אתר חדש - שלי - "מחשבות על ספרים"







רשימות, בעיקר, על ספרים חדשים שראו אור, וטקסטים ספרותיים אחרים.




אשמח לדעת אם קראתם, מצאתם עניין, וכמובן, אשמח ואשיב על כל תגובה




יום שישי, 5 באוגוסט 2011

באמת, יש לי עוד הרבה על מה לכתוב


ראיון עם רות אלמוג
נפגשתי עם רות אלמוג במה שנראה כ'מגרש הבית' שלה, בית קפה, סמוך למקום מגוריה,  המשלב ניחוח משכר של עוגיות אפויות, קפה מהביל והמון ספרים וכתבי-עת ספרותיים. רות נראתה קורנת, שמחה, חוגגת. ספרה החדש כל האושר המופרז הזה  ניבט אלינו הן ממדפי הספרים והן ממרכז שולחננו ושיחתנו.

חלולה ומחוללת


או: 'בפנים היה ריק. כל-כך ריק'

על: ספינת הבנות, מאת מיכל זמיר 

"הבחילה התגברה. גרידה חמישית, עוד לא גמרתי שנתיים ואני עוד לא בת עשרים וכבר גרידה חמישית, זאת שאחריה אומרים שאי אפשר יותר להיכנס להריון. ואני לא מאמינה שזאת אני, אבל זאת אני וכל זה קורה לי." במונולוג וידויי, עירום, גלוי, שוטף, אדיש לתכניו המזעזעים,  ובעברית דיבורית יומיומית, חפה מפיוטיות או מהדהודים ספרותיים, מספרת המספרת חסרת-השם ופעורת-הזהות את סיפור החיילות שלה ושל חברותיה הצעירות, בנות החברה הישראלית החילונית בשנות האלפיים. 

יום שבת, 30 ביולי 2011

"היה רע לתפארת" – על שאהבה נפשי מאת גיל הראבן

                                                                           

"אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת,/ רק אותה אהבה עניה וסוררת,…יהיה כך, כך יהיה אות באות" (פן,תשמ"ה;122)  כך כתב המשורר אלכסנדר פן, וכך חוזרת ומצטטת גיבורת הרומן תוך הענות-התנגדות מתעתעת למשמעותן האוקסימרונית של מילים אלה, לתקפותן כלפי חייה, ולתכנים האידיאולוגיים המשתמעים מהן: "רע לתפארת. את המילים אלה אני דווקא מבינה. הן זוחלות לי מעצם הזנב עד למפרקת, זוחלות בניגוד גמור לדעתי האומרת שרע לא יכול להיות לתפארת, ושכל הרומנטיקה המחורבנת הזאת היא ביסודה מזימה נגד המין הנשי" (שם;11).

זמר נוגה

עלילת החניכה הנשית כפי שהיא ניכרת בסיפורים מן הספרות העברית החדשה המעמידים במרכזם את תהליך התבגרותן של נערות צעירות חומקת ממאפייני ז'אנר סיפור החניכה הbildungsroman   המובהק, (לוי,1997;129-168). ומעמידה ז'אנר בעל מאפיינים ייחודים ומובהקים לו.

הללויה קרירה ושבירה

 על "ארבעה בתים וגעגוע" מאת אשכול נבו

ספרו החדש של אשכול נבו מבקש ללכת בגדולות ולתאר את ההוויה הישראלית העכשווית על ריבוי פניה ומערכות היחסים שבה   דרך שלושה  מושגים המופיעים בכותרותיו השונות בעברית ובאנגלית : "בית" "געגוע" ו"פעפוע".  'בית' ו'געגוע' הם מושגים מגדירי-זהות,  במישור האישי, הזוגי והקולקטיבי, בעולם  כאוטי פוסט-מודרני  שמגדירי הזהות הקודמים ששלטו בו היטשטשו והתפוגגו. ה'בית' שבספרות המודרנית ייצג את המרחב האחד, הקבוע, המבוצר  הנתון לבעלות  משפחתית ברורה ומוסכמת  והעובר בירושה מדור לדור,  מוצג כאן כמרחב רב פנים וייצוגים, כמתחלף ומוחלף  על ידי דיירים שונים, כמושא למריבה  של בעלויות שונות  וכמפולש ל'אחרים'.  

"איכה אשמור חסדו הפתאומי?"


על הנה אני מתחילה ספרה החדש של יהודית קציר.

"איכה אשמור חסדו הפתאומי?" שואלת הדוברת בשירה של לאה גולדברג: חמסין של ניסן,  המצוטט פעמיים בספרה האחרון של קציר, וזו גם שאלה-ארספואטית מהותית שיצירתה של יהודית קציר, החל מסיפורה הראשון דיסניאל ,  וכלה בספרה האחרון, עד כה הנה אני מתחילה,  עוסקת בה ומנסה להשיב עליה. בחלק ניכר מיציר
תה,  מתבוננת יהודית קציר במבט רטרוספקטיבי לאחור,  לתקופת הילדות והנערות, ומבקשת לחלץ ממה שעשוי להראות כ'יום ללא תמורה', את 'חסדו הפתאומי', ולשמרו על-ידי כתיבתו.  קציר  מספרת את היומיומי, חסר-התמורה והשגור תוך הפלאתם והטענתם ביופי, חושניות, צבעוניות  וחיוניות: "ורק לשמש ריח של יסמין,/ ורק לאבן קול של לב פועם./ ורק לערב צבע של תפוז/ ורק לחול שפתיים מנשקות" (גולדברג, תשי"ט; קציר, 2003, 52) .

יום שבת, 23 ביולי 2011

"אלף שקיות הפנטוז שלי" – על "ד"ש מנעורייך" מאת גפי אמיר

סוד קסמו של קובץ הסיפורים החדש של גפי אמיר הוא בשילוב המתעתע בין הייאוש- הנשי של "בתשלושימית יסודית" (שם;25)  "מסריחה מרווקות" (שם;55) לבין אווירת הקרנבליות כפי שהיא ניכרת בשפתה של המספרת בסיפורים ובקורות חייה כפי שהן באות לביטוי בפרידות/ התקשרויות/ פרידות  מן הגבר המאווה וחוזר חלילה.