אתר חדש - שלי - "מחשבות על ספרים"







רשימות, בעיקר, על ספרים חדשים שראו אור, וטקסטים ספרותיים אחרים.




אשמח לדעת אם קראתם, מצאתם עניין, וכמובן, אשמח ואשיב על כל תגובה




יום שבת, 18 במאי 2013

אקדח, גופה ומשולש אוהבים


 


על הספר שכן טוב מאת רונית ידעיה

 

 אקדח שהוצא משידת חדר השינה, גופה על פסי מסילת הרכבת ומשולשי אהבים אסורים כל אלה מרכיבים טיפוסיים לעלילת-מתח אותם משליכה רונית ידעיה כפיתוי לקריאת ספרה החדש שכן טוב. אלא שעלילת המתח מוסטת לשולי הרומן ומפנה את מרכזו ועיקרו להתבוננות בחיי הזעיר-בורגנות הישראלית בשנות האלפיים. הספר מתאר בדרך של אנאלוגיה ושיקוף  מקומות שונים הקיימים בחברה הישראלית בעודו  בודק את חוקי המקום, הזיקות האנושיות המתקיימות בו וגבולותיו תוך התמקדות בנקודות הכניסה והיציאה.


המרחב העיקרי בו עוסק הספר, הכולל בתוכו את כל האחרים והמהווה את מושא התבוננותה וחקירתה של הסופרת,  הוא "תחתית הגבעה". מקום זה  ממוקם בניגוד ואחרי פסגת הגבעה, ומתגוררים בו: "בבתים קטנים, נמוכי קומה ונטולי חומה, [...] בצפיפות הנידונים לחיי שטיחות, לתשוקות מעטות וטרדות מרובות, צופים בחיים שרוחשים קרוב לאדמה". הספר מתמקד במשפחה אחת הממוקמת במרחב חיים זה תוך שהוא מתאר אותה כ'כל-משפחה'. זוג ההורים הוא 'כל זוג'  על שמותיהם הטיפוסיים  'איציק' ו'גילה', עיסוקיהם 'כלאי בשירות בתי הסוהר' ו'גננת', שני ילדיהם על שמותיהם – ישנים-חדשים ומעידים על זיקה לדת -  "עמליה ואביחי". תיאורם הטיפוסי מתייחס גם לשנאותיהם ועיסוקם  בשעות הפנאי. כך 'גילה' לא סובלת את התערבות חמותה בחייה ומפצירה בבעלה להקים "חומה" שתפריד בין בתיהם. וכך העיסוק החוזר ונשנה  של 'איציק' בבשר, בהכנת ה'גריל' בחצר המשפחה כעיסוק הישראלי-טיפוסי של "הנידונים לחיי השטיחות".

בית המשפחה נבחר על ידי ידעיה כמייצג מטונימי לדרך החיים של המשפחה ולמידת האותנטיות או הזיוף בחייהם. כך בסיבוב הליכה של גילה באזור מגוריה היא מתבוננת בבתיהם של המתעשרים החדשים של אור יהודה: "יש כאלה שמפנטזים שהם בסקנדינביה ויש להם עצי אשוח וגגות רעפים שמשתפלים כמעט עד למדשאות [...] שלג על אבן יהודה". זוגיותם הפגומה של איציק וגילה ניכרת בחולדות הפולשות לביתם כמו גם בכתם העובש מתחת לאדן החלון ובפנים המוזנח של הבית כולו: "ציפוי העץ בתקרה נעשה אפור, הלכה התקלפה [...] סדקים בכל מקום." עלילתו המפותלת של הרומן, כמו גם משאלת הלב של גילה הכרוכה ברגשי אשם,  ניכרת בחלום שהיא חולמת בסיום הרומן. ובו אהובה בונה לה בית שקוף  בעוד היא מנגבת את דמו הזולג על חלונות הבית מכוסי וילונות התחרה.

המאפיין העיקרי של איציק וגילה, ודרכם של הסכבה הסוציו אקונומית המתוארת בספר, הוא תחושת חוסר הנחת מחייהם,  והאופן שבו הם מתמודדים, כל אחד לחוד ושניהם ביחד,  עם  תחושה זו.  שניהם אינם יכולים   להסתפק בחיים הבורגניים  - 'נמוכי הקומה' -  של תחזוק הבית, המשפחה, והעבודה ומחפשים נואשות דרכים להגביה נמיכות חיים זו ואת  בינוניות היומיום.  שני בני הזוג  ממלאים  את הריק והשעמום בדרכים מקבילות ודומות: כל אחד מהם יוצר  קשר מיני אסור עם "שכן טוב", קרוב ושותף לסביבת מגוריהם או עבודתם.  גילה יוזמת קשר אהבים עם מוטי, השכן החדש שקנה את בית הוריו של איציק, לאחר מותם,  והוא אביה של סיוון אחת מהילדות בגן של גילה. איציק, באופן דומה ומקביל,  נמשך ומתפתה לקשר מיני חוזר ונשנה עם אורה דדון אשתו של אסיר בבית הכלא בו איציק עובד ככלאי והנתון תחת פיקוחו. בנוסף,  כל אחד מהם, בנפרד, נמצא בתהליך של חזרה בתשובה, כך איציק "לומד תורה כל יום חמישי בערב כבר שש שנים, אשכרה בא קבוע, מכין שיעורים, לומד ומלמד." וגילה, כפי שמעיד עליה מאהבה: "היא בחורה צסורתית, בזמן האחרון היא חזרה לבקר במקווה."

האקט המיני מוצג בספר כלבו וליבתו של קשר הנישואים. כך עיקר כשלון הזוגיות של איציק וגילה והעילה ליוזמתה של גילה לטיפול זוגי  נעוץ ב: "סקס. בזמן האחרון יש לה בעיה עם זה. היא בכלל לא רוצה, אולי רק פעם בחודש." בית-הכלא ששולל באישור המדינה את חירותו של האסיר, מאפשר לו על פי חוק זמני התייחדות ממוסדים ומאורגנים עם אשתו: "אורה, אשתו של יוסי, התייצבה כמו שעון שוויצרי פעם בשבועיים בחדר ההתייחדות, לשעה.". ההצצה של איציק, וכל סוהריו, לאקט המיני של אחד האסירים עם אשתו היפה,  גורמת לו לחשוק בה ולקיים איתה מפגשים מיניים קבועים במכוניתו. אלא שמימוש האקט המיני  מוצג בספר   ככוחני, חייתי כנעדר לחלוטין מימדים של אינטימיות ורוך ובכך לא מאפשר להגיע לפורקן בחייהם של המשתוקקים לו. כך, כאשר מתבונן איציק בביתו המוזנח ונזכר בגופה היפה של אשת האסיר מתפתל מתחת לגופו ה'רקוב' של בעלה הוא 'תפס עצבני' את אשתו: "הוריד אותה על הברכיים [...] היא עוד ניסתה להתחמק ולעבוד עליו ביד, אבל הוא הכה ביד שלה [...] בסוף הוא זרק אותה [...] וסובב אותה ודפק אותה עם הבגדים."

מקומות נוספים המוזכרים ברומן, הנכללים במרחב המרכזי ומשמשים כאנלוגיים ומשקפים אותו הם מרחבי העבודה של בני הזוג – בית-כלא וגן-ילדים. מקומות ממוסדים ומאורגנים על ידי החברה כ"מקום אחר" "מרחב ממשמע" אליהם היא משלחת את יוצאי הדופן – ילדים קטנים, ולהבדיל, פושעים -   כדי לאפשר את תפקודה השגרתי התקין. אלו הם מקומות סגורים, מובדלים מכלל החברה, בעלי חוקים נוקשים, מערכות יחסים הירארכיות והקפדה רבה על נקודות הכניסה והיציאה.  איציק וגילה מתפקדים כראשי ההירארכיה במקומות אלה והם אחראים, כל אחד בתחומו על קיום החוקים ואכיפתם. בית הכלא מתואר בפתיחת הרומן תוך שימת דגש על קשיי הכניסה למקום – מגנומטר, מגלה מתכות, כרטיס מגנטי, דלת אוטומטית הנפתחת אך ורק על ידי הזקיף, מצלמות העוקבות אחר הנכנס בכל מקום וזמזומים במקום קולות של טריקת דלתות.  

מקום נוסף הוא גן הילדים, מקום סגור, המקיים מערכות יחסים הירארכיות הנתון לשליטתה המוחלטת של גילה , הגננת. גילה מקפידה על חוקי המשמעת תוך התמקדות בנקודות הכניסה והיציאה לגן. כך, כאשר אחת הילדות מגיעה לגן מנומנמת בשעה מאוחרת, גילה  מעירה להורים תוך שהיא חוזרת ואומרת לעצמה: "את חייבת להציב גבולות". עולם האסוציאציות של גילה מושפע מהסיפורים אותם היא מספרת לילדי הגן, כך, כאשר היא רואה פעם ראשונה את מוטי עולה בדעתה "השור פרדיננד" שבניגוד לאופיו הטבעי הלוחם, אוהב דווקא להתבונן בנחת בעצים ופרפרים ורק עקיצת דבורה (יוזמותיה המיניות של גילה) מטריפה אותו וגורמת לו להיהפך ללוחמני בניגוד לטבעו האמיתי. פעילויותיה היזומות של אורה כמו גם הסיפורים שהיא מספרת לילדי הגן משקפים במדויק את המתרחש בחברה הסובבת את הגן. כך, לאורך הספר כולו מספרת גילה לילדי הגן את הסיפור על "ממלכת הביצה" שתחילתה כ'ביצה קסומה' ואחריתה כביצה עכורה ורקובה משקפת במדויק את התהליך העובר על המשפחה המתוארת. באופן דומה הפעילות שעושה גילה לילדי הגן משקפת את הסוד הגדול של חייה. כך כאשר היא שואלת, שוב ושוב, בשפת ילדי הגן: "מה חסר בגננו הנחמד? מה היה ונעלם? " ובהמשך, תוך כדי לקיחת אחריות על ההעלמה (מה שהיא מסרבת לעשות בחיים האמיתיים): "מי זוכר איזו תמונה העלמתי?"

מקום נוסף הוא הגוף הנשי – גופה של גילה וגופה של אמה – אף הוא בעל אותם מאפיינים, סגור, בעל חוקים ברורים, ואף בו הקפדה יתרה לגבי נקודות הכניסה והיציאה. כך  יוזמת ויוצרת גילה בקלות רבה קשר אהבה עם מוטי. היא הראשונה לנשק אותו, להתוודות על אהבתה,  לנזוף בו על קשיי הבנתו את גילויי אהבתה ולהשתלט באופן כפייתי על גופו, זמנו, מכשיר הטלפון שלו וכל פרט והיבט בחייו. לגילה יש כלל אחד שהוא בבחינת יהרג ובל יעבור – איסור כניסה לגופה. כך היא מאפשרת בקלות ובמידיות למוטי להיכנס לכל מקום – למערכת היחסים בינה ובין בעלה, בינה ובין אמה, מכוניתה, ביתה, חדר השינה והמיטה המשותפת לה ולבעלה, חדר השירותים בביתה – הכל 'פתוח', מלבד החדירה לגופה  עליה היא מטילה איסור גמור ואף מאיימת ברצח: "אם היינו הולכים עד הסוף, [...] איציק. הוא היה יורה בך."

העמדה האנלוגית המשווה של  בית-הכלא, גן-הילדים וחייהם של הגרים ב"תחתית הגבעה" נועדה כדי לשקף ולהבליט את מימד ההפקרות הכאוטי של חיי הבורגנות הזעירה. איציק, הכלאי, והמפסיד הגדול של הרומן, מנסח את התובנה המשתמעת מהרומן: "אתה חייב לקבל את חוקי המשחק. זה אקסיומה. זה סוד הלימוד. צריך להיכנס למשחק ולראות מה החוקים." באופן אירוני דווקא הכלאי והגננת המקפידים הקפדת יתר על "חוקי המשחק" במרחבים הממשמעים עליהם הם אחראים, פורקים כל חוק בחיי נישואיהם תוך שהם מזלזלים לחלוטין בכללי הכניסה והיציאה. פריקת חוקים זו מביאה לתוצאה הכאוטית בה מסתיים הספר: "הנאשם, שזעק שהוא חף מפשע, הוחזר, כבול בידיו וברגליו, אל הכלא."

אין תגובות:

פרסום תגובה