על הנה אני מתחילה ספרה החדש של יהודית קציר.
"איכה אשמור חסדו הפתאומי?" שואלת הדוברת בשירה של לאה גולדברג: חמסין של ניסן, המצוטט פעמיים בספרה האחרון של קציר, וזו גם שאלה-ארספואטית מהותית שיצירתה של יהודית קציר, החל מסיפורה הראשון דיסניאל , וכלה בספרה האחרון, עד כה הנה אני מתחילה, עוסקת בה ומנסה להשיב עליה. בחלק ניכר מיציר
תה, מתבוננת יהודית קציר במבט רטרוספקטיבי לאחור, לתקופת הילדות והנערות, ומבקשת לחלץ ממה שעשוי להראות כ'יום ללא תמורה', את 'חסדו הפתאומי', ולשמרו על-ידי כתיבתו. קציר מספרת את היומיומי, חסר-התמורה והשגור תוך הפלאתם והטענתם ביופי, חושניות, צבעוניות וחיוניות: "ורק לשמש ריח של יסמין,/ ורק לאבן קול של לב פועם./ ורק לערב צבע של תפוז/ ורק לחול שפתיים מנשקות" (גולדברג, תשי"ט; קציר, 2003, 52) .
