אתר חדש - שלי - "מחשבות על ספרים"







רשימות, בעיקר, על ספרים חדשים שראו אור, וטקסטים ספרותיים אחרים.




אשמח לדעת אם קראתם, מצאתם עניין, וכמובן, אשמח ואשיב על כל תגובה




יום שבת, 18 במאי 2013

סליחה שניצחנו




על "ניצחון?" – גיליון מספר 6 של כתב-העת מסמרים

שני ילדים-בנים  מכים זה את זה, בכל לבם וגופם,  עד זוב דם, על רקע אדום המוכתם בדמם, ציור הלקוח מתוך הקומיקס "המלוכלכים" מאת אסף ותומר חנוכה, מופיע על הכריכה הקדמית של גיליון מספר 6 של כתב העת מסמרים  כמבטא את נושאו – "ניצחון?". ציור זה וסימן השאלה המתלווה למושג  מערערים ומבטלים  את  ההישגיות והכדאיות הגלומים במושג "ניצחון" המודפס מתחת לציור. כל הסיפורים בגיליון זה עוסקים במתח  הקיומי התמידי   בין "הניצחון" כחוויה אישית  נשאפת לבין תבוסת שגרת  היומיום של החיים כאן ועכשיו בישראל בשנות האלפיים.  

בסיפור הפותח "ד. אמסלם" מאת סביון ליברכט, הותיקה והמוכרת מבין הכותבים,  "הניצחון?" הוא בשיבה מאוחרת של אישה אל שכונת הולדתה, הסמוכה לבאר שבע.  במהלך משא-ומתן בינה ובין ראש המועצה על הפיכת בית-הספר של ילדותה למרכז טיפולי לילדים אוטיסטיים, היא תובעת את  הריסת  חדר השרת שבקצה המסדרון, בו, בעבר, היה  השרת מטריד ומתעלל מינית בה ובחברותיה. תמונת-מחזור של בנות כיתתה מבית-הספר היסודי מלווה את דינה בשנות שהותה בקנדה,  ומהווה מאגר, עדות ומאיץ ל'זיכרונות החמים' של ילדותה.  תמונת-מחזור זו חוזרת ונגלית לעיניה, בביקורה המאוחר,  תלויה על קיר בית הספר הצואה, עזוב ומוזנח. התבוננותה הבוגרת  בתמונות חברותיה   משחזרת את סיפור אומללות ילדותן והיותן מושא להטרדות המיניות של השרת.  ניצחונה של דינה מתבטא בניכוס בית-הספר של ילדותה והפיכתו ממרחב מעיק ומשפיל לה ולחברותיה  בעבר  למרחב טיפולי מעצים לילדים האוטיסטיים שיטופלו בו, בעתיד הקרוב,  בניהולה שלה.   הריסתו הפיזית של חדר השרת על ידי הבולדוזר ופריצת חלון ענק בקיר החיצוני, על פי תביעתה הנחרצת של דינה, מי שהייתה ד. אמסלם ובגרה להיות ד"ר ריצ'רדסון  הנשואה לפרופסור למשפט בינלאומי,  היא פעולת ניצחון שיש בה נקמה, נחמה ותיקון. פעולה זו  מאפשרת לה ולבנות מחזורה להיחלץ מהאנונימיות  ומהעדר האני הפרטי  כפי שהדבר מצוין  בשמן  הקטוע   המצוין בתחתית תצלומן בתמונת-המחזור, ולהיהפך, מחדש, לסובייקט נוכח ובעל-שם. כך, נהפכת ב. שלום המגמגמת  לברכה שלום, פ. כהן הנידחת לפנינה כהן וד.אמסלם, שבתמונת המחזור עינה מושפלות וכמו עצומות, לדינה אמסלם-ריצ'רדסון פקוחת העיניים, המבצעת פעולה של הריסה ובנייה-מחדש,  ובכך, מממשת את ניצחונה האישי כמו-גם את ניצחון חברותיה.

בסיפור "מלון 'פנינת העמק' רחוב הרצל 182, עפולה" מאת ניצן ויסמן ה"ניצחון?" הוא במימוש פנטזיית האב, הנחשב משוגע בעיני אשתו וסביבתו, לבנות,  בעפולה, מלון כפרי קטן. על-פי משאלת-לבו של האב  ייקרא המלון  "פנינת העמק", הוא יהיה "אי של שלווה" ומדי שנה  ישובו אליו אורחיו הקבועים  תוך שהם מזמינים  "קפה  ושטרודל", ובתו של בעל הבית, המספרת בהווה של הסיפור את זכרונות ילדותה  ליון הפועל הרומני,  תקבל את פני האורחים במאור פנים ובחיוך מנומס. לאחר מות ההורים,  מממשת המספרת-הבת, ובכך מתבטא "ניצחונה?",  את משאלת הלב של אביה אלא שהיא עושה זאת בהתאם ליכולתה, זמנה ונסיבות חייה. כך, אחרי שבעלה 'איציק האפס' נטש אותה 'כמו כלבה עזובה', היא נעזרת בג'מאל, פועל ערבי  שפוטר מ'סופר העמק'  אחרי שהשב"כ חשד שאחיו הוביל מחבל שהתפוצץ, וביחד הם מנקים, משפצים, מסיידים ומארחים את אורחיהם - פועלים זרים, קשי יום, מיוזעים, עייפים ושיכורים במלונם המשותף בעפולה.  מכונת הכביסה, הפועלת ללא הפסק בניקוי בגדי הפועלים-הזרים, "בקולה הרך, בזעמה החרישי, הכבוש" מקבילה לניצחונה, המוגבל,  של המספרת, פנינה,  שהפכה עצמה, על פי חזון האב, ל"פנינת העמק" תוך התאמתה והסתגלותה לכאן ועכשיו של ישראל – עפולה 2007.   

סיפורה של גפי אמיר "בוא, שלג" כורך את "ניצחונה?" של שרה-ההרה בתבוסתו הצורבת של בעלה.  דן אוהב מאד את אשתו, אבל גם את כלבו, והוא נאלץ על פי תביעת אשתו לבחור בין השניים.  מסירת הכלב לנטעלי, בתה של האישה שבעברו 'זיין אותה בפראות', והחלפת שם הכלב על ידי הילדה  מ"בילבו" המבטא את קרבתו ללב בעליו  ל"שלג"  הילדי-והריק ממשמעות מבטאת את תבוסת הבעל וקריסת מאווייו האותנטיים ברצונו לשמור על חייו הנישואים שלו.

בסיפור "תיקון חצות", הארוך, המורכב והמעניין מבין סיפורי הקובץ,   מוצגות דמויות המייצגות  בעיסוקיהן את 'הבועה התל-אביבית' של שנות האלפיים, אפיון שעשוי להיראות כניצחון, אך מתברר, במהלך הסיפור, כתבוסה הגדולה של חייהן.   מספר הסיפור הוא כתב חדשות בטלוויזיה, שירה, אהובת חייו, עובדת הי-טק ויוכמן, המעסיק, החבר המשותף ואהובה לרגע של שירה הוא  בעל חברה עסקית גדולה. הדמויות מתוארות בריצתן הישראלית-תל-אביבית-תזזיתית תוך חיפוש נואש של קשר משמעותי, זהות ובית, כשברקע, פולשים ללא הרף,  תופי הטם-טם של המציאות הישראלית. כך היום המתואר בסיפור בו חוזרים ונפגשים המספר ושירה הוא ה"יום שבו התחילה המלחמה [...] האזעקה. והשריקה. והפיצוץ. [...] עפו קטיושות." הלילה בו התנשקו לראשונה - "קילומטרים מאיתנו פלסטינים זרקו אבנים וחיילים ירו עליהם בחזרה", ותקופת הנעורים בקיץ 1988 משוחזרת כתקופה בה:  "רבין היה שר הביטחון שנתן הוראה לשבור להם את הידיים והרגליים".  הדמויות המבקשות לחיות ולבצר את סיפורן הפרטי, בתוך הרעש הקולקטיבי המחריש-כל,  עושות זאת במחיר ויתור ועיקור עולמן   הרגשי ההולך ונאטם תוך שהוא מתגבס  בתזזיתיות צינית נשכנית ונקמנית. שירה הדתייה מבני-ברק  שבגיל ארבע-עשרה החליטה שאלוהים מת, הפסיקה ללכת לבית הספר לבנות, זו "שלא מזדיינת [...] שלא נוגעת בגראס. [...] שבאה לשומר הצעיר רק כי אבא שלה הדוס לא הרשה לה והיא השתינה עליו בקשת."  -   מקיימת יחסי-מין מזדמנים עם גברים מתחלפים, שותה בכמויות  ונעשית "רעבה, טורפת,  עולה על הרחבה, רוקדת". לקראת גיל שלושים היא מתחתנת עם "בעל. עציץ", יולדת שני ילדים, עובדת בטירוף ולאחר שיוצאת לראשונה מביתה, לאחר הלידה השנייה,  מכריזה שהיא לא "חוזרת לשם [...] שם זה החיים שלי." המספר מעקר את רגשותיו לטובת עבודתו ככתב חדשות בטלוויזיה, כך, כאשר הוא רואה את אהובתו לשעבר יושבת על אבן ובוכה בעקבות מטח קטיושות שפגע והרג בחבריה לטיול-גיבוש של מחלקות ההיטק, בחורשת-טל,  הוא מבקש מהצלם לקחת: "לונג-שוט ולצלם אותה על רקע הקטיושה שפגעה במחנה המטיילים.". אטימותו הרגשית  המכוונת כלפי האישה האהובה כמו כלפי רגשותיו וגופו מתממשת באופן מלא ב"תיקון חצות" – שם הסיפור – כאשר בעיצומם של יחסי מין עם אהובתו אותה לא ראה תקופה ארוכה, בעוד הוא מייחל לה בכל נפשו וגופו,  הוא מודיע לה ש: "בעצם לא בא לי", וגורם לה להסתלק מביתו וחייו מועלבת ומושפלת בעודה צועקת לעברו: "אתה אנס. [...] כלב. גבר מניאק. אנס. לך מכאן." יוכמן, פילוסוף, איש-ספר ואיש עסקים ש"רוצה לכבוש את כל העולם [...] אחר כך אני כבר אמצא למי למכור אותו", תולה עצמו בביתו.  התבוסה הכרוכה באורח-חיים תזזיתי, חלול ופוסט-מודרני זה ניכרת גם בשפה הקצרה, גסה ואלימה שזוג האוהבים משתמש כדי לבטא את רגשותיו: "הכי עצוב זה את."; "לך תזדיין."; "לכי את."; "הזדיינתי מספיק [...]."; "בטוח?"; "ממש כן."; את עדיין נראית טוב."; [...]; "לך תזדיין, מה עדיין נראית טוב? עוד רגע תגיד שאני נראית טוב לגילי.";  ה"ניצחון?" המוצג בסיום הסיפור הוא ביכולת להתחבר מחדש לרגשות האותנטיים שנאטמו ונחסמו, להפסיק את המרוץ התזזיתי,  ולאפשר את הבכי  – הן  בהקשר הקולקטיבי, המלחמה שחזרה ופרצה, והן בהקשר האישי-זוגי על חיי-מרוץ עקורי-רגש. כך בסיום הסיפור, בצימר בראש פינה, שמבקריו ארזו וברחו לתל-אביב, כשהמספר אחוז בזרועות אהובת-נעוריו הנשואה-לאחר:  "בכיתי כל הלילה. בכיתי [...] בכיתי [...] בכיתי".  עם שובו לתל אביב המספר עוזב את  עבודתו כעיתונאי, נוסע לניו-יורק ויושב ב"חנות ספרים שיש בה גם קפה", כייצוג לחיים איטיים, מושהים המאפשרים קריאה והתבוננות פנימית והמנוגדים לחלוטין למציאות  הישראלית שהיא כדבריו בהיותו כתב חדשות בטלוויזיה הישראלית: "כמו רוצחת סדרתית שאף פעם לא תופסים. גם אם לזמן מסוים היא מפסיקה לגבות קורבנות, היא חוזרת.".

ב"מתחת לקו – סיפור אמיתי" החותם את הקובץ, תוך שהוא מערער את הגדרת ה'סיפור' כ'בדייה', מספרת איריס מזרחי, פעילה חברתית ופמיניסטית, על תבוסת חיי היומיום של אישה ענייה המתעקשת מדי בוקר להניע באופטימיות של יום חדש  את חיי היומיום של ילדיה ובעלה תוך ביצוע שרשרת פעילות ביתיות, סיזיפיות, תוך שהיא "מדרבנת עצמה כל יום מחדש להילחם בעליבות שמסביב". "ניצחונה?"-הפסדה הוא בנחישותה שגופה יהיה: "דלת שתמיד פתוחה" לבעלה, הנועל את דלתות הבית, וניכנס למיטתם המשותפת: "לא משנה איך היא מרגישה."

ה"ניצחון" האמיתי של חוברת זו, תוך השמטה נחרצת של סימן השאלה, הוא בעצם קיומו של דיבור ספרותי איכותי, מגוון  ומורכב של יוצרים ישראליים, רובם צעירים ואנונימיים,  על המתח שבין החיים הפרטיים המלווים תדיר משאלת ניצחון, לבין התובענות האלימה של חיי היומיום הישראליים. דיבור ספרותי זה מתקיים במרחביו של כתב-עת מושך עין ולב המותיר את קוראיו - הלומי תוכניות ופסטיבלים עתידיים לכבוד  שישים שנה למדינת ישראל -  בהרהורים נוקבים על משמעות הניצחון של חיינו כאן ועכשיו, הן בהקשר האישי, אבל בעיקר, בהקשר הקולקטיבי רצוף המלחמות וה"ניצחונות?".   

אין תגובות:

פרסום תגובה