים זה מזה, חסרי כותרות מבארות, ומפוזרים לאורך  הגיליון. בניגוד להם,  הגילוי, הקרבה והאינטימיות בצילומיה, הנשיים, של קרו'צי. צילומיו של קאפ, בשחור לבן, מציגים את המרחב הביתי בורגני-אמיד על אביזריו האופייניים: המיטה המחופה, השולחן המכוסה במפה, וילונות לבנים, פסנתר, שטיח, ולצידם,  מה שנראה כבני הבית והמשפחה – אב, אם, בן ובת.  בולט במיוחד בתצלומים אלה של קאפ חוסר המגע הפיזי כמו גם היעדר כל מבט הדדי בין הדמויות השונות. התצלומים מקיימים מתח עז בין גילוי לכיסוי ובין  קרבה לריחוק. כך בתצלום הפותח את הגיליון, יושבים הבן והבת, בתחילת גיל ההתבגרות, על אותה מיטה זוגית גדולה – מרחב התשוקה של החלל הביתי – אך הם רחוקים זה מזה ומסורבי מבט ומגע. הנערה הצעירה, יושבת מקופלת בקצה המיטה,  מכוסה בבד שחור המסתיר כל פרט מגופה, בעוד הנער הצעיר יושב כשגבו אליה ועיניו מכוסות. בניגוד גמור לכך צילומיה הצבעוניים של קרוצ'י, בעלי השמות המפרשים והמקובצים ביחד,   מייצגים אינטימיות וקרבה בין בני המשפחה השונים. כותרות צילומיה של קרוצ'י מציגים את אידיאל האהבה כפי שהוא מתממש בצילומיה: 'החיבוק', 'ערן ואני', 'ההורים שלי' , 'אמא שלי ואני' , 'שתי עיניים' ו'תשוקה'.

 

 

 

 

אין תגובות:

פרסום תגובה